גן העדן האבוד – פרק 3

גן העדן האבוד – פרק 3:

"את חייבת להפסיק לחשוב שיש לנו משהו נגדך" אמרה אלנה למריאן שישבה על המיטה וצפתה בהן במבט חושד. איזבל מזמן החליטה להתעלם ממנה, אך אלנה לא יכלה שלהתעלם מהמחשבות שהתרוצצו במוחה של מריאן.
"עזבי אלנה, מכשפות וערפדים מעולם לא הסתדרו" סיננה איזבל בעודה עונדת את עגילי החישוק שלה. גם מהתלבושת הפשוטה של בית הספר, איזבל הצליחה לגרום לעצמה להיראות כובשת.
החצאית האפורה ישבה צמוד על רגליה, למרות שאצל שאר הבנות, הייתה יותר חופשית.
את החולצה המכופתרת לא סגרה עד הכפתור האחרון בכדי להשאיר מחשוף קל המבליט את שדיה,
ובמקום הסוודר, בחרה בג'קט. את העניבה שמה רגיל.
בנוסף לתלבושת, ענדה הרבה תכשיטים שהוסיפו ליופי שלה, ובניגוד החוק האוסר נעלי העקב, שמה נעלי עקב גבוהות בצבע שחור.
מריאן צפתה בה במבט אטום והתעלמה מההערה שלה.
"מכשפה? מוזר..היא רשומה בתור בת אנוש,"
"כמו רבים מהתלמידים שכאן" הסבירה איזבל.
"המחשבות שלך מלאות בשנאה כלפיי כולם, את כועסת על ההורים שלך…שוב, אנחנו לא כאלה נוראיות כמו שאת חושבת, ולהפך אני הגעתי למקום בכדי להתחבר ולהכיר אנשים ששונים ממני…אנחנו לא בוחרים בתור מי להיוולד, ולכן אין טעם לשנאה מיותרת, אף אחד לא קבע שלהיות ערפד זה טוב, או להיות מוטנט זה רע…אלה שנאות שווא…" אלנה ניסתה להסביר לה ולהרגיע,
אך זאת רק התרגזה.
"במקום להעביר עליי ביקורת, אולי כדאי שתפסיקי להיכנס לי אל תוך הראש, ותתעסקי בעניינים שלך?! אני לא ספר לקריאה." אמרה מריאן ויצאה מהחדר.
"יהיה לנו קשה איתה.." נאנחה בייאוש אלנה וניגשה לבחון את המראה שלה במראה.
"מזמן לא שתיתי דם אנושי.." קרצה לה איזבל וזאת כיווצה את פניה.
"תפסיקי, היא לא רעה, פשוט קשה לה…היה לה עבר מוצף בכאב.." הסבירה.

# # #

"צ'ילי..תקום.." היא ניערה אותו משנתו. הוא רק מלמל משהו לא מובן והסתובב אל הצד השני של המיטה, לכיוון הקיר.
"תקום כבר קרצייה, ככה אתה רוצה להתחיל את הלימודים?!" התרגזה פפר והחלה למשוך ברגליו.
זה לא עזר.
"שאני אעזור לך להעיר אותו?" פנה אליה שון שעמד ליד הארון, בתחתון בוקסר בלבד. הוא בדיוק סיים למרוח את שיערו בשכבות ג'ל עמוסות וניגש אליה. להוט בכל כוחו להחזיר לצ'ילי על המריבה.
"תקשיב.." היא עצרה בעדו ברגע שהתקרב. "אני מבינה שכנראה זה מצחיק אותך, ואתה להוט לריב איתו ולקבל שוב פנס בעין…" הוא גיחך לדבריה, "אני מבקשת ממך, לטובתך האישית…בבקשה, אל תעשה זאת," התחננה בפניו. הוא שקע בתוך עינייה הכחולות-ירקרקות.
הוא היה קל לשכנוע, בעיקר כאשר בחורה יפה עמדה בפניו. הוא חייך וליטף את הלחי שלה,
"רק בשבילך.." אמר וניגש להתלבש. פפר נאנחה בהקלה, 'היה לו מזל שצ'ילי לא ראה זאת' חשבה לעצמה.

# # #

השעה הייתה רבע לשמונה, ובמסדרונות התיכון, עדיין היה חשוך. השמש לא זרחה.
אומנם רק תחילת ספטמבר, אך כבר הגשם הראשון הקדים להגיע. היא יצאה מהמעונות ועשתה את דרכה לכיוון בניין הכיתות. אלנה נשארה מאחור, לסיים להתארגן.
כאשר חצתה את השביל, תחושה מוזרה עטפה אותה. משהו היה לא כשורה, ונראה היה כי לא עשתה את הדרך לבד. היא לא הגבירה את מהירות צעדיה, רק שמרה על קצב הליכה הרגיל שלה.
היא לא פחדה יותר, וידעה שבאיזשהו שלב יכול להיות שתצטרך להוציא את ניביה.
היא לא נעצרה להביט לאחור. המטרה שלה, הייתה להטעות את האויב ולשמור על אווירה רגועה. רק ככה הם נופלים בפח.
במקום להמשיך אל הכיתה, לקחה פנייה שמאלה לכיוון החניון הדרומי שנמצא בתוך הבניין בקומת קרקע. הוא או שזאת היתה היא, עדיין היו מאחוריה.
כאשר הרגישה אותו מספיק קרוב, בתנועה חדה הסתובבה ותפסה בגרונו, מצמידה אותו בחוזקה אל קיר הבטון. הוא הופתע ממהירותה, הוא לא ציפה לזה.
עיניו כחולות, שיערו השחור פרוע כהרגלו והיה גבוה ממנה בכמה סנטימטרים טובים.
"אופס, נתפסתי" גיחך.
"כדאי שיהיה לך תירוץ מאוד טוב למעקב הזה, ליאו!" סיננה בין שיניה. זו הייתה הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שהוציאה את ניביה.
הוא תפס בידה והוריד ממנו את אחיזתה. "אני מעדיף את זה ככה," אמר.
"ואני מעדיפה לדבר רק עם ערפדים, ולא ערפדים למחצה.." אמרה בעוקצנות. הוא צחק, היא הרגישה שזלזל בה.
"אל תשכחי שאני גם מוטנט למחצה…מקנאת שאת לא יכולה להיות שני הדברים יחד?"
"באת לכאן כדי להרגיז אותי?" היא רצתה לנעוץ את שיניה בגרונו.
"אני אוסף אנשים, אני רוצה להקים קבוצה…האווירה הנעימה והשלום הזה, לא יימשכו לאורך זמן רב. כל מי שחושב אחרת, יוצר לעצמו בועת אשליה. במקום יש כבר כאלה שהתאספו, כל אחד מהם ירצה להשיג משהו…" אמר.
"נראה לי שאתה הוזה, אנחנו רק ביום השני ללימודים…אין מצב שאנשים יצרו היכרות כזו קרובה בכדי להקים קבוצה.." אמרה. היא לא התרגשה מזה יותר מדי.
"לא צריך להכיר הרבה זמן בכדי להקים קבוצה, צריך רק למצוא את האנשים שרוצים באותה המטרה. אותם המניעים." הסביר. הוא היה כל כך בטוח בעצמו.
"ומה אתה רוצה?" הדגישה.
"אני רוצה להישאר בחיים."

# # #

בשעה שמונה בדיוק, כולם כבר תפסו לעצמם מקום בכיתה. החדר היה גדול ומחולק לחמישה תורים, כאשר בכל תור ששה שולחנות של יחיד.
מריאן תפסה את השולחן האחרון בצידו השמאלי של הכיתה, ליד החלונות. מקס ישב שולחן לידה.
איזבל תפסה את השולחן הראשון בתור האמצעי, היא רצתה להיות במרכז תשומת לב. לצידה הימני, התיישב ליאו. היא לא בהכרח שמחה מכך, בעיקר לאחר המפגש שלהם.
לצדה השמאלי התיישבה אלנה.
פיל בחר לעצמו את השולחן השני בתור הימני, כמה שיותר רחוק מכולם.
בשורה השלישית, פפר תפסה את השולחן האמצעי, מצד אחד שלה ישב צ'ילי, ובכדי לעשות דווקא, שון התיישב בצידה השמאלי. צ'ילי ניסה להתעלם, למרות שלא היה לו קל.
שרה וקיילס ישבו מאחוריהם.
סטף ישב בשורה אחת לפני אחרונה, בצידו השמאלי של הכיתה.
השיעור הראשון היה שיעור היכרות עם המחנך, להפתעת הרבים, הוא עבר רגוע מבלי יותר מדי מריבות, בזמן שבכיתות אחרון, ניתן היו לשמוע באי סדר ובהתקוטטויות.
לרגע היה נדמה כי אולי, זה עוד לא אבוד, והניסוי הזה הוא לטובה.

# # #

"שרה, רוצה ללכת לאכול ארוחת צהריים?" שאלה קיילס בסיום השיעורים האחרונים.
השעה הייתה שלוש בצהריים.
"תלכי, אני אצטרף אלייך יותר מאוחר…אני רוצה לחפש משהו לקרוא בספרייה," ענתה, בידה החזיקה ספר שרצתה לחפש את החלק השני שלו שם.
קיילס הנהנה באישור והתרחקה משדה הראייה, לכיוון הקפיטריה.
'אם רק הייתי זוכרת איפה זה' תהתה לעצמה שרה וניסתה לחפש אחר שלטים מכוונים.
מרחק הליכה של כרבע שעה, והיא מצאה את עצמה בספריה. זה היה בניין נפרד של מעבדות.
בעל שתי קומות. כאשר הקומה העליונה הייתה מוקדשת רק לספרים הרבים מכל הסוגים.
המקום היה ריק מאדם, אך בעודה עוברת בקומה הראשונה, נתקלה בקולות מכיוון המעבדה לביולוגיה. היא לא הייתה חטטנית וסביר להניח שלא הייתה עוצרת להתעניין, אם לא הייתה שומעת את המשפט "יש שתי סוגי מבחנות…אחת הורגת, השנייה שוללת את הכוח שלהם…תחשבו איך הדבר יכול להשפיע על ערפדים…".
הדלת הייתה סגורה, לא שהיא התכוונה להיכנס. היא התכופפה אל חריץ המנעול וניסתה לראות דרכו. משקפיי הראייה שלה הפריעו בזאת, אך יכלה להבחין במבחנות קטנות בצבע אדום ומבחנות בצבע כחול כהה.
"..אם הערפד נגיד בערך בן מאה, ברגע שהדבר הזה חודר אליו לגוף, הוא מת מזקנה, אם זה ערפד צעיר שגסס לפני שהפכו אותו, הוא יחזור לגסוס, וימות. זה קטלני!" קרא הקול הגברי.
לפי הקולות, יכלה לנחש כי היו שם בערך ארבעה-חמישה אנשים בחדר. ואלה לא היו מורים, אלא נערים צעירים כמוה.
היא הזדעזע ממה ששמעה. בהתחלה חשבה אולי זה סוג של משחק, אך ככל שהם המשיכו לדבר, הבינה שהדבר היה רציני.
"כמה מלחמות חווינו, איבדנו משפחות, איבדנו בתים, אנחנו נאלצים לחלוק שטחי מדינות! והם עוד מכריחים אותנו להסתדר איתם…אני לא מתכוון לשבת בשקט ולחכות למותי. הרי אם אנחנו לא נהרוג אותם, הם יהרגו אותנו..".
בעודה כל כך קשובה אליהם, מבלי לשים לב, הספר החליק מידה, ונשמט מטה.
רעש הנפילה היה מספיק חזק בכדי שישימו לב.
"יש כאן מישהו.." אמרה הדמות וניגשה אל הדלת.
שרה נלחצה, מיהרה להרים את הספר ולנוס לנפשה.
"צריך לתפוס אותה!" צעק הבחור. היא המשיכה לרוץ בכל כוחה, הכי מהר שיכלה. היא פחדה להסתובב אחורה ולבדוק עד כמה קרובים הם היו.
כאשר הסתבכה עם הדלת ביציאה, רצה במדרגות אל כיוון הספרייה. שם אולי תוכל לפנות אל הספרנית או להתחמק בין האגפים. אומנם הייתה קרובה, אך לא מספיק מהירה, מישהו תפס ברגלה ומשך אותה לאחור, היא מעדה והתגלגלה כל הדרך למטה במדרגות.
הנחיתה הייתה כואבת, ואף קיבלה מכה בראש, משקפיה נפלו במרחק מה ממנה, ולכן לא יכלה לראות דבר מהמתרחש. השקט הזה הלחיץ אותה. הכול היה מטושטש ולא ברור. כאשר הבחינה במסגרת שחורה של משקפיה.ניסתה להגיע אליהם. בעודה נוגעת בקצה המסגרת, כף רגל גדולה דרכה על כף ידה ומרחה אותה אל הרצפה בכאב בלתי מוסבר.
"מישהי פה הסתבכה.." אמר הקול.