את מתה?… – הקדמה

"לא! לא יכול להיות! זה לא יכול לקרות! רק לא זה! לא!"
צעקתי בבכי ליד הקבר של אמא שלי. היא היחידה שנשארה לי. אבא שלי מת גם לא מזמן.
"בואי, יעל, הולכים!" צעק דוד בני. הוא צריך לאמץ אותי. הוא אח של אבי, לכן מות אמי לא היה אבל בשבילו כל כך.
בלילה במיטתי (דוד בני עבר לגור בביתי) בכיתי. לחיי לא היו משמעות יותר. אני כל כך מחוברת לאמא שלי עד שכאשר איבדתי אותה הרגשתי שאני לא יכולה לחיות יותר. שכל חיי נהרסים. לא ידעתי איך זה לחיות עם דודי. אבל ידעתי שזה לא יהיה אותו הדבר.

לא הצלחתי להרדם. הייתי ערה כל הלילה.
ידעתי שאם אני אעיר את בני הוא יכעס עלי. לכן הלכתי לסלון והדלקתי טלויזיה. ראיתי סרט אימה אבל משום מה לא פחדתי ממנו. תמיד פחדתי מסירטי אימה. למרות שידעתי שזה לא הגיוני פחדתי שמפלצות יבואו לחדרי ויהרגו אותי. הפעם לא פחדתי בגלל שידעתי שהנורא מכל קרה. אעין לי דבר להפסיד ולכן זה לא הפחיד אותי.
נרדמתי על הספה כשהטלויזיה דולקת.
בני העיר אותי בבוקר ואמר לי שאי אפשר להשאיר את הטלויזיה כול הלילה, היא עולה כסף.

"יעל זה לא יעזור את תלכי לבית ספר!" הוא צעק כאשר אמרתי שאני עצובה ואני לא רוצה ללכת לבית ספר. "לא אכפת לי! אמא חשובה לי ואני רוצה להשאר בבית, בבית שלה… לא שלך, שלה!" אמרתי. הוא הסתקל עלי כאילו אמרתי משהו מעליב או פוגע. "התרוצים לא יעזרו שומעת! חוץ מזה אני צריך ללכת לעבודה כדיי לשלם את חשבון הטלויזיה העשית לי!" הוא צעק.
"אני יכולה להשאר לבד בבית אני בת 12 כבר!" צעקתי בחזרה. "אני רוצה לבקר את הקבר של אמא" הוספתי. הקבר של אמא קבור ממש ליד הבית. אני יכולה ללכת לשם לבד.
"לא אכפת לי מאמא שלך! את על אחריותי אחרת לא יעבירו לי את הדברים בצוואה!
הבעתי עליו בעינים עם דמאות. רצתי לחדרי ונעלתי את הדלת.
'לא אכפת לי מאמא שלך' חזרתי על המילים האלה בתוכי. עיני זהרו ונהפחו ללבנות התרוממתי ואמרתי הקול שלא שלי:
"אני עוד אנקום!"