גן העדן האבוד – פרק 2

(מי שחדש לו הסיפור, חייב לקרוא גם את ההקדמות בכדי להבין יותר טוב).

גן העדן האבוד – פרק 2:

צ'ילי ושון מצאו את עצמם במשרדה של גריזלדה, כמעט כחמש דקות לאחר שהתקוטטו בניהם.
"עוד לא הגענו לשעה הראשונה של תחילת הלימודים, והינה אתם יושבים כאן מולי, אחד עם שפה שבורה.." הצביעה על צ'ילי, "השני עם פנס בעין.." פנתה אל שון שכל פעם בדק במראה עד כמה חמור הסימן שהקיף את העין שלו. הם לא התייחסו אליה יותר מדי, שניהם עדיין היו בלהט העצבים, ושמרו מרחק מכובד של כמה מטרים בניהם.
"אנחנו כאן בכדי ללמוד לקבל את האחר, יותר מכל אחד אחר, שניכם צריכים להיות מאוחדים ולא לזרוק הערות פוגעניות אחד לכיוון של השני!" זעפה גריזלדה ובחנה כל אחד ואחד במבטה המאיים.
הם נשארו אדישים, אף אחד לא הוציא הגה מהפה.
" אני משנה את השיבוץ בחדרים, החל מעכשיו שניכם תהיו שותפים לחדר במשך השנה הזו. זה יהיה העונש שלכם, וחסר לכם אם המצב הזה יחמיר.." איימה, "מי שלא מוכן לקבל את כללי בית הספר, יסולק!" הוסיפה וחתמה על מסמך השיבוצים המעודכן.
"משוחררים."
שון קם בעצבנות, כמעט ומעיף את הכסא אחריו. גריזלדה החליטה להתעלם הפעם.
"צ'ילי…התיקייה שלך מספיק אפלה, המקום הזה הוא מתנה בשבילך ובשביל אחותך, וכרגע אני לא רואה אותך מעריך את זה.." אמרה בהבעה מאוכזבת. הוא לא הגיב, רק תפס נקודה בפינת השולחן עם עיניו וניסה להתעלם, אך בתוך תוכו ידע שהיא צדקה.
לאחר שלא נשארו עקבות משון, הוא קם מהכיסא ויצא גם הוא מהמשרד, טורק אחריו את הדלת.

לאחר שליאו התלווה עם הבנים לגריזלדה, איזבל נשארה לבד להעביר את הסיור לכולם.
"תכירו זאת היא התלבושת האחידה שלכם, שכל אחד ייקח את המידה המתאימה לו..תתפרעו ילדים" אמרה איזבל בעודה מצביעה על אחד השולחנות שעמדו בחוץ, עליו בשורות מסודרות ובתורים, נחו הבגדים.
התלבושת הייתה בצבע אפור סתוי והייתה מורכבת מחצאית אפורה לבנות,מכנס אפור כהה לבנים מכופתרת לבנה, סוודר ועניבה. מי שרצה, יכול היה להחליף את הסוודר בג'קט.
בזמן שכולם התפרעו על הבגדים וניסו למצוא לעצמם את המידה המתאימה, איזבל הוציאה את דפי התקנון שגריזלדה חילקה לה לסיור, והחלה להקריא מהם.
"את התלבושת יש ללבוש בכל יום לימודים החל מתחילת יום הלימודים ועד לסיומו. לאחר השיעורים, אתם יכולים להסתובב בתלבושת חופשית" אמרה והמשיכה, "שערי בית הספר יהיו פתוחים כל יום עד השעה שש בערב, מי שרוצה לצאת משטח בית הספר, עליו להודיע על כך לאחראי, משמע – מנהל, סגנו או מחנך הכיתה" ציטטה.
"אין יציאות אחרי השעה שש. מי שיפר כלל זה ייענש בהתאם..ראו הוזהרתם!" חייכה איזבל בעודה מאחלת בליבה שזה יקרה לרוב.
"שעת כיבוי האורות, היא אחד עשרה בלילה, אין להסתובב ברחבי בית הספר מעבר לשעה זו. מורה תורן יוודא זאת." היא העבירה דף בחוסר עניין. הסיור עוד לא הספיק להתחיל והיא כבר לא יכלה לחכות שיסתיים.
"בואו אחריי" ציוותה ועשתה את דרכה לכיוון ארבעת הבניינים הלבנים שעמדו הרחק מהאמפי.
לא היה לה אכפת אם אנשים הלכו אחריה, או נשארו בעמדה הקודמת. אך בזווית העין שלה יכלה לראות בוודאות כי היה שם מישהו אחד שכל הדרך היה קשוב אליה.
היא הסיתה את מבטה אליו, בחור גבוה בעל גוף ממוצע,שיערו היה שחור, ארוך ועיניו שחורות.
הוא לא הסיר את עיניו ממנה.
"אתה צריך להיות פחות גלוי..מה השם?" היא פנתה אליו. הוא הופתע, וקפא במקומו. היא עלתה עליו מהר.
"סטף" ענה והיא רק חייכה כתגובה. 'עוד אחד מבין רבים איזבל, לא משהו שאת צריכה להתרגש ממנו' הזכירה לעצמה. כאשר הגיעו אל אחד השבילים שהתחלק לשני צדדים, היא נעצרה.
"זוהי רחבת המעונות.." הציגה איזבל בעודה מצביעה אל הבניינים.
בצידה השמאלי, הייתה הפנייה לזוג הבניינים שהיו "מגורי בנים", ובצידה הימני, פנייה לזוג הבניינים של "מגורי בנות".
"מעונות מגורים מחולקים לארבעה בניינים כפי שאתם רואים, כאשר בנות ובנים לחוד" הסבירה.
"מי שחשב שיוכל לחלוק את חדרו עם אחד מבני המין השני, חבל לי לנפץ לו את החלום.." אמרה וחיפשה את הסעיף המתאים בדפים שלה.
"אין לישון עם בני המין השני ואין להימצא במעונות שלא שלו לאחר השעה שמונה בערב" ציטטה.
כאשר הסיור נגמר, ואיזבל הקריאה לכולם את שיבוץ החדרים מחדש, כל אחד הלך להתמקם בחדר שלו ולהכין את עצמו לקראת היום הבא.

"חדר 314: פיל אהרנסון, מקס ביופורט, שון ג'ונס, סטף הילר, צ'ילי סטילטון" קרא פיל את הרשימה על דלת חדרו, והופתע מהמשמות שנוספו. כאשר נכנס אל החדר, שם לב כי בנוסף לשלוש מיטות שעמדו בחדר, קודם לכן, התווספו עוד שתי מיטות. כל אחד מהבנים היה בחדר וסידר את דבריו.
צ'ילי ושון שמרו על מרחק בניהם ותפסו את המיטות הרחוקות אחת מהשנייה.
"שנעשה כולנו היכרות?" הציע פיל לאחר שנמאס לו היה מהשתיקה המביכה ששררה בחדר.
"אני פיל, בן שבע עשרה, זאת הגיטרה שלי" אמר ותפס בגיטרה האקוסטית שלו, "אוהב לנגן בה בזמני הפנוי. אני בחרתי להגיע לכאן מסיבות אישיות שאני לא מעוניין לדבר עליהן כרגע..מבחינתי זה המקום שלי, זו המיטה שלי ואלה הדברים שלי, אני מבקש לא לגעת בהם…אני לא מחפש חברים, אני לא מנסה להיות חביב. מי שיבחר להתחבר אליי, אז בכיף ומי שלא, זה לא מפריע לי. סטף ואני כבר הבהרנו את הנקודה הזאת בנינו. " הסביר בעודו שולח מבט קצר בסטף שהיה קשוב אליו. כאשר פיל סיים את דבריו, סטף החליט להציג את עצמו כמו כן.
"סטף, בן שבע עשרה, אני ערפד וזה לא אומר שאני הולך לשתות את הדם שלכם…אני אוהב להיות לבד בעיקר, אוהב את הספייס שלי. יש לי עבר מסובך, ואני אשקר אם אגיד שרציתי להגיע לכאן. אני לא מחפש חברים, אני לא מעוניין בחברים, אני אהיה בסדר איתכם כל עוד תהיו בסדר איתי".
"שון? צ'ילי?" פנה אל שניהם פיל, אך הם התעלמו ממנו. לאחר מכן הסתכל לכיוונו של מקס שתפס לעצמו את החלק העליון מהמיטת קומותיים שחלק עם סטף.
"אני מקס, וכאשר נגיע לשלב המתקדם במערכת היחסים שלנו, אולי אספר עוד על חיי,
אני לא רוצה להעביר את השנה באווירות מתח והרגשה לא נעימה, אני כן אשמח להכיר אתכם,
אומנם אני בן אדם, אבל אני לא מפחד ובסך הכול אני מאמין שכולנו אותו הדבר…אז תפסיקו לזעוף אחד על השני, ובואו נדבר…מה דעתכם על איזבל?" שאל בחיוך משועשע והצליח להלהיב מעט את הבנים, כאשר החלו לחלוק את דעתם עד כמה היא כובשת ויפה.
"אני יותר בקטע של פפר.." נשמע קולו של שון וצ'ילי קפץ ממיטתו בזעם, "לא הספיק לך אני רואה" התרגז צ'ילי, אך ניסה להחזיק את עצמו מלהתפרץ.
"אתה לא חושב שאחותך יפה?"
"אני חושב שלא כדאי לך לרחרח סביבה"
"אני חושב שאתה בדיחה" גיחך שון.
מקס ניגש להפריד בניהם.
"אתה מתקרב אליה, אתה מת, נשבע לך." איים צ'ילי ויצא מהחדר.

