גן העדן האבוד – פרק 11

גן העדן האבוד – פרק 11:

פיל ישב בחדרו לאחר שנגמרו השיעורים. המורים ניסו להתחמק כמה שיכלו מנושא האיום. הוא ניסה לא להתייחס אך היה טרוד. מחשבות רבות התרוצצו בראשו. הוא הביט בשני המזרקים האדומים שנשארו אצלם.
כל כך הרבה כוח היה בידיו עכשיו, כוח שאם היה לו לפני כמה שבועות, סביר להניח היה מממש את מטרתו. "עדיף שאקח את זה," אמר סטף וחטף את המזרקים מידו. פיל גיחך מחוסר האמון שלו בו.
"זה יותר בטוח בידיי, לך זה עלול להזיק", "לפעמים כל מה שאתה אומר, נשמע לי כמו איום" אמר סטף כשהבעה לא מרוצה על פניו.
ברקע נשמעו דפיקות מהוססות על גבי הדלת וסטף ניגש לפתוח. אלנה ואיזבל עמדו בפתח. סטף חייך בשעשוע, "לא יכולה להחזיק חמש דקות בלעדיי?" גיחך בעודו פונה אל איזבל. היא גלגלה את עיניה. "ליוויתי את אלנה במידה ועוד מישהו זומם לפגוע בה" היא הרגישה צורך להבהיר לו את העניין. הוא לא הסתפק בתשובה זו.
פיל הופתע מהביקור, הוא עוד לא היה רגיל להיות בחברתה של אלנה כל כך הרבה זמן.
היא ניגשה אליו והתיישבה לצידו על המיטה.
"אתה לא מרבה לדבר איתי מאז הנשף, קרה משהו?" תהתה, "או שהאומץ הוא רק מאחורי המסכה?" חייכה.
"זה פשוט חדש לי..לוקח לי זמן להתרגל לכל העניין," הוא נשען לאחור על המרפקים.
"אז…עדיין שונא ערפדים?"
"יש רק ערפדית אחת שמוצאת חן בעיניי" אמר והיא הסמיקה כתגובה. הוא ליטף את פניה בעדינות, גורם לה להתענג מהמגע.
"אני מריח קנאה באוויר?" לחש סטף לאוזנה של איזבל שהייתה מרוכזת בהם מהצד. היא הדפה אותו לאחור כאשר הבעה נרגזת על פניה. "מפגר." סיננה והסתלקה משם כהרגלה.

