האם אני רעה? – פרק 16

הוא שכב במיטתו, כאשר השמיכה כבר מזמן הספיקה ליפול ממנו.
מכניסת החדר, יכול היה לשמוע צעדים קלים המתקדמים לכיוונו.
בהפתעה גמורה, החל להרגיש חום נעים על יד פניו; יד עדינה ליטפה את פניו, ומדי פעם הזיזה הצידה את שיערו האדום אשר העפיל עליהם. הריח היה מוכר, זה היה אותו הריח הנעים מהיום הראשון שנפגשו, ריח שפג תוקפו כבר מזמן. הוא אפילו הספיק לשכוח כבר.
השמיכה שוב חזרה לכסות את גופו והתשוקה להתכרבל בידיה גברה.
פניו כאילו בחוסר שליטתו נמשכו אל פניה. בדמיונו ראה את החיוך שלה, משהו שלא הרבה לראות,
אך כאשר פקח את עיניו, החיוך היה שייך לאחרת.
הוא קפץ ממיטתו כאשר מצא אותה במרחק של סנטימטרים ספורים משפתיו.
"מה את עושה?" התעצבן.
"אני..אהה…" היא בלעה את רוקה בכבדות, כשסומק כבד לפניה, הוא הבין לבד.
"מה השעה?" שאל וחיפש אחר שעון.
"ארבע לפנות בוקר" מלמלה בעודה משפילה את פניה.
"ומה את עושה בחדר שלי בארבע לפנות בוקר, מבלי לבקש רשות?" סינן בנימת כעס. היא שתקה.
"לא יכולתי להירדם…יש לי פרפרים בבטן" מלמלה.
"את תמיד יכולה ללכת לשירותים, תבקשי מאימא חומר משלשל" סינן והתיישב במיטתו, מתחת לשמיכה.
אליס הביטה בו מעט נגעלת, אך הבעתו נשארה אדישה.
משך הזמן הארוך בו נעצה במקס מבטים, החל לעצבן אותו.
"את מוכנה ללכת?" רטן.
"לא" ענתה בעודה מעט מהוססת. היא קימצה את ידיה לאגרופים קטנים, בכדי לאזור אומץ וביטחון להגיד לