האם אני רעה? – פרק 12

עבר שבוע ימים, חייבת לציין שאלה היו הימים הכי מתסכלים.
לאחר השחרור שלי מבית החולים, סטיבן לקח אותי ברכבת עד הבית, שם היה הסיוט האמיתי.
קרטר וקים התנפלו עליי מיד בחיבוקים, מאוד שמחתי לראותם ולחבקם שוב,
אך השמחה נמשכה לא לאורך זמן, קרטר כעס עליי ועדיין כועס.
הוא רצה לדעת מה קרה לי, הוא חשב שחטפו אותי, כמובן שלא יכולתי לספר כלום בכדי לא לסכן את מקס,
לכן המצאתי תירוץ שברחתי עם החבר שלי. לא ידעתי מה להגיד, הוא התעצבן וכך גם קים.
קים סלחה לי למרות שראיתי את ההשתקפות של האכזבה בעיניה. קרטר מסרב לדבר איתי.
רק הם חשבו שברחתי, שאר הסובבים אותי ,כמו בית הספר והעבודה, כולם חשבו שנחטפתי והחזירו אותי.
דבר נוסף שלא ציינתי, הוא שאני צריכה להסתובב עם כיסא גלגלים שלושה חודשים עקב הצלע השבורה,
זה אחד מהדברים הקשים.
בבית הספר כולם נעצו בי מבטים, גם בגלל הכיסא גלגלים וגם בגלל ההיעדרות "הארוכה" שלי.
שנאתי את ההרגשה הזאת, את הלחשושים מאחורי הגב. רציתי רק יום של נחת.
איך יכולתי לחשוב בכלל שהכול יהיה בסדר וימשיך כרגיל?!
פיטרו אותי מ-'לופיטה'. שיהיה, מי צריך את המסעדה הארורה הזאת?!
נשארתי בקשר עם סטיבן, הוא מאוד תמך בי ואיכשהו כבר יכולתי להחשיב אותו כידיד טוב,
כמובן שהיה לי גם את קייטי שהתפרצה בבכי ברגע שראתה אותי.
בלילה הראשון בבית, פשוט ישבתי מול החלון ותהיתי לעצמי מה קורה עם מקס, היכן הוא נמצא והאם הוא בסדר, במיוחד אחרי הפצע בכתף. לא יכולתי להירדם כמה לילות טובים. החלומות חזרו רק לפני יומיים.

