דניאל ג'ונס והבום בום.

 
וכך הגעתי למצב שבו אני קשור, בכבלי פלדה שחושלו בידי גמדים, תלוי מעל כלוב של מפלצת שאני לא בטוח שכדאי לתאר, אחרי הכל זה ספר שמיועד לכל המשפחה. אז אני אשמור את התיאור לעצמי, ואולי גם אתעורר מדי פעם בצרחות. אני רק אגיד שהיו שם שיניים. הרבה.
מולי היה תלוי האדם שברוב כשרונו הכניס אותי למצב הזה, תלוי באותה סיטואציה כמו שלי, רק שבניגוד אליי נראה שהוא ממש נהנה מכל המצב. עיניו נצצו בגוון הירוק הרגיל וחייך חיוך שבמשך השבועיים האחרונים למדתי להכיר טוב מדי. וזה אף פעם לא נגמר בטוב.
"היי, דני," קרא אליי. "איך אתה מרגיש?"
"זה.." היססתי. "זה תלוי."
"תלוי במה?"
"בשרשראות פלדת גמדים."
"אה, אז הוא באותו מצב כמונו."
חככתי במצב לרגע. "כן, אני חושב שכן."
"מעולה! אז זה אומר שכולנו עומדים למות במוות מחריד!" הפינגווין הירוק נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בצחוק. "לפחות זה לא יהיה משעמם!"
אז, איך הגעתי למצב שבו אני תלוי מעל מפלצת שתגרום לכל המפלצות מתחת למיטה לחזור אל מתחת למיטה כשהן קוראות לאמא, ומולי תלוי מטורף? בשביל לענות על זה, אני אצטרך לחזור שבועיים לפני כן. או יותר נכון שבע עשרה שנה לפני כן.
נעים מאוד, אני דני ג'ונס. או דניאל ג'ונס, אבל אם אתם תקראו לי דניאל אני אאלץ לרדוף אחריכם, להלביש אתכם בשמלה פרחונית ולצלם אתכם. או להרוג אתכם, אני עדיין לא בטוח מה יותר גרוע. בקיץ הקרוב אני אהיה בן שמונה עשרה, אבל סביר להניח שאני לא אשרוד עד אז, כי אני אשמש כמזון למפלצות. שזאת לא פעילות ממומלצת במיוחד. מה שכן, כשאתה עומד לשמש כמזון למפלצות, זה גורם לך לחשוב על כל מיני דברים. למשל, אני חשבתי על ההורים שלי. או יותר נכון, על מה שנשאר לי מהם.
לפני שבע עשרה שנה, בעיר קטנה ולא מוכרת הנקראת קרית גת, זוג אנשים נחמדים מצאו תינוק על סף הדלת. לעליו ערימה של מגילות קלף מגולגלות שכתובות בהן שטויות טהורות. כאילו, אני רציני. המגילה הראשונה פותחת במילים שממבל בבמבל גומבל בום. אבל זוג האנשים הנחמדים האלה החליטו לשמור את המגילות, וכמובן – גם את הילד. הילד הזה היה נורמלי לחלוטין מכל בחינה מלבד הבדל אחד, קטנטן, ממש קטנטוש, משהו שכמעט לא שמים לב אליו.
על החזה של התינוק, ממש מול הלב, היה מוטבע גביש גדול בצבע אדום זרחני.
נכון שזה קטנטן?
ההורים הנחמדים רצו בין רופא לרופא, אבל מסתבר שהגביש היה מחומר לא ידוע ולמרבה הצער – הוא היה טבוע בעור עצמו. כך שהתינוק נידון למבטים מוזרים בכל פעם שהוא ילך לבריכה. אבל התינוק גדל להיות אדם חכם, נאה, מוצלח, כישרוני וצנוע באופן מדהים.
התינוק הזה גדל להיות אני.
אבל זה היה עוד הקטע הנורמלי. כל הקטע הרציני, שמוביל לתליה אכזרית מעל מפלצת תופת אוכלת אנשים, התחיל ממש בכיתה י"ב, כשלכיתה הצטרף ילד קופצני ובעל גוון ירוק יוצא דופן בעיניו. כך הכרתי את הפינגווין הירוק. או מייקל דובדבן.
לאחר כמה זמן שבו היינו חברים, החלטתי לספר לו על המגילות. מי יודע? אולי זה יעניין אותו. אבל זה היה יותר מזה. כשסיפרתי לו על המגילות שכתובות בשפה שאי אפשר להבין, עיניו נצצו כמו שתי להבות קטנות. משהו עתיק יותר התעורר בו.
"בחייך!" הוא קרא. "אתה מספר לי על מגילות קלף עתיקות שאי אפשר לקרוא ולא מביא לפחות אחת?"
"לא ידעתי שזה יעניין אותך כל כך.." אמרתי בחיוך. "אם אתה רוצה אני אביא מחר את אחת המגילות לבית הספר. נראה אם תצליח לקרוא משהו.."