"מה אתם עושים?" צעקה מריאן בקול מאחורי גבו של צ'ילי. הוא ופפר קפצו ממקומם בבהלה למשמע קולה. "את מפגרת?" התעצבן צ'ילי, אך הוא לא יכול היה להרים את קולו ולכן ניסה להישאר רגוע. הם עמדו מאחורי אחד הקירות בבניין מעבדות, עוקבים אחר כמה מבוגרים בחלוקים לבנים.
"למזלך הם לא שמעו את ההתפרצות שלך.." מלמלה פפר. מריאן הייתה נבוכה במעט.
"איך אתה?" העזה לשאול. היא הייתה מודעת עד כמה היה טרוד בבוקר מהשיחה עם הבחורה הזרה.
"אל תדאגי לי." סינן. היא התעלמה מהנימה הקרה שלו.
"ראית מה היה בקפיטריה היום בבוקר?" שאלה פפר ומריאן הנהנה בחיוב.
"אנחנו בודקים את זה לעומק" הסבירה, "חבל שאף אחד מאיתנו לא יכול להפוך לבלתי נראה.." מלמלה פפר.
"טכנית יש לי כמה כישופים..אבל לא השתמשתי בהם הרבה זמן ועדיף לא להסתכן עכשיו" אמרה.
מאחד החדרים יצאו שני גברים בחלוקים לבנים, אוחזים בידם בחורה צעירה. היא בקושי החזיקה את עצמה על הרגליים, היא הייתה סחוטה נפשית, עיניה בוכיות, שפתיה נפוחות, חיוורת. ידיה היו קשורות וגופה כוסה באותו חלוק מסכן מקודם.
"זאת.." פלטה מריאן מזועזעת מהמראה, "הבחורה מהקפיטריה? כן." פפר השלימה את משפטה.
"תהיו בשקט ובואו אחריי" הורה צ'ילי והתקדם כמה צעדים קדימה, מתחבא מאחורי הלוקרים.
המעקב הוביל אותם אל אחד הבניינים הצמודים לבניין המעבדות. לאף אחד מהם עוד לא יצא להיות בו, מעולם לא התנהלו שם שיעורים או מגמות כלשהן, מעולם גם לא הציגו להם בניין זה. מבפנים המסדרונות היו נטושים והדבר היחיד שעניין אותם אלה המדרגות שהובילו אל המרתף.
הלחץ גבר בהם, ציוץ אחד או רשרוש שלא במקום, עלול היה לחשוף אותם במידית.
זוג המבוגרים ניגש אל הדלת הצרה שהייתה במרתף והזיזו את הסורגים מעליה, זו הייתה דלת אוטומטית אטומה. לצד הדלת עמד מתקן שדרש קוד כניסה או העברת כרטיס. כאשר העבירו כרטיס, הדלת נפתחה והם נכנסו לבפנים, גוררים אחריה את הנערה.
לאחר שעברו, הדלת נסגרה.
"אני מתחילה לחשוב שהניסויים שדיברה עליהם, לא היו רק הזיה." מלמלה מריאן.
"התוכנית היא כזאת, את.." הוא פנה אל פפר, "נשארת פה לשמור על המקום, מריאן תכניס את שנינו לבפנים." קבע. "למה אני תמיד בצד? אני לא רוצה לשמור על המקום! אני רוצה לקחת חלק..", "אני לא מתכוון לסכן את החיים שלך!" הוא קטע אותה, לא נותן לה להשחיל מילה נוספת. היא השתתקה ונאלצה לקבל זאת בחוסר רצון.
"אני אמרתי שלא נגעתי הרבה זמן בכישוף, אני לא יכולה להבטיח שהכול ילך כמתוכנן" אמרה מריאן כאשר פנה אליה. "אותי ואת פפר הביאו לכאן אחרי חמש שנים בכלא, הם לא סתם הביאו אותנו לפה, הייתה להם סיבה מסוימת להביא אותנו דווקא לכאן…ואני הולך לקחת סיכון בשביל לגלות אותה!" אמר בנחישות.
"אם תהיו בפנים, איך אוכל לעדכן אתכם?" תהתה פפר. כל הרעיון לא מצא חן בעיניה. בעיקר כי הייתה מחוץ לעניין.
"את לא, פשוט תדעי שאם לא נצא תוך עשר דקות, את חייבת לרוץ לדווח על זה לחבר'ה." ענה.
היא הנהנה בהסכמה כאשר הבעה מודאגת על פניה. הוא הניח את ידו על הסנטר שלה, מרים אותו כלפיי מעלה. "הכול יהיה בסדר." הבטיח. חיוך קלוש עלה בקצה שפתיה.
הוא הסתובב אל מריאן והושיט לה את ידיו, היא נאחזה בהן ועצמה את עיניה בעודה ממלמלת משהו בשפה לא מובנת. תוך שניות ספורות הם נעלמו משדה הראייה.
כאשר פקחו את עיניהם, אור כחול סינוור את שניהם. מסביב הכול היה לבן, בחדר שהיו בו, נמצאו מיטות בודדות לבנות ולצידן מכשירים לא מוכרים עם צינורות. החדר עצמו נראה כמו חדר מיון בבית חולים. ריח חריף של תרופות שרר באוויר והאור הכחול החל לסחרר אותם.
"מה זה המקום הזה?" פלטה בבלבול.
"מקום שאתם לא אמורים להימצא בו." נשמע קול זר הגרם להם להסתובב לאחור. קבוצת אנשים בחלוקים לבנים צפתה בהם בתדהמה. הם היו בערך שמונה.
אחד מהם הוציא מזרק עם נוזל שקוף בתוכו וניגש לכיוונם. מריאן צעדה לאחור בכל פעם שעשה צעד קדימה. "תרוצי!" הורה צ'ילי ושניהם מיהרו לנוס אל תוך פנים החדר, בתקווה למצוא מקום להימלט דרכו. אותם אנשים רצו בעקבותם.
לכמה רגעים פתחו בפער והצליחו להימלט לחדרים שונים, אך הייתה רק יציאה אחת מהמקום ומהר מאוד הם מצאו את עצמם במבוי סתום.
"לא רציתי להשתמש בזה, אבל כנראה שאין ברירה.." אמר צ'ילי והושיט את ידו לכיוון הזרים,
אך רגע לפני שכוחו החל לפעול, חץ הרדמה נכנס אל צווארו, מכשיל את ניסיונו.
"צ'ילי!" צעקה מריאן, ממהרת לתפוס בו לפני שייפול ארצה, אך גם היא נפלה לקורבן ומהר מאוד חשכו עיניה.

פפר עמדה בחוץ כרבע שעה, כל דקה שהצטברה החסירה בה פעימה. היא רצתה לחשוב שהכול לא היה חמור כמו שזה נראה, שעוד רגע הם יופיעו שוב בפניה. אך שום דבר לא קרה, דקות הצטברו והם לא הופיעו. היא פתחה בריצה מהירה, לא היה אכפת לה אם מישהו ישמע את טריקות רגליה,
היא רק רצתה לצאת מהמקום ולהזהיר את כולם. בעודה יוצאת מן הבניין, התנגשה בגוף זר ומעדה לאחור, כאשר הביטה למעלה, בחור גבוה בעל תספורת גלח חלקה נעמד ממולה כשחיוך משועשע עולה על פניו.
"שלום לך!" חייך בעודו חושף מזרק כחול בידו.