גן העדן האבוד – פרק 1

טוב אני חושבת שאין צורף להוסיף שהפרקים הראשונים זה תמיד פרקי היכרות בין אם זה שלכם עם הדמויות ובין עם זה בין הדמויות עצמן.
אני מקווה שמהר מאוד אכנס אל תוך העלילה עצמה כבר.
-בגלל שהצבעתם בעד נקודת המבט של הדמות ולא מבט של הקורא, שיניתי את הפרק.
חייבת להודות שזה מאתגר יותר, כיוון שמנקודת מבט אחת של הדמות, קשה לגעת בשאר הדמויות.
אז פשוט כל פרק סביר להניח יהיה מנקודות מבט שונות של הדמויות ומקווה שזה יהיה בסדר.
אני אנסה להעלות את הפרקים בתדירות של יום, ז"א מחר יעלה פרק 2.
ואנסה להאריך אותם כמה שיותר *-*

~ ~ ~

גן העדן האבוד – פרק 1:
נקודת מבט: מריאן.

"אני לא מאמינה שהבאת אותי לכאן!" רטנתי וזרקתי את התיק שלי על האספלט בחצר התיכון.
כל כך שנאתי את המקום הזה. מה הייתי צריכה את זה?! ניסוי גם כן! בכזאת קלות היא יכלה לזרוק אותי אל תוך הלא נדע, כאשר אף אחד לא יכול היה להבטיח בכלל שאצא מכאן בחיים.
צפיתי בסמנתה שעמדה לצידי והזילה דמעות מהתרגשות.
"למה את בוכה? זה לא שאני רוצה להישאר פה, אם את רוצה אני בכיף אחזור איתך הביתה!" אמרתי בעודי מתחננת לשמוע הסכמה מהצד שלה. אך היא רק שלחה בי מבט זועף.
שנה שלמה, שנה שלמה אני הולכת להיות במקום המחריד הזה. לחלוק חדר עם יצורים שיכולים להרוג אותי בכל רגע. כמו לעבור מעינוי אחד לאחר.
קודם ההורים שלי שאהבו אותי כל כך עד שיכלו באהבה רבה לשים לי רעל לתוך קפה בוקר שלי, ועכשיו זה. היה לי קשה מאוד להאמין, שכל עניין השונה וקבלת האחר, יצליח.
בני אדם לעולם לא יוכלו לחיות בשלום עם מוטנטים, כמו כן גם הערפדים.
כולם החלו להתאסף באמפי של המקום וכשהמקום היה מספיק מלא, ידעתי שכדאי שאמהר.
"תשמרי על עצמך, מתוקה" היא חיבקה אותי באהבה ולא נשאר לי אלא להחזיר לה חיבוק. רציתי שתלך, כעסתי מעט על כך שהפקירה אותי במקום הזה. אומנם אולי זה לטובתי.
באי רצון, תפסתי את התיק שלי וגררתי את עצמי אל האמפי, מנסה להתיישב כמה שיותר רחוק מאנשים. לקח בערך כרבע שעה, עד שמישהי עלתה על הבמה וניגשה אל המיקרופון.
מאחוריה נעמדו עוד כמה בודדים, אני מניחה שהיו אלה המורים של המקום.
" ברוכים הבאים לתיכון גרטהם הירושימה, שמי גריזלדה ואני הסגנית מנהל של המקום " הכריזה האישה וסידרה את משקפי הראייה הקטנים שלה. היא הייתה אישה מלאה בשנות הארבעים לחייה, לבושה בחצאית שחורה וחולצה מכופתרת לבנה. בגדיה היו הדוקים על גופה יתר על המידה והדבר לא החמיא לה במיוחד, בנוסף נעליה כנראה היו קטנות בלפחות מידה אחת, אחרת זה לא היה נראה כאילו הולכים להתפוצץ בכל רגע. שיערה היה חום, אסוף לגולגול מסודר, עיניה קטנות ואף כל כך קטן, עד שהזכירה לי חתול פרסי.
אך אף אחד לא העז לצחוק עליה, ההבעה הנוקשה שלה איימה על כולם.
"אנו התכנסנו כאן היום בכדי ליצור עידן חדש, עידן שבו כולם חיים בשלום, עידן שבו לא יהיו מלחמות, עידן שכולו שלווה. התיכון שלנו הוא כמו כל תיכון רגיל, מתכונת הלימודים היא מתכונת רגילה, משמע – יהיו מבחנים, יהיו בחנים ושיעורי בית, מי שחושב שהוא פטור מזה עקב מעמדו, טועה! " אמרה בנימה קלה של כעס, "מלבד הלימודים הרגילים, כל אחד יקבל מגמות המתאימות לו, בין אם זה קשור לפיתוח ושליטת הכוח שלכם ובין אם זה מגמות אומנות ותיאטרון" הוסיפה. גלגלתי את עיניי. פיתוח הכוח והשליטה עליו, כאילו שאני צריכה את זה. שלא לדבר על זה שסמנתה העירה משהו על זה שרשמה אותי בתור 'בת אנוש' רגילה לפה. אז אני מניחה שאצטרך להתעסק בדברים הפחות מעניינים במגמות.
התעלמתי מהעיקר. עדיין ניסיתי להבין את פשר הדברים שראיתי בחזיוני. לא ידעתי אם היה זה סתם חלום, או נבואות מהעתיד. כי אם זאת נבואה שהולכת להתגשם, אז אין טעם בכלל לשמוח.
תהיה פה מלחמה וכל מה שיישאר זה לצפות מהצד איך כל זה יקרה.

