גן העדן האבוד – הקדמה חלק ב’

טדאם! החלק השני! שוב הכול יוצא לא לפי התכנון.
מקווה שלא דילגתי על אף אחד 0.0
מחר פרק 1 250% בוודאות (יעלה בערך לקראת הערב).

הקדמה – חלק ב':

"גרג, תודה, תודה שהבאת אותי לפה! אני כל כך שמח!" הוא פנה בציניות לאיש הגבוה בסביבות גיל השלושים. "תודה על הסרקסטיות, שון" גרג כבר היה רגיל להתנהגות שכזו. לקח לו כמה שעות טובות בכדי להצליח להביא את הבחור כל הדרך לתיכון. הם עמדו בפתח השער של המקום, גרג הזיע מרוב פחד, אך ניסה בכל כוחו להסתיר זאת.
"הכול יהיה בסדר, אתה תסתדר" הוא ניסה להרגיע את שון, למרות שהוא בעצמו היה צריך כדורי הרגעה. שון הביט בו בעיניו החומות, כל כך הרבה זעם כלפיי העובד הסוציאלי, חסר התועלת שלו.
"הוו אני בטוח שאסתדר, הראשון שאפגוש אותו יקבל ממני כסא לראש" סינן בכעס שון והעביר את ידו בשיערו השטני שהיה מורם כלפיי מעלה בכמה שכבות ג'ל עמוסות.
"מה הלחץ גרג?" התנועות הלחוצות של גרג הרתיעו את שון, הוא רק רצה שיעוף לו כבר מהעיניים.
"אני…" גמגם, "טוב, אלה המזוודות שלך, אני אתקשר אלייך יותר מאוחר ואנסה לבקר אותך עוד שבוע" מלמל גרג בחוסר ביטחון מוחלט והעביר אליו את המזוודה השחורה.
רק מהתגובות שלו, שון כבר ידע שגרג לא הולך לבקר אותו, והמינימום שיקרה זה השיחות טלפון. עצם עובדה זו שמחה אותו, הוא שנא את גרג.
"ביי." הוא תפס במזוודה שלו וחצה את השער. זו היא התחלה חדשה בשבילו.
הוא הסתכל סביב, לא היו יותר מדי אנשים בחצר, הוא גם לא חיפש. עיניו ננעלו על הבריכה שהייתה במקום, "עוד קצת שיזוף לא יזיק" אמר בעודו בוחן את גופו השזוף. אומנם לא רצה להגיע למקום הזה, אבל החל לחשוב כי אולי יצליח למצוא בו עניין.
והעניין הראשון שמצא, היה בנערה הנמוכה שנשענה על אחד העמודים של הבניין. היא הייתה שזופה כמוהו, שיערה היה חלק באורך הכתפיים, גוף רזה – משהו שהוסיף אצל שון. היא ענדה משקפיי ראייה עגולות עם מסגרת שחורה, אשר ישבו עליה טוב.
"שלום לך, מקסימה" פנה אליה והעביר את ידו בשיערה. היא השתתקה ומהר מאוד האדימה ממבוכה. מבעד למשקפיה, הבחין בעיניה הירוקות שנצצו באור השמש. הוא לא באמת התעניין בה,
אבל אהב לתת את התקווה ולאחר מכן לנפץ אותה.