מייקל הרים גבה, אבל לא אמר דבר. למחרת, כשהבאתי את המגילות, נראה כאילו הוא מתוח כמו קפיץ. הוא סקר את המגילות, הוא כולו קרן מהתרגשות.
"אתה מכיר את השפה, דני?" הוא אמר. "זאת גנומית מדוברת!"
"ואתה, אדוני, מטורף!" אמרתי. "מה זה לעזאזל גנומית?"
הוא נעץ בי מבט של בשם-הפינגווינים-מאיפה-לעזאזל-נחתת. "גנומית זאת שפת הפיות. אם אתם רוצים, אני אכיר בינכם." הוא התחיל לעשות פנטומימה שלימה. "דני ג'ונס, תכיר את הגנומית. גנומית, תכירי את דני ג'ונס. אתם רוצים ללחוץ ידיים עכשיו או אחר כך?"
פרצתי בצחוק קצר. "תאמין לי, יום אחד אתה עוד תהרוג אותי."
"וזה יהיה יום אפל, שטוף דם ויפיפה." אמר מייקל.
"אבל מאיפה אתה יודע שזאת גנומית?" שאלתי בפליאה. "שפת הפיות זה לא… ובכן, סיפורי פיות?"
מייקל הסתכל לצדדים, ואז רכן אליי. "דני," הוא אמר בלחש. "אתה מאמין בקסם?"
פתחתי את פי כדי לומר שלא, אלה סתם שטויות, אבל משהו בו גרם לי להסס. אחרי הכל, ילד שהופיע על מפתן דלת לא מוכרת, כשכל מה שיש לו מהוריו אלה ערימות של מגילות בכתב לא מובן זה לא דבר רגיל. וכמובן, הגביש שעל הלב שלי.
"אני מאמין," אמרתי בזהירות. "שיש בעולם יותר ממה שאנחנו יכולים לראות."
מייקל הזדקף כשחיוך מנצח על שפתיו. "אז אתה מסוגל לראות את האמת. יש בעולם הזה בהחלט יותר ממה שאפשר לראות, וגם ההורים שלך האמינו בזה. בשביל זה המגילות."
"א-אני לא מבין." אמרתי בגמגום. "מה מגילות? בשביל מה?"
"אני אראה לך." הוא אמר.
כדי להוכיח את דבריו, הוא שלף שעון קטן מכיסו. שעון כיס שנראה ישן. עכשיו, כשאני אומר ישן אני לא מתכוון ישן כמו רדיו או טייפ קלטות. לא, אני מתכוון לישן כמו מוצארט. השעון נראה כאילו הוא עומד להתפרק בכל רגע. הוא פתח אותו, ושלף גלגל שיניים. אחרי זה הוא לקח גוש חמר קטן, ועיצב אותו בצורת בן אדם. הבטתי במעשים המוזרים שלו בפליאה הולכת וגוברת. למעשה, שקלתי לרוץ לטלפון הקרוב ביותר ולהתקשר לבחורים הנחמדים בחלוקים הלבנים שיקחו את המטורף הזה לחדר מרופד ומלא גירים. וכנראה גם אותי, כי מה שקרה באותו רגע גרם לי להטיל ספק בשפיות דעתי.
יצור החמר הקטן, שהיה דומם לחלוטין, התחיל לזהור באור קלוש מיד לאחר שמייקל הניח את גלגל השיניים על ראשו. לאחר שניה, היצור הפך מפסלון קטן חסר תווי פנים לאדם ממוזער, לבוש באופן מלא, שנראה כאילו עכשיו הוא קם משינה. למעשה, אם הגודל שלו לא היה שלושה סנטימטרים הייתי יכול להשבע שזה אדם אמיתי.
"מה קורה, בוס?" אמר פסלון החמר בקול צפצפני.
"מעולה, קווין." אמר מייקל. "תעשה משהו קטן כדי להרשים את האורח, ואז תחזור להיות פסלון."
הפסלון (אני לא מתכוון לקרוא לו קווין. הוא פסלון, לעזאזל!) הסתכל על מייקל במבט מוזר, ואז התחיל לרקוד מעין ריקוד מוזר של שלוש שניות. לאחר מכן הוא קד, ולנגד עיניי הוא חזר להיות גוש חמר. מייקל לקח את הגוש בעדינות והחזיר אותו לקופסא קטנה מכסף, ואת גלגל השיניים לשעון. "נו?" הוא שאל. "מה אתה אומר?"
"אאהה…" אמרתי. "זה היה גוש חמר. והוא הפך לבן אדם."
"כן?" מייקל שאל.
"ועל פי הנסיון שלי, גושי חמר לא הופכים לבני אדם."
מייקל הנהן בהתלהבות.
"אז.." אמרתי, נחוש לשנות נושא. "מה אמרת לגבי המגילות שכתובות בגנומית?"
חיוכו של מייקל, הרחב ממילא, הפך לכל כך גדול שתהיתי מתי הפה שלו יעבור את הפנים.
"חשבתי שלעולם לא תשאל."