דז'ה וו
אוהד היה סטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית בירשולים. הוא בכלל לא תכנן ללמוד את המקצוע והרגיש שהתגלגל לשם במקרה. בכתה היה אחד היחדים שלא דיבר רוסית או ערבית אבל הוא לא נתן לזה להטריד אותו.
שבועיים עברו מאז החל להכין עבודה על נושא שעניין אותו במיוחד, תופעת הדז'ה-וו. מאז שהיה ילד ההרגשה סיקרנה והפליאה אותו. בכתה למדו על התיאוריות המוכרות שמנסות להסביר את התופעה.
בתחילת המאה הקודמת סברו שהיא סממן לסכיזופרניה, אפילפסיה, הפרעות נוירולוגיות ושלל מרעין בישין.
תיאוריות מודרניות מציעות הסברים מגוונים; בין אם תקלה במעבר הזכרון מהטווח הקצר לטווח הארוך או שהמוח מבלבל את החוויה החדשה עם אחת שדומה לה מהעבר מה שגורם לתחושת המוכרות.
אוהד הגיש את העבודה לאוניברסיטה אבל בפנים לא הרגיש שלם. "חייב להיות הסבר! חייבת להיות משמעות מעבר לתקלה במוח" הוא חשב והמחשבה לא הרפתה ממנו. הוא המשיך לחקור; בערבים, בסופש"ים, בחגים.
הוא החל בלתעד כל מקרה בו התחושה עלתה בו: מה עשה באותו רגע, על מה חשב, מה אכל באותו יום, מה היה מזג האוויר, כל דבר שיוכל לקשר בין המקרים. חבריו לכתה, בני משפחה, הוא נעזר בכל מי שיכל.
ככל שהתקדם במחקר תחושת הדז'ה-וו תקפה אותו יותר ויותר. חצי שעה, שעה ואפילו שעתיים בכל יום הרגישו כמו חלום בהקיץ או הזיה.
חבריו דאגו לו וטענו שההרגשה המוגברת היא תוצאה של העניין האובססיבי שהוא חולק לנושא. הם ביקשו שיפסיק.
להניח לזה… הוא רצה להקשיב להם. אילו רק יכל לעשות את זה, פשוט להמשיך האלה, אבל הוא הרגיש שיש תגלית אדירה שרק חיכתה שהוא יפצח את סודה.
הידיעה הזאת הגיעה מעבר לעובדות היבשות, היא באה ממקום עמוק בתוכו ולא הניחה לו לוותר. תחושת הדז'ה-וו הלכה וגברה עד שלבסוף השתלטה עליו לגמרי. מהרגע שקם בבוקר ועד שהלך לישון, חייו הרגישו כמו שידור חוזר.
הוא הרגיש כמו שחקן בסרט של מישהו אחר. מצב רוחו התדרדר ככל שהתחושה התגברה. "צא איתנו הערב כבר לא רואים אותך אף פעם" הציעו לו חברים שוב ושוב והוא סירב בכל פעם.
לבסוף ניתק כמעט כל קשר עם שאר העולם מלבד הלימודים באוניברסיטה וביקורים מזדמנים בספרייה. חייו התפרקו לנגד עיניו אבל עדיין הוא לא יכל להפסיק. "ברגע שאפצח את החידה, כל הסבל יהיה שווה את זה" אמר לעצמו.
ביום בהיר בסוף הסתיו אוהד הלך ברגל לספריה העירונית. כפי שהיה בשבועות האחרונים הכל מסביבו נראה לו מוכר להדהים, כמו זכרונות חיים. הוא כמעט התרגל לכך. כמעט.
לפתע ידע שאם יסתכל ימינה יראה מאזדה כחולה פונה לרחוב בו הלך. הידיעה הזו הייתה כמו תמונה שהופיעה בראשו. הוא הסתכל והמכונית לא הייתה שם. הוא נעצר במקום, מבולבל.
דקה עברה והמכונית הופיעה, מאזדה כחולה שפנתה לרחוב שלו כמו שידע שיקרה. מצבו הנפשי היה מעורער גם כך והוא כמעט התמוטט מההלם באותו רגע. בקושי הצליח לקרטע לספסל רחוב במרחק כמה צעדים והתיישב באנחה גדולה.
"לא יכול להיות שזה קורה לי" מלמל לעצמו. הוא נשאר על הספסל דקות ארוכות והתרכז בנשימות שלו, לא מצליח לחשוב בבהירות. כעבור זמן מה השתכנע שהיה זה רק הדמיון שלו ששיחק איתו משחקים.
הרי הוא לא מאמין בדברים כמו ראיית הנולד, זה הכל שטויות. הוא פשוט עייף ולחוץ. הוא נצמד לרעיון הזה כמו שאדם טובע בים נצמד לגלגל הצלה.
חצי שעה לאחר מכן נרגע מספיק כדי להמשיך ללכת. בספריה זה קרה שוב. הוא עצר לפני הפתח של אחד מהמעברים כי לפתע ראה בראשו תמונה של בחורה יפה עם משקפיים יוצאת מאותו מעבר כשהיא מחזיקה 2 כוסות מים מלאות לפניה.
שניות בודדות עברו והנה היא יצאה. אוהד התיישב בשולחן פינתי מבודד ונשך את ציפורניו, הרגל ממנו חשב שנפטר לפני שנים. "אני חייב להפסיק עם הסיפור הזה לפני שבאמת אשתגע".
המוזרות החדשה הזו הייתה יותר מדי בשבילו. היא הפחידה אותו מספיק בשביל להפסיק את המחקר. כמה ימים לאחר שהניח לנושא תחשות הדז'ה-וו החלה לפחות ואיתה הלכו החזיונות. מספר שבועות עברו וחייו חזרו לשגרה.
שנים רבות עוברות. התלמיד סיים מזמן את לימודיו. היום הוא נשוי לאשה מדהימה ואבא גאה לילדה חמודה עם עוד תינוק בדרך.
רוב הימים הוא מספיק לחזור בזמן כדי להקריא לבתו בת ה-7 סיפור לפני השינה. היום הוא אחד הימים האלה. היה לו יום מתיש והוא עייף מאוד, אבל על התענוג הזה הוא לא מוותר.
היא כבר במטה מחכה בהתרגשות לסיפור החדש שתשמע הלילה. "שלום מתוקה" הוא אומר ונושק לה במצח. העייפות של היום נשטפת ממנו בדקות היקרות האלה.
"אבא ראיתי היום תוכנית על מדענים ואמא אמרה שכשהיית צעיר גם אתה היית מדען" "ככה היא אמרה?" השיב בחיוך עקום "רוצה שאספר לך על זה?" היא הנהנה במהירות, מחייכת מאוזן לאוזן.
"בסדר. אמא קצת הגזימה, לא הייתי מדען ממש, יותר כמו מדען מתחיל. למדתי באוניברסיטה, שזה בית-ספר לגדולים, על כל מיני דברים מוזרים שקורים לאנשים בראש.
דבר אחד עניין אותי במיוחד, ההרגשה שיש לפעמים כשעושים משהו ומרגישים כאילו עושים אותו בפעם השניה. קוראים לזה "דז'ה-וו". השם הזה בצרפתית והוא אומר "כבר נראה".
הנושא הזה עניין אותי ועבדתי עליו חודשים רבים ולבסוף קרה לי משהו מיוחד מאוד. תביני חמודה, רוב האנשים מקבלים את ההרגשה הזאת לכמה שניות בכל פעם, אני התחלתי להרגיש אותה כל הזמן".
פניו הרצינו כשנזכר בימים ההם. בתו שמעה את הרצינות מתגנבת לקולו וחיוכה דעך. הוא כבר לא דיבר בשבילה אלה בשביל עצמו. הוא שמר את החוויות של החודשים ההם קבורות עמוק בפנים במשך כל השנים שעברו.
"הסתובבתי כמו בחלום, לא ידעתי מה אמיתי ומה לא. התחלתי לאבד קשר עם המציאות. הייתי צעיר ושחצן באותם ימים, חלומות על פריצת דרך בחקר המוח סינוורו אותי ולא הפסקתי למרות שהייתי צריך".
הוא הסתכל דרך החלון שמעל המטה של בתו בשמי הלילה זרועי הכוכבים. "זה נשמע מצחיק כשאני אומר את זה היום, אבל אני יכול להישבע שבסוף יכלתי להרגיש, להריח מה עומד לקרות". צמרמורת חלפה בגבו. פתאום היה לו קר.
"אני זוכר בבירור איך הלכתי ברבוצקי בדרך לספריה ופתאום ידעתי-
"שמכונית כחולה תגיע". הוא זינק על רגליו, הפחד שחש גלוי בעיניו. בתו השלימה את המשפט האחרון בשבילו. היא נבהלה כשקפץ והחזיקה את השמיכה מעל פניה כך שרק עיניה היו גלויות.
אישוניה היו רחבים מאימה אבל היא המשיכה בקול רועד בכל זאת. "מכונית כחולה. היית ליד המכולת רק שאז היא עוד לא הייתה שם וחיכית למכונית שתבוא והיא באמת באה. ואז הלכת לספסל ונשמת הרבה כי הרגשת רע.
אחר-כך דיברת עם סבא בטלפון וידעת לענות לו על השאלות לפני שהוא שאל אותך" "איך את… לא סיפרתי על זה לאף אחד" אוהד אמר.
"אני זוכרת את האוטו אבא" קולה נשבר כשפרצה בבכי. הוא התיישב על המיטה וחיבק אותה. היא נצמדה אליו חזק, מרטיבה את חולצתו בדמעותיה. "הייתי איתך" היא חזרה שוב ושוב בעודה מתייפחת.
"ששש מותק הכל בסדר אל תפחדי. אל תפחדי הכל בסדר" לחש לה. הוא החזיק אותה כך עד שנרדמה.
תגובות (1)
מחכה בקוצר רוח להמשך.