אנשי מאדים-לתחרות של יוטה

היה זה הדבר העוצמתי ביותר שראה אי פעם.
אלכס ידע שהפולשים המשונים הגיעו כדי להגשים מטרות איבה. אבל הוא השתדל להפגין רוגע ושלווה.
גברים בחליפות חלל, מזכירים בן אדם, לכל היותר עד שמביטים ישירות לעיניהם,
גופם צבוע בכתום עז, ופסים כהים יותר מבצבצים ממנו- כמו טיגריס, ראשיהם קירחים ועיניהם, היו אלו העיניים המשונות ביותר שראה.
צבעים עזים…רבים כל כך מתערבלים במערבולת, צבעונית כל כך…
"אלכס!" סיידי משכה אותו בחזרה למציאות, היא סימנה לו להשתופף שוב מתחת לסלע, או כמו שהיא הקפידה לקרוא לו;
מקום המחבוא שלהם.
בעצם, כל מלחמת החלל האיומה הזו, התחילה באשמתם. אלכס המשיך לקוות שהיא תסתיים בזכותם, הוא היה בטוח שהריתוק שיקבל ימשך עד שיהיה זקן כמו…כמו זקן-בסדר?!
אלכס הגן עליה בגופו, הוא פחד, הוא קיווה שהיא לא שמה לב לרעידות הבלתי פוסקות שלו, הוא לא התכוון להראות בעיניה כמו פחדן שפל רגע לפני סוף העולם, הוא ציפה שתוכיר לו כבוד, אבל הוא לא היה משוכנע שזה יקרה, הרי רוב האשמה מוטלת עליו.
"תתכופף!" צרחה, היא משכה את אלכס החולמני מטה לפני שסלע בגודל של מיני-וואן הספיק להוריד לו את הראש.
אלכס שתק, הוא השתדל להתרכז בסיידי, הוא רצה לזכור אותה רגע לפני שימות.
הוא הביט בה, היא לא חייכה אך הוא הקפיד לדמיין זאת.
השיער החום בגוון האגוז שלה היה מרוט ומלוכלך, אך הדבר לא הפריע לו.
הוא הישיר מבט אל עיניה הדבש הגדולות שלה, שבאותו הרגע היו פעורות באימה.
הוא מחכה כבר חודשיים לספר לה כמה שהיא מוצאת חן בעיניו, הוא אף פעם לא מצא את הזמן להגיד לה את זה, בעיקר עכשיו, כשהיא יוצאת עם קפטן נבחרת הפוטבול בתיכון שלהם, בריק.
"סיידי," הוא עזר אומץ. "אני או…"
"לא עכשיו!" היא כיוונה את אקדח הלייזר שלה אל אחד החייזרים והוא קרס על האדמה.
"בסדר. אז, יש לך מושג איך עוצרים את זה?" נאנח, ההזדמנות המושלמת חלפה לה.
"על פי מה שראיתי, בספינה הראשית, יושב המפקד, הוא מחזיק בשרביט בקריסטל שאמור להיות האליל של החייזרים האלו… אם נשמיד אותו, הם יושמדו."
"את לא חושבת שזה קצת מוגזם?" אלכס הרים גבה.
"כאילו, להרוס אותם. סיידי, אנחנו טסנו לשם וראינו משפחות שלמות, אי אפשר פשוט להשמיד משפחות, תינוקות… היו שם ילדים, סיידי, את באמת יכולה להשמיד ילדים?"
סיידי הנידה בראשה. "אני שמחה לגלות שנמצאת בתוכך טיפה של אומץ, אידיוט-" סיננה.
אלכס זחל מעבר למהומה, סיידי אחריו.
אנשי מאדים ובני אנוש שכבו פסוקי איברים, מתים.
"זה מזעזע…" לחשה סיידי, היא כיסתה את עיניה בידה ונכנסה אחרי אלכס לספינה.
אלכס נדהם למראה, היא הייתה יותר גדולה משזכר, בפעם האחרונה בה ביקרו בספינה הם התארחו אצל שליט מאדים כאורחי כבוד, ועכשיו, הם טרף.
"תישאר כאן." סימנה סיידי, היא צעדה בחרישיות מדהימה כשהאקדח שלה מכוון קדימה.
אלכס שנא להרגיש חסר אונים, בעיקר באותו הרגע. בת גברה אליו?! הוא לא האמין לכך.
"אני בא," אמר.
סיידי נעצה בו מבט זועם והמשיכה להתקדם.
"עצרו שניכם!" קול הרעיד את אלכס. חייזרית בגובה שלושה מטרים ניצבה מעליהם, השיער הכהה שלה נקלע לצמה ארוכה ודקה, עד למותנה והיא לבשה שמלת קרב משוריינת.