# # # #

"מקס?" נשמעו דפיקות רמות על דלת החדר, בו שהה מקס.
הוא פקח את עיניו בחוסר חשק וקם מהר מהמיטה בעודו לובש את החולצה שהייתה זרוקה מעל ראשו.
"מקס?!" היא המשיכה לצעוק. 'עד כמה שאת מעצבנת!' רטן לעצמו.
הוא פתח בתוקפנות את הדלת ואגרופה של הנערה החליק לקו החזה שלו.
"מצטערת, לא ידעתי שאתה פותח כל כך מהר" גיחכה. הוא גלגל את עיניו.
"מה רצית?"
"ארוחת בוקר מוכנה" היא חייכה את החיוך הקטן והצנוע שלה, "אתה בא?" שאלה והוא הנהן.
היא ניגשה אל המטבח והוא צפה בגופה הקטן מתרחק מקו ראייתו.
זאת הייתה נערה כבת ארבע עשרה וחצי, שיערה היה בלונדיני עם גוונים אדמוניים בתוך, היא הייתה כמטר חמישים ושבע, נמוכה ממנו בהרבה ועינייה אפורות.
מקס רחץ את פניו וניגש למטבח של המשפחה.
הוא שכר חדר לכמה שבועות אצל משפחה קטנה של אישה בסביבות גיל הארבעים ושני ילדיה בגיל התיכון.
"איך ישנת?" פנתה אליו בעלת הביתה העונה לשם ליזה.
"טוב." ענה. קצר ולעניין.
במשך כל הארוחה, הוא יכול היה להבחין במבטיה של הנערה. אם היא רק הייתה יודעת עד כמה זה עצבן את מקס, הבעיה הייתה שהוא היה צריך לשחק את עצמו נחמד, אחרת יצטרך לחפש מקום אחר, ולכן הוא שתק כל הארוחה.
הוא היה צריך מקום סגור, בעודו נמצא במשפחה זרה, יש סיכוי גדול שלא ימצאו אותו.
לאחר הארוחה ליזה עזבה לעבודה וילדיה הלכו לבית הספר.
מקס נשאר לבד.
הוא הסתובב ברחבי הדירה וצפה בתמונות שלא עניינו אותו כלל וכלל. לא היה לו משהו אחר לעשות, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגיש שהוא תקוע. הוא החזיק בתמונה שבה היה מצולם גבר, כנראה בעלה של ליזה.
הוא מאוד הזכיר את אביו בגופו השרירי והבעתו הקשוחה.
הדלת נטרקה בהפתעה מוחלטת לאוזניי מקס והתמונה הושמטה מידיו.
"הוו, זה בסדר, מצטערת שהבהלתי אותך," הופיעה אותה הנערה, וניגשה להרים את התמונה שמסגרתה נשברה עקב הנפילה.
"את לא אמורה להיות בבית הספר?" תהה. הוא רצה להיות לבד.
"הברזתי" חייכה והוציאה את התמונה מהמסגרת.
"זה אבא שלי, הוא נהרג בתאונת דרכים" אמרה בעודה מצביעה על התמונה.
"לא אכפת לי" ענה בגסות וניגש אל חדרו הקטן.
"מאז שבאת לא שאלת איך קוראים לי" היא נכנסה לחדר מבלי לדפוק, "רוצה לדעת?" שאלה, היא ניסתה לפתח איתו שיחה.
"לא." סינן, ונשכב במיטתו.
"קוראים לי אליס" היא אמרה בכל זאת.
"אתה בן יחיד במשפחה?" הסתקרנה.
"כן" הוא ניסה לא להישמע בוטה, כי מה שרצה ,היה לצעוק שתניח לו.
"איזה כיף לך, לפעמים אני רוצה גם להיות הבת היחידה, כי אח שלי מעצבן אותי" אמרה , "אהבת את ארוחת הבוקר? אני הכנתי!" הוא הופתע עד כמה שלילדה יש פה גדול.
"מה יש לך בכתף?"
"דם" ענה באדישות וזאת צחקקה, "ואני חשבתי מלח" פלטה בציניות.
"ואני חשבתי ששכרתי את החדר הזה בשביל להיות בו לבד" רטן, הוא לא יכול היה להתאפק עוד.
"מצטערת, אני יודעת שיש לי פה גדול…." , "אני רוצה לישון!" קטע אותה וזאת הניחה לו לנפשו כשהבעה מתוסכלת על פניה.

