דניאל ג'ונס והבום בום 2

"כל העניין הזה הוא כמעט פשוט לחלוטין." אמר מייקל, יום אחרי, אחרי שהוא הגיע עם חמישה מגילות מתורגמות. לאחר שהוא הראה לי את הדברים האדירים שסובבים את העולם המשעמם באופן מחריד שלנו, הוא השאיל ממני את המגילות כדי שהיא יוכל לשבת ולתרגם אותם. ברור מאליו שכל הלילה שאחרי ישבתי עם עיניים פקוחות וספרתי את השניות עד שיגיע הזמן ללכת לבית הספר, מה שגרם לכך שנרדמתי בשיעור הראשון והילד המעצבן שלידי החליט לבדוק כמה עטים אפשר לדחוף לתוך אף של אדם ישן בלי שהוא ישים לב. אגב, אם אי פעם תהיתם, נכנסים שישה עטים. הבעיה היא עם להוציא את הצבע מהאף. וכך ביליתי חצי מההפסקה בלשטוף דיו מהאף שלי. את החצי השני בזבזתי בלשמוע את הצחוק של מייקל על מקרה האף. מסתבר שהוא צילם תמונה. ואם תשלמו לו מספיק הוא גם יראה לכם אותה. אבל נעזוב את זה עכשיו ונחזור אל ההסבר המסובך להפליא של מייקל על השפה הגנומית, הסבר שכנראה אני לא אזכור ומייקל סתם בזבז חמצן בלהסביר לי.
"כדי לפענח גנומית, זה פשוט אחרי שמבינים את העיקרון. לכל מילה יש ערך מספרי. מכינים טבלה של ארבע על ארבע משבצות, וכל אות ממקמים על המשבצת שאותה סופרים כמספר המילה ש… דני?"
"מה? לא ישנתי!" אמרתי והתעוררתי בבהלה.
"טוב. הנקודה היא, שאני לא מלמד אותך שום דבר."
"מה זאת אומרת לא מלמד אותי כלום? אתה מראה לי שיש כל כך הרבה דברים מדהימים ואז אומר לי שאתה לא תלמד אותי?" מחיתי. "זה לא נחמד מצידך."
"אני לא בן אדם נחמד." אמר מייקל. "ואף פעם לא טענתי שאני בן אדם נחמד. אבל אם תתן לי לסיים את המשפט הייתי אומר לך שהמגילה הראשונה היא בעצם לחש זימון לפיה. פיה סנדקית, ליתר דיוק. היא אמורה ללמד אותך כל מה שאתה צריך לדעת."
נעצתי בו מבט אטום. שניה לאחר מכן, פרצתי בצחוק מתגלגל. "אני מצטער," אמרתי אחרי שההתקף הסתיים. "חשבתי שאמרת שפיה אמורה ללמד אותי כל מה שאני צריך לדעת."
"זה בדיוק מה שאמרתי." אמר מייקל בקול סרקסטי.
"הו." אמרתי.
"היי, אל תזלזל בפיות. החברה הכי טובה שלי היא בת פיות, ואתה בהחלט לא היית רוצה להיות אויב שלה כשהיא כועסת. היא אחת האנשים היחידים שאני באמת מפחד מהם. אבל כשהיא לא כועסת היא פשוט מותק." אמר מייקל.
"טוב…" אמרתי. יש לו חברה בת פיות. אני אצטרך לשאול אותו על זה מתישהו, אבל עכשיו יש דברים יותר חשובים. כמו למשל זימון של פיה סנדקית מזורגגת. "איך אנחנו עושים את זה?"
"תקשיב, אני חייב להזהיר אותך בנוגע למשהו." אמר מייקל, ובניגוד לאי פעם – הוא נשמע רציני. "לא משנה כמה מגוחך היצור שמולך, אל תתנהג כמו מטומטם ותעליב אותו. אתה לא יודע אם אי פעם אתה תצטרך פממנו טובה, אם הוא יכול להצמיח שיניים נוספות שאתה לא יודע עליהם. מלבד זאת, הוא יצור חי. והדבר הכי חשוב שיש זה לשמור על כבוד של כל יצור חי שלא מאיים עלייך. זה ברור?"
מייקל לא חיכה לתשובה, ופרש מגילה שעליה היה כתוב המספר אחד. "תקרא את זה." הוא אמר, והצביע על קטע שהוא הדגיש במרקר ירוק. "זה הדבר היחיד שאתה צריך לעשות, אני עשיתי את כל שאר הפעולות שאתה לא חייב. כמו לרקוד את מחול המלאכים מעל שלושה נרות דולקים תוך כדי שירת יודל."
"אתה באמת עשית את כל זה?" שאלתי במבט המום. מייקל נעץ בי מבט מתפלא.
"לא, חתיכת מטומטם. למה שמישהו יאלץ לשיר יודל? זה אכזרי ואידיוטי, ועושה רעש לשכנים תמימים!"
'זהו, יום אחד הוא עוד יהרוג אותי.' חשבתי לעצמי. לא היה לי מושג כמה אני צודק, והמוות שלי עוד יגיע מזה שהוא יתקע אותי תלוי מעל מפלצת ענקית עם הרבה הרבה הרבה שיניים. אמרתי כבר שיש לה הרבה שיניים? כי יש שם הרבה שיניים.
"מונו דיאבלו ברנבומבו סינגרפור, נאי בורובורו ניי דני ג'ונס!" קראתי בקול מגומגם.
"רגע!" אמר מייקל. "לפני שאתה נכנס, תזכור דבר אחד. מועצת הפיות לא אוהבת בני אנוש. ותזהר מנורת'וונקס, ובשום פנים ואופן אל תזכיר שאתה קשור לישראל בוכריס!"
"מי זה ישראל בוכריס?" שאלתי, בזמן שהמגילה התחילה לזהור באור כחלחל קלוש.
מייקל חייך. "אני."
לפתע, בבית הספר, נפתחה באמצע הכיתה דלת עץ חבוטה וישנה. הבטתי סביבי כדי לראות איך אנשים מגיבים, אחרי הכל דלת שמופיעה באמצע שום מקום זה לא דבר שקורה בדרך כלל. אבל המחזה היה מרהיב.
כל האנשים, בלי יוצא מן הכלל, קפאו על מקומם. ראיתי ילד שבעוד שניה פוגע בפניו כדור, זבוב שעבר באמצע מעופו. נלחמתי בדחף לקחת עשרים שקלים שבלטו מכיס של אחד המורים. הסתובבתי אל מייקל כדי לשאול אותו מה קורה כאן, אבל גם הוא קפא עם אותו חיוך מעצבן על הפנים.
"טוב…" אמרתי. לקחתי נשימה עמוקה, והתחלתי לצעוד לכיוון הדלת. אם יש כלל כלשהו שלמדתי, זה שדלת סגורה צריכה שיבדקו מה יש מאחוריה. "הנה אני בא."
ואם אתם חושבים שכשהעולם קופא זה אדיר, עוד לא ראיתם את מועצת הפיות. או, יותר נכון, כפי שהתחלתי לקרוא לה כעבור חמש שנים, "המרכז לשניאת בני אנוש בע"מ."