האם אני רעה? – פרק 14
ישבתי בכיתה, וכל מה שעבר בראשי היה רק: מקס מת! מקס מת!
לא יכולתי לעכל, איך זה יכול להיות הגיוני בכלל?! אז עכשיו זה באמת נגמר?
אני באמת לא אראה אותו יותר שוב. למרות הידיעה שהוא מת, התעקשתי להמשיך לקוות שהוא יהיה בסדר למרות האגרסיביות שלו וההתנהגות המעצבנת.
היו לי כל כך הרבה שאלות לשאול בקשר למקרה, ולא היה לי את מי. כל מי שאני מכירה בסופו של דבר מת.
כמה אפשר?
למרות שהיה לי להישאר שמונה שעות בבית הספר ,עד ארבע, חתכתי באמצע והלכתי לדירה בה שהה סטיבן.
למזלי הדירה הייתה בקומה הראשונה, ועליתי מבלי בעיות עד דלת ביתו.
"היי" אמרתי ברגע שפתח לי את הדלת. הוא היה לבוש בתחתוני בוקסר וסוודר אפור, שיערו היה פרוע ובפיו מברשת שיניים. כנראה שרק התעורר. גיחכתי בעכבות המראה שלו.
"מצטער על הלבוש….לא ציפיתי לראות אף אחד כל כך מוקדם" הוא גירד בראשו ועזר לי להגיע אל חדר האורחים.
"אני כבר בא….את רוצה קפה?" שאל בדרכו אל חדר האמבטיה.
"אשמח לכוס מים" חייכתי.
"אם כך אולי עדיף מיץ תפוזים?" שאל לאחר כמה דקות, כאשר יצא כבר במכנס טרנינג שחור, מסודר ונקי.
"מיץ תפוזים יהיה טוב" עניתי. הדירה שלו הייתה כמעט וריקה לגמרי, היה בה מעט רהיטים ומלא מקום פנוי,
הקיר הלבן גרם להיראות למקום עוד יותר גדול. הוא לא השקיע כל כך הרבה במקום, כנראה מכיוון שמעביר את רוב זמנו בלוס אנג'לס.
הוא ניגש אליי והגיש לי את המיץ, לאחר מכן התיישב מולי על הספה הגדולה.
"שמעת את החדשות?" שאלתי. רציתי לדעת אם שמע על מקס.
"לא, עוד לא….קרה משהו מרעיש?" שאל, וחיבק את רגליו.
"מרעיש?….יותר בכיוון של הסוער….מקס נהרג" סיפרתי. הוא לא נראה מזועזע, יותר מזה, זה לא כל כך עניין אותו. מן הסתם!
"ומדוע את נסערת כל כך?" גיחך.
"לא יודעת" עניתי. כנראה כי הכרתי אותו, "בכל זאת…הייתי איתו זמן מסוים" הוספתי בשקט.
הוא נאנח ונעץ בי, "ובכן את לא יכולה להתייחס אליו כאל משהו טוב שקרה לך בחיים, הוא איים עלייך,
חטף אותך, הכניס לסכנות…..אני לא הייתי סולח על משהו כזה, ואת לא צריכה לרחם עליו! זאת דעתי." אמר. שאני אגיד שאולי הוא הגיע לנקודה מסוימת במה שאמר? אם אגיד זאת, אלך כנגד הדעה שלי.
"ניתנה לך הזדמנות לחזור לחיים שלך, האמיתיים….את צריכה לנצל זאת כל עוד אפשר…אל תסתכלי אחורה" הוסיף כשחיוך רחב מרוח על פניו. לא יכולתי שלא לחייך גם.
"כל מה שאני רוצה עכשיו זה לצאת מהכיסא" גלגלתי את עיניי בייאוש. הוא צחק.
"אין לך עוד הרבה זמן לחכות" הוא ניסה לעודד אותי. בטח! אין עוד הרבה, הרי מזה עוד שישים יום בשבילי?!
אני מופתעת שעוד לא התחרפנתי מהכיסא הזה.
"יום יפה בחוץ, רוצה לנסוע לים?" שאל וכתגובה עיקמתי את הפרצוף.
"אני לא חובבת ים" עניתי. הוא בכל זאת ניסה לשכנע אותי, לבסוף נשברתי, במילא לא היה לי משהו טוב יותר לעשות.