# # #
היא צפתה בבחור השרירי הגבוה, הולך לדרכו כאשר רק לפני רגע פנה אליה ונגע בשיערה.
היא הרגישה איך לחייה בערו ממבוכה. מרוב הלחץ היא הידקה כל כך חזק את הקומיקסים בידיה עד שחלקם כבר התקמטו לגמרי.
׳שרה תנשמי, אל תשכחי לנשום׳ הזכירה לעצמה ופלטה אנחה כבדה. היא לא האמינה שזה קרה לה, הרי למה שמישהו מפואר כמוהו יתקרב אליה? בנים מהסוג שלו לא מתקרבים אפילו לבנות מהסוג שלה. היא סקרה את בגדיה, נעלי בובה שחורות, ג׳ינס בהיר לא יותר מדי יפה וסוודר שהיה גדול עליה בשתי מידות, מה הוא מצא בה? היא לא הצליחה להבין.
׳׳מעניין מה הוא?״ תהתה לעצמה ושוב שלחה אליו מבט, אך הוא כבר לא נראה באופק.
היא ניערה את ראשה, ׳זאת לא הסיבה שהגעת לכאן! תתאפסי על עצמך!׳ הפצירה בעצמה. היא פחדה מעט מהמקום. בכל זאת היא בסך הכול בת אנוש רגילה לעומת הערפדים או אחד המוטנטים. לא היה לה איך להגן על עצמה אם משהו. למרות שלא התכוונה לחפש הרפתקאות מסוכנות. ספר טוב או קומיקס מעניין יעבירו לה את הזמן.
״כל מסע גדול מתחיל בצעד קטן אחד״ מלמלה ונכנסה בצעדים קטנים אל הבניין.

# # #

היא נדחקה בין המון התלמידים שעמדו בתור ליד לוח המודעות. כולם רצו להיות הראשונים שרואים את שיבוצם לחדרים. "סליחה…סליחה.." היא ניסתה להידחף ביניהם. אך אף אחד לא הבחין בה, אנשים התעלמו, אולי כי הייתה היחידה ביניהם שלא עלתה על גובה של מטר עשרים.
"לא זה בסדר, תדרכו עליי, אין לי בעיה להתחיל את שנת הלימודים בלי רגליים" התרגזה. כאשר הבינה שלא היה שום סיכוי שתוכל לראות את השיבוץ שלה בזמן הקרוב, החליטה להשתמש בכוחה.
מבלי יותר מדי מאמץ, גובהה ארך למטר תשעים, משאיר את כולם מזועזעים סביבה.
היא לא ידעה אם זה היה עצם העובדה ששיערה היה קצוץ בצבע עלי זית- ירוק כסוף, או שאלה היו עיניה המיוחדת שלא כמו אצל כולם, שלה היו בצבע שחור פחם ובמקום אישונים שחורים, היו לה לבנים. אנשים התלחששו ביניהם, חלקם כנראה היו בני אדם, לפחות כך הניחה.
"קיילס פאנדוורד" חיפשה את שמה ברשימה, הפעם אף אחד לא נדחף ולא הפריע לה, כולם עדיין היו המומים. "חדר 104" קראה וחייכה לעצמה. משימתה הושלמה.
"תודה לכם!" היא פנתה אל ההמון כשחיוך על פניה. היא ידעה שחשבו שהייתה מוזרה, אך היא הסתכלה על המצב במובן ההפוך- היא מוטנטית רגילה והם היצורים המוזרים ועם זאת מעניינים, אשר רצתה ללמוד להכיר אותם. בסך הכול, היא לא הייתה שונה מהם, מלבד החיצוניות.