לאחר שסיימה לנאום על רקע בית הספר, הכירה לנו את המורים ובעיקר חפרה על דברים לא קשורים, נראה היה כאילו זה עומד היה להיגמר.
"תתחלקו לשני קבוצות, בנים ובנות ותיגשו לנציגים שלנו שיעשו לכם סיור במקום" הורתה והצביעה בידה לכיוונה הימני. שם עמדו בחור ובחורה בסביבות גילי, אולי בשנה יותר.
הבחורה עמדה בצורה מתנשאת במקצת, בחצאית שחורה צמודה ומכופתרת שחורה שהדגישו יפה את גופה החטוב. ראו שדאגה להשקיע בעצמה,תכשיטים לא היה חסר לה.
שיערה הבלונדיני נח בסידור חלק לכל אורך הגב שלה והסתיים קצת מתחת לקו המותניים. עיניה היו נדירות, צבען אפור ופס ירוק שחצה את האישונים שלה. ובכדי להדגיש אותן, איפרה אותן בצבע מעושן יפה.
היא הייתה אחת הבחורות היפות שראיתי מימיי.
אף קטן וסולד, עצמות לחייה גבוהות ובולטות, שפתיה עבות ורחבות שהודגשו באודם אדום כהה.
כאשר חייכה אלינו, מיד כבשה את כל הבנים בסביבה.
"שמי איזבל, ואני הולכת להעביר סיור לבנות.." אמרה. היה לה קול יפה שהעביר בנו צמרמורת.
ברגע שאמרה זאת, ניתן היה לשמוע ברקע את הבנים מתבאסים.
"תשמרו על שקט, אל תתפרצו ונסיים מהר עם זה.." אמרה בחוסר עניין. סנובית.
שלחתי מבט לרגע בבחור השני שהיה לצידה. שיערו היה פרוע בצבע שחור, עיניו היו בצבע כחול פשוט, הוא היה גבוה, לא יותר מדי שרירי, ולא יותר מדי השקיע בעצמו, אך הפשטות הזאת זה מה שהיה יפה בו. חיוכו היה כובש.
"טוב שנתחיל? שמי ליאו.." יכולתי לשמוע אותו מהצד.
"יש לי גם משהו להגיד.." התפרץ אחד הבחורים בקהל.
הוא לא היה יותר מדי גבוה, ולקח זמן להבחין בו בין האנשים. שיערו היה בצבע לבן לא רגיל, כאשר פס כתום בצידו השמאלי. ערבוב צבעים נדיר. הוא היה שרירי וארשת פניו רצינית מהרגיל.
"מה השם?" פנה אליו ליאו.
איזבל גלגלה את עיניה, היא לא רצתה להיתקע כאן.
"צ'ילי..וזאת…" צ'ילי הצביע על אחת הבנות שהייתה קרובה אליי. היא נראתה נבוכה ברגע שכל המבטים היו עליה. "פפר, אחותי….מי שמעז לפגוע בה, מת." איים, "זה כל מה שרציתי להוסיף" הוא חייך באזהרה. גיחכתי גם אני. גם אני הייתי הייתי מרגישה מובכת אם זה היה קורה לי.
"רגע, רגע…" עוד קול גברי נשמע בקהל. זה היה בחור שזוף ששיערו היה מורם יותר מדי מעלה, ויותר מדי מרוח בג'ל. בדגש על הג'ל.
"איפה רד והוט?" שאל. צ'ילי ופפר הביטו בו בבלבול. גם אני לא הייתי בטוחה שהבנתי.
"נו..רד והוט? רד הוט צ'ילי פפר, יש מבין?" הסביר הבחור ופרץ בצחוק מגלגל. היו עוד כמה שצחקו ממנו. אך את צ'ילי ופפר זה לא הצחיק.
"מה השם של הליצן?" צ'ילי לא אהב את הבדיחה. מן הסתם.
"שון ג'ונס, יש בעיה אחי?" הוא עדיין היה משועשע מהבדיחה.
"אתה הבעיה," צ'ילי תפס בצווארון חולצתו ודחף אותו בחוזקה לאחור. שון לא אהב את התגובה שלו ודחף את צ'ילי חזרה. אני כבר צפיתי את המתרחש.
בתנועה לא צפויה וחדה, אגרוף חזק נכנס אל תוך הלסת של שון, ומיד פרצו מכות במקום.
צדקתי.