# # # #

בסביבות השעה שלוש בצהריים, סטיבן ליווה אותי אל בית הקברות, התגעגעתי ללכת לשם, עד כמה שזה נשמע מוזר. החלטתי להדליק נר לצד המצבה של אנדי.
"הוא היה חבר שלך?" שאל ואני הנהנתי בעודי בוהה בתמונתו של אנדי.
"יש לך עם מה להדליק?" שאלתי. סטיבן הכניס את ידו לכיסו והוציא משם את הגפרורים.
החזקתי בנר והוא הדליק לי אותו בזהירות.
"שלום אנדי, מצטערת שלא באתי הרבה זמן" התחלתי לומר והמילים נתקעו בגרוני. סטיבן הביט בי, חיכה לשמוע מה אומר, אבל לא אמרתי כלום, שתקתי כמה דקות.
"אני אשים," הוא לקח מידי את הנר והניח על יד המצבה מכיוון שלא יכולתי להתכופף. הודיתי לו.
"אז מה בעצם עשית בלוס אנג'לס? אתה לא אמור ללמוד בבית הספר?" החלטתי לשאול רק עכשיו, מקודם לא התחשבתי כל כך בחייו הפרטיים. הייתי יותר שקועה במה שעובר עליי.
"אני סיימתי עם הלימודים שלי, כרגע אני מנסה להתקבל למכללה, אני רוצה ללמוד צילום " ענה. הופתעתי, מעולם לא חשבתי שהוא אחד מהאנשים שמתעניינים באומנות.
"אתה אוהב לצלם?"
"כן"
"דברים כמו מה?" התעניינתי. הוא חייך, "כל דבר, אפשר להפוך לאומנות כל חלק בחיינו, צריך רק את הזווית המתאימה" ענה. אהבתי את זה שהוא ידע מה לעשות עם החיים שלו.
לעומת זאת בקצב שלי, אני אמשיך להיות מלצרית בבית קפה עלוב כמו 'לופיטה' , וכמובן שאני לא רוצה.
"אם תרצי, את מוזמנת להיות הדוגמנית שלי לפרוייקטים" הציע והתפרצתי בצחקוק מעצבן, "מצחיק מאוד, אבל אין מצב" אמרתי, אני לא אוהבת להצטלם, ההשתקפות שלי כבר מזמן לא נראית בעיניי טוב.
מאז מקרי הרצח, ההשתקפות שלי היא האויב שלי. הסיוט שלי.
"חבל, את מאוד יפה" אמר, "תודה" עניתי במבוכה.
לרגע דמותו של מקס הופיע בפניי, פשוט הבטתי באספלט והוא כאילו הופיע שם לכמה שניות בודדות.
זה היה מוזר, אבל כנראה שזה קורה בפתאומיות לפעמים, כמו שקרה לי הרבה פעמים עם אנדי.
מעניין אם הוא חושב עליי, מתעניין מה איתי, איך אני, למרות שלא נראה לי,
הוא לא מסוג האנשים האלה, הוא בטח כבר שכח מי אני בכלל.
"את עדיין חושבת על הבחור ההוא…מקס…?" התעניין סטיבן.
"לא, למה אתה חושב כך?"
"את נראית מהורהרת, את לא שמחה שהוא במרחק עצום ממך? תחשבי על זה, עכשיו את חופשייה" הוא תפס בכיסא הגלגלים שלי ועזר לי לצאת מבית הקברות.
"חופשייה בכיסא גלגלים! זה יותר נראה כמו העברה מתא מעצר אחד לאחר" גיחכתי בלגלוג והוא רק גלגל את עיניו.
"לפחות עכשיו את נושמת אוויר צח" הוא ניסה לעודד אותי, ובאמת אחרי החזרה הביתה הרגשתי יותר חיה, אמיתית יותר, אבל עדיין היה לי משהו חסר.
החיים שלי זה פרידות, פרידה מאימא, פרידה מאנדי, פרידה מאנשים. אני לא חיה את ההווה, אני תמיד בעבר, בהיסטוריה של החיים. עוד לא יצאתי מגיל השש עם הרצח של אימא.
החיים שלי הם פשוט קרוסלה, ברגע אחד אני פה וברגע השני אני חושבת על הטעויות שלי.
מעניין מה היה קורה אם לא הייתה מתרחשת התאונה, אולי הייתי עדיין נשארת וממשיכה "במסע" עם מקס?
"אל תגידי לי שאת לא שמחה" התפלא סטיבן. אני עד כדי כך שקופה?
"אני כן" התעקשתי לנסות לשכנע אותו, הרי מצד אחד כן שמחתי.
"את כן?"
"אני פשוט צריכה להתרגל….לא הייתי פה כמה ימים, אבל אני מרגישה כאילו לא הייתי נצח" אמרתי.
הוא הסתכל על השמיים.
"כמו לחיות חיים אחרים לרגע?"
"תאמין לי החיים איתו היו באמת אחרים – שונים" חייכתי לעצמי, עכשיו זה נשמע מצחיק, אבל בחזרה לתקופה עם מקס, אני בקושי זוכרת רגע בו לא פחדתי.
בבוקר יום למחרת הטלפון של ביתי צלצל ללא הפסקה. מישהו ניגש לענות ובזמן הזה גררתי את עצמי בגסיסה אל הכיסא.
" אן, רוצים אותך! " צעקה קים. הופתעתי, היתכן?
נסעתי אל הסלון, קים הושיטה לי את השפופרת.
'"כן? " עניתי. חיכיתי הרבה, אך חוץ מנשימות שקטות לא שמעתי כלום, לאחר דקה השיחה נותקה.