"אנחנו רק שלוש בנות בחדר?" תהתה שרה בעודה מניחה את הקומיקסים על השידה, ליד מיטתה.
"ככל שפחות יותר טוב, לא ככה?" אמרה קיילס כשחיוך מאולץ על פניה.
עיניה של שרה היו מרותקים אל קיילס, היא עוד לא הספיקה להתרגל למראה של השותפה שלה. היא מעולם לא ראתה מישהי נמוכה כמוה, עם צבע שיער נדיר שכזה ועיניים בלתי נשכחות.
קיילס קלטה את המבטים הנועצים שלה.
מבלי לשים לב, שיערה של קיילס ארך עד לכתפיים, עיניה הפכו לירוקות חלקות והגובה שלה ארך למטר חמישים ושבע בערך.
"ככה יותר טוב?" חייכה קיילס כאשר הופיעה בפניי שרה כהשתקפותה.
"איך עשית את זה?" התפלאה שרה וניגשה אליה, נוגעת עם קצה האצבע שלה בפניה של קיילס.
"זה חלק מהכוח שלי, אני יכולה לאמץ את זהותו של כל אחד ואחד מהתלמידים פה" הסבירה.
"את כמו מיסטיק מהקומיקס שאני קוראת" התלהבה שרה.
"אקס מן?" תהתה קיילס וזאת הנהנה לה כתגובה.
"ומה איתך?" היא פנתה אל פפר, שהייתה פחות מרוכזת בשיחתן, היא עדיין חשבה על צ'ילי ועל המריבה שלו. היא לא אהבה את זה שעל ההתחלה, זה היה הרושם שיצר.
"מה איתי?" שאלה בבלבול.
"איזה כוח יש לך?" הסתקרנה שרה.
"אני יכולה לשלוט במים…בואי תראי.." אמרה פפר וניגשה אל חדר המקלחת.
היא שלחה את ידה לכיוון ברז המים והתמקדה בו במבט רציני, לאחר כשנייה הברז נפתח מעצמו וזרם המים התחזק, בתנועות אצבע קטנות של פפר, המים החלו להסתובב בסלסולים ובמעגלים בתוך המקלחת, לאחר מכן בתנופה חזקה, המים נשפכו ארצה כמו ממפל, והמקום הוצף. כאשר סגרה את כף ידה. המים נעלמו ללא שום סימן.
שרה עמדה בפה פעור.
"אד-יר…" זה הדבר היחיד שהצליחה למלמל. פפר חייכה אליה קלות וחזרה להתעסק בעניינים שלה.
"ואח שלך, גם כמוך?"
"צ'ילי?…" גיחכה, "לא, יש לו שליטה מלאה באש".

"ליאו.." אמרה גריזלדה כאשר זה נכנס אל המשרד שלה.
"קראת לי?"
"אני צריכה שתשמור לי על שון ג'ונס וצ'ילי סטילטון" היא הושיטה לו את התיקיות האישיות שלהם.
"אם זה ימשיך ככה תהיה פה חלוקה…"
"זה בסך הכול חלוקי דעות ראשוניים, את מתרגשת יותר מדי מזה…המקום הזה הוא גם עדן בשבילם" ניסה להרגיע אותה ליאו. הוא לא התרגש מהעניין יותר מדי.
"בקצב הזה הגן עדן שלהם יהפוך לגיהינום".
"ובכן זה חלק מהניסוי, לא ככה?"