# # #

פיל הביט בשרשרת הארוכה מעץ שהחזיק בידו, תליון ירח משך את תשומת ליבו, והוא מיד נזכר באימו. הוא כאן בכדי לנקום. זאת הייתה המטרה. "עשיתי את זה, אמא" אמר ושם את השרשרת על צווארו. בחדר, אליו הגיע לפני כעשר דקות, עמדו שלוש מיטות, לכן הניח כי מלבדו, יהיו לו עוד שני שותפים לחדר. בתוך ליבו, קיווה כי לא יימצא בחברת ערפדים, מצד שני חלק קטן ממנו כן רצה בזאת, בכדי להכיר את המפלצת שהרגה את אימו.
מתוך התיק השחור שלו, הוציא שני סכינים קטנים שתמיד לקח איתו להגנה עצמית
ולאחר שווידא שאף אחד לא רואה אותו, הניח אותם אל מתחת למזרון של המיטה שתפס לעצמו.
מכיוון שהיה לבדו בחדר, לקח לעצמו זמן לסרוק מעט את השטח. הוא פתח את ארון הבגדים הלבן שעמד בחדר, ונעצר להביט במראה שהייתה תלויה לכל אורך הדלת בפנים.
השיער החום והפרוע שלו נראה במצב הרגיל, הגופייה הלבנה שבחר ללבוש הבליטה טוב מאוד את שרירי גופו ואת השיזוף שתמיד היה תופס בים. עכשיו ידע בוודאות שעשה את 'הבחירה המושלמת'.
לאחר מכן העביר את ידו על זיפיו שנחו לאורך כל הלסת המרובעת שלו. שפתיים דקות, שיניים צחורות. הכול נראה בדיוק אותו הדבר ובדיוק כמו שצריך.
"תן לי לנחש, בודק שאתה נראה מספיק מרשים בכדי להלהיב את הבנות?" נשמע קול זר מבעד לדלת. בפתח הדלת עמד בחור ממוצע בסביבות גיל השבע-עשרה, לבוש במכנס שחור וחולצה מכופתרת לבנה שהבליטה מעט את שריריו. שיערו היה ארוך בצבע שחור,כצבע הלילה, אורכו נגמר קצת מעבר לכתפיים. עיניו היו שחורות גם כן.
"ואתה?.." שאל פיל במבט חושד.
"סטף" ענה הבחור ונכנס אל תוך החדר, "ערפד" הוסיף. זה צרם באוזניו וחלחלה תקפה אותו.
'זה מה שהיה חסר לי' סינן בליבו פיל.
"עצם החרדה שלך, אני מניח שאתה בן אדם רגיל.." גיחך סטף וקפץ אל מרכז המיטה שתפס לעצמו, הרחק משל פיל.
"אל תדאג, אני לא מחפש חברים…אני כאן לא מתוך בחירה ובטח שלא מתוך רצון" הוסיף.
"אני גם לא מתוך רצון" אמר פיל בטון קר. סטף שלח בו מבט קצר, פיל עמד שם מאופק וניסה התחמק מלהסתכל עליו. הוא חייך לעצמו.
"בוא פשוט נשמור על מרחק" הציע סטף וזה הנהן לו כתגובה.
המחשבה על כך שנמצא בחדר עם בן אנוש, הרתיע את סטף. לא עלה בדעתו שהמגורים גם כן יהיו משותפים. עצם האווירה המתוחה, הכול נראה היה לו חשוד מדי. פיל הסתיר משהו, והוא לא יתפלא אם באחד הימים ימצא את עצמו עם סכין מוחדרת לו בתוך הגרון.

# # #

"מקס ביופורט, חדר 314" קרא וניגש לחפש את החדר.
בעודו חוצה את חצר הבית ספר, בין המעונות, תהה אם יוכל להתחבר אל המקום. עוד מלפני שנרשם למקום, היה להוט להגיע לכאן, והינה היום הזה הגיע.
הוא הרגיש שנולד מחדש ברגע שרגלו דרכה בשטח בית הספר.
אומנם עוד לא הכיר אף אחד, אך כבר הרגיש שייך. הוא ידע שלא היה לו מקום אחר. העבר זה הוא חלק הטמון עמוק בתת מודע שלו. ההווה היה העניין האמיתי. כל חייו הוא נע ממקום למקום מבלי להשאיר עקבות, מבלי להשאיר זיכרונות.
הבחור הגבוה בעל הכתפיים הרחבות, השיער המתולתל בצבע הדבש, והעיניים הייחודיות שלו שהזכירו את הסתיו בגווני החום זהב, מעולם לא היה קיים. מלבד המקום הזה.
הדבר היחיד שהיה חשוב זה לשמור על הסוד.
'בן אנוש' הזכיר לעצמו.