אלכס עצר, הוא תקע בצלעותיה של סיידי מרפק והיא הסתובבה, פעורת פה.
"לברוח!" צרחה. אך החייזרית הקדימה אותה ולפתה את שניהם באחיזת האבקות.
"נצטרך לדברק עם הלורד על שני בני האנוש הקטנים, נכון?" שאלה ברכות, כאילו חושבת שהם ילדים בגנון. "עם הלורד הגדול!" רטנה.
היא בעטה באחד הקירות והמשיכה להתקדם הלאה, חושפת את עולמם המרהיב של בני מאדים לפניהם.
"תגידי?" שאלה סיידי, החייזרית הרימה גבה, "המפקד, הוא הלורד הגדול, לא?"
"כן, מפקד הוא מלך שלנו." חייכה החיזרית.
אלכס קלט את העניין. "טוב, למה את מקשיבה לו? הוא המפקד, וכך גם שליט מאדים,הם כולם…בנים! כן, זהו זה- בנים!"
"בנים?" חזרה החייזרית, "הם, הם שולטים בעולמכם?"
"כן," אמר אלכס, הפעם סיידי תקעה לו מרפק בצלעות.
"ברור שלא, הם טיפשים כל כך שאפילו חרב הם לא יודעים להחזיק. אבל את, את צריכה להשתלט על מאדים ולהפסיק את המלחמה, זה מה שבנות עושות, הן שונאות מלחמות."
"ואחת את השניה," הוסיף אלכס, סיידי העניקה לו מכה הגונה בירכו.
"לא אוהבות, מלחמות? בנות, שולטות?" אמרה החייזרית.
"כן, ואם תשחררי אותנו, אנחנו…" סיידי לא הספיקה לסיים את המשפט מכיוון שהחיזרית הטיחה אותם על רצפת השיש של החללית ופיזזה לכיוון תאו של המפקד.
"בוא נעקוב אחריה!" אמרה סיידי.
"את משוגעת, הם יאכלו אותנו בחיים-" סיידי משכה אותו לאורך המסדרון.

אלכס השתכנע, הוא שונא בנות קשוחות, סיידי הפכה לעלוקה כעבור זמן ממושך.
הם צפו בחייזרית ובמפקד נאבקים(עד מוות) בנוגע לשלטון.
"בנות, טובות יותר!" רטנה. היא הטיחה את המפקד בלוח הבקרה המשוכלל והוא נאנק בכאב.
"תני לו בשמאלית!" התפרץ אלכס.
"ששש…" סיידי השתיקה אותו.
"בני האנוש לימדו אותך זאת, נכון?" שאל המפקד. הוא בעט את החייזרית אל לכיוון סיידי ואלכס.
"הם צודקים, נקבות בני מינן שולטות על הארץ," אמרה החייזרית בגאווה, היא התרוממה והסירה מעליה אבק.
החייזר הרתיח מכעס, לחייו נעשו אדומות "אני מוכן לפשרה."
"ומה היא?" החייזרת נעצרה.
החייזר גיחך. "נשמיד את כדור הארץ כמובן."
"ומה יצא לי מהעניין?" שאלה החייזרית.
"את, את…"
"מה?!" היא הצמידה את ידה לצווארו והחלה להדק אותה.
"תהיי המלכה!" הכריז בקול חלש.
"הינך המלך? לא, אאלץ לסרב." אמרה החייזרית, היא לטשה מבט בסיידי ואלכס,
"אנחנו עוזבים בני אנוש, תם שילטונם של ה'גברים' בכוכבנו. היום עידן חדש יתחיל, עידן הנשים, ועד אז…" סיננה.
חללית קטנטנה פרצה את התקרה, היא התקרבה אליהם.
אור סגול נורה לכיוונם, מאיר את המקום.
"עד הפעם הבאה!" צחקה החייזרית, היא נעלמה.
אלכס התעורר על הדשא בחצר ביתו, כמו ביום שבו כל העסק הזה התחיל.
סיידי שכבה לצידו, ספוגה בזעה קרה.
"מה, מה קרה עכשיו?" עיקמה את אפה. "אני די בטוחה שאצטרך לשתות חמש כוסות קפה, רק כדי לוודא שלא דמיינתי הכל."
"את לא דמיינת, ומלבד זה. מה דעתך על ההרפתקאה הבאה? המסע אל אטלנטיס!" הכריז.
"אדיוט," היא סיננה וחייכה חיוך מתוק.
"או, ואני בטוח שגם זה לא דמיון." אמר. הוא נישק אותה נשיקה זכה.