במשך כל הנסיעה לים, חזרתי לחשוב על מקס. עד כמה שניסיתי לשכנע את עצמי שהוא עדיין בחיים,
בכל זאת ראיתי בפניי את גופתו קבורה. זה גרם לי לחשוב שאם הוא באמת מת ומצאו אותו, אז חייבים גם לקבור אותו, ואם קברו אותו, אז חייבת להיות לו מצבה בבית הקברות בלוס אנג'לס.
אלוהים! אני לא מאמינה שאני חושבת על זה. תפסיקי לחשוב! תפסיקי! הוא לא מת! הוא לא!
"אן?" הרגשתי נגיעה בכתף. סטיבן בהה בי מעט בבלבול.
"כן?" עניתי מהוססת.
"למה את מביאה לעצמך מכות בראש?" גיחך.
בהחלט הבחנתי בזה שהמצח שלי החל לכאוב מכל ה-"צ'פחות" שהבאתי לעצמי. הסמקתי, נכנסתי למבוכה.
זה מה שקורה כשאני מנהלת דו-שיח עם עצמי ומנסה לשכנע את עצמי במשהו. אני חייבת למצוא דרך אחרת.
עברנו על פני החוף, לצערי רגלי לא יכלו לגעת בחול, ולהרגיש במגע של הים.
נאלצתי לגעת בהכול עם הידיים. הנוף היה מדהים, האוויר היה צח ומרענן.
"בקרוב תיסע…" מלמלתי בעודי מביטה אל עבר הים, "…כן" אישר.
"רציתי לשאול אם…" אמרתי ועצרתי לחשוב, אם זה באמת מה שאני רוצה.
סטיבן התיישב על החול מולי ונאחז בידי, מצפה בקוצר רוח לשמוע את מה שיש בפי לומר.
"…אם אוכל לנסוע איתך?" שאלתי, לא הייתי עדיין כל כך בטוחה, אבל הייתי מוכרחה למצוא הוכחה שמקס מת.
הרי אם לחשוב על זה בפעם העשירית להיום, למקס יש יכולות אש ענקיות, הוא לא היה נותן לעצמו למות בכזאת קלות.
"אם רק אוכל לדעת למה" ענה. התלבטתי אם לספר לו את האמת.
"סתם….רוצה לטייל קצת בלוס אנג'לס" שיקרתי. עדיף לא להגיד כלום בנתיים.
הוא הסתכל עליי עם ניצוץ מוזר בעיניו, משהו נדלק בו, רק שלא יכולתי לפרש את ה-'משהו' הזה.
הוא לא פסק מלחייך.
"את לא חושבת שאחיך יחשוד….שקורה משהו…ביני לבינך?" הוא צחקק, או שאולי רק ניסה להתחמק מהמבוכה בינינו.
"שיחשוד" פלטתי.
הוא הניח את כפת ידו על הלחי שלי וליטף אותה קלות באצבעותיו, לרגע האווירה נהייתה מלחיצה ומותחת,
יכולתי להרגיש פרפרים בבטן ונהיה לי עור ברווז, אך הוא ניתק את ידו מפניי לאחר כמה מבטים.
"טוב, אני מניח שאסיע אותך הביתה" הוא התרומם מהחול ונעמד מאחורי. זה היה קצר.
משהו הרגיש לי קצת שונה. כל הנסיעה הביתה הייתה שקטה, שקטה כמו המוות, אולי מדי פעם קרקורי הבטן שלי הרסו אותה, אך לא יותר מזה.
"ניפגש מחר, אני מניחה" חייכתי אליו ברגע שהגענו לביתי. הוא הנהן מהוסס.
"אני מניח גם"
"תפסיק להיות כזה יבש!" נפלט לי, אבל לא יכולתי עם המתח הזה יותר. הוא גיחך וחיבק אותי.
בערב ישבתי מול המחשב שלי והגעתי למצב בו פשוט לא יכולתי להפסיק לחפש בגוגל על אתרי קבורה.
אני אמצא את המקס הזה, וגם זה מזכיר לי שהוא חייב לי ארוחה, אז אסור לו למות!
חייגתי את אחד המספרים שמצאתי ללוס אנג'לס וציפיתי למענה.
"שלום, אני מעוניינת לדעת אם יש ברשימה שלכם מישהו תחת השם מקס סקינר?" שאלתי. זה נשמע קצת טיפשי.
האישה הזקנה הייתה בצידו השני של הקו, טענה כי אין, ובנוסף לזה נהיתה פרנואידית יותר ממני והחלה לצעוק עליי.
היא חשבה שאני משתפת פעולה עם רוצחים.
זאת אישה שצופה בחדשות.
תגובות (0)