ג'ן ילדת זאב פרק 3 חלק 5

לאט לאט הוא התחיל להפוך בחזרה לבן אדם. לפניה היה אדם מבוגר רזה וגבוה בן 20-25 עם שפם ושיער ג'ינג'י. ג'ן לא ידעה מה לומר. במקום להגיד: מי אתה? יצא לה: "יתהה…?" האדם זאב כנראה הבין את שפת הגמגומים כי הוא ענה לה: "קוראים לי ג'ונס וולפרנסון. כמו שאת רואה, אני אדם זאב כמוך. כשהתעוררת את בטח חשבת שנכנסת למערה עם להקת זאבים בזמן שהיית זאבה, וזה בטח הבהיל אותך… מצטער… בכל מקרה, זאת לא הייתה להקת זאבים. כולם היו אנשי זאב". ג'ן התאוששה מההלם. "אבל זה בילתי אפשרי שאתה והם אנשי זאב! כשאני התעוררתי היה כבר בוקר, והירח נעלם ואתה עדין הייתה זאב"! אמרה ג'ן. "זה ברור, לא? ככל שהאדם זאב יותר זקן, כך יכך לו יותר הרבה זמן לחזור בחזרה לבן אנוש". אמר ג'ונס. "כולם מבוגרים"? שאלה ג'ן. ג'ונס הנהן. "ממתי אנשי זאב הולכים ביחד לכל מקום? ולמה אתם מתחבאים"? שאלה ג'ן בסקרנות. ג'ונס היסס ליפני שהוא ענה. "לא תמיד זה היה ככה… פעם היינו חיים רגיל, אבל כשגדלנו, ראש הקסמים מת ובמקומו עלה ראש קסמים אחר והחליט שאנחנו מסוכנים ושלך ציידי זאבים לצוד אותנו. הוא עושה את זה רק לאנשי זאב שמעל גיל 13. איש זאב תמים אחד הלך אליו ואמר לו שמעל גיל 13 אנחנו שולטים במחשבות שלנו. אבל ראש הקסמים לא האמין לו והרג אותו. מאז אנחנו בורחים ממקום למקום. לביתיים, אף אחד לא הצליח לגלות אותנו כאן". ג'ן שתקה. היא לא ידעה על זה שום דבר. וגם על זה שמעל גיל שלוש עשרה אפשר לשלוט במחשבות, ובעוד חודש היא הולכת להיות בת 13. "הורגים גם את אנשי הזאב שיש להם את החיה עניים זהובות"? שאלה ג'ן. ג'ונס הינהן. "למה את שואלת? יש לך אחד"? הוא שאל בהתלהבות. לגלות לו? חשבה ג'ן. אולי אם אני אגיד לו שכן, ואני יסביר לו מה קרה הוא יעזור לי? ואם אני לא אגלה לו, כשאני אהיה בת 13 אם אני יצטרף אליהם ואיפה אני אשים את פוקס? ג'ן החליטה לגלות לו שכן. ג'ן הנהנה. "איפה הוא? ולמה הוא לא איתך"? שאל ג'ונס בהתלהבות. ג'ן הסבירה לו מה קרה לפוקס. ג'ונס הרהר. אבל לפני שהוא הספיק לענות קול אחר קטע אותו. "ג'ונס"! נשמע קול נשי. "איפה אתה"? ג'ונס קם וסימן לג'ן לבוא אחריו. הם הלכו חזרה למקום שבו ג'ן התעוררה מוקפת זאבים. אבל כשהם חזרו כבר לא היו שם זאבים. היו שם בני אדם. כשג'ונס וג'ן נכנסו, אישה שמנמנה רצה אליהם. "ג'ונס! איפה הייתה"?! היא שאלה אותו במבט נוזף. ואז היא הבחינה בג'ן וחייכה חיוך חביב. "ג'ונס הסביר לך הכל"? היא שאלה אותה בחביבות. ג'ן הנהנה. "יופי, עוד מעט ארוחת בוקר! ג'ונס, אני צריכה לדבר איתך, ג'ן, קוראים לך ג'ן, נכון? יופי, תעזרי לקרל ולפרדי לערוך את השולחן, ואחרי ארוחת הבקר אני צריכה לדבר איתך". "רגע, אבל אני צריכה לחזור לבית הספר"! אמרה ג'ן. "אהה! את עוד לא בת שלוש עשרה"? האישה חשבה רגע.