בני הנפילים- משלי הקדמה+פרק 1 (מדע בידיוני+אהבה)

היי שמי הוא אמילי טס אני בת 15 וחצי עוד חודש בדיוק בת שש עשרה. מניו יורק יש לי שיער חום גלי המגיע עד אמצע גבי ועיניים אפורות וקצת כחולות.
אני גרה עם חבר טוב של אמא שלי הוא גידל אותי מאז שאני זוכרת את עצמי.אין לי מושג מה קורה עם הוריי .
אין לי אחים ואחיות ואין לי חברות אלא רק חבר אחד, חברי הטוב ביותר ג'ונתן נייט .
הוא גדול ממני בשנה בלבד הוא בן 17 שיערו חום ככה עיניו ירוקות בהירות ויפות שליפעמים נדמה כאילו אפשר לשקוע לתוכן.
סיפור חיי מתחיל ביום בהיר ורגיל שמהלך החופש הגדול לפני שאני יעה לכיתה י' .

"אמילי באלך לצאת לטייל בפארק?" שאל אותי ג'ונתן כאשר דיברנו בטלפון.
"כן, למה לא ניפגש שמה?"שאלתי אותו .
"אוקיי,ביי" אמר וניתקנו את השיחה. הלכתי לחדרי סירקתי מעט את שיערי לקחתי מעיל שחור קצת ארוך כי בתקופה זו קר בניו יורק.
היתקדמתי לעבר הפארק כאשר בדרכי אני ניתקלת במישהו. שמנע ממני ליפול ותפס אותי בידיו החסונות.
היסתכלתי לעברו וראיתי בחור יפה טוהר נראה בסביבות גילו של ג'ונתן, הוא היה יפהפייה שיערו היה בלונדיני פרוע במקצת . עייניו היו נראות כמו שילוב של ארבעת היסודות הן היו ירוקות, חומות, צהובות וכחולות הן היפנטו אותי… עד שקלטתי את המצב המביך שבו אני נימצאת ואת העובדה שג'ונתן מחכה לי ובטח דואג לי.
"אוי, אני מצטערת אני צריכה להסתכל לאן אני הולכת" אמרתי כאשר אני קמה מידי של הנער היפהפייה.
"זה בסדר זו אשמתי. את בסדר?" שאל אותי. ובעיניו נישקפה דאגה.
"כן "אמרתי לנער בחיוך והוא חייך עליי בחזרה.
"טוב אני חייבת ללכת" אמרתי לנער.
הוא הנהנן ואמר "נתראה מתי שהו" אמר הסתובב והלך.
'אני מקווה מאוד' אמרתי בליבי והלכתי לכיוון הספסל הקבוע שבו אני וג'ונתן ניפגשים תמיד. כאשר הגעתי ראיתי את ג'ונתן מחכה ומסתכל לכל הצדדים. התקדמתי אליו.
"היי" אמרתי לו כאשר הגעתי לידו.
"היי, דאגתי לך" אמר כאשר הוא מחבק אותי חיבוק חם ואוהב.
"סליחה, פשוט ניתקעתי במישהו" אמרתי לו כאשר אנחנו מתחילים להתקדם בפארק.
"את בסדר?" שאל אותי. והינהנתי לאות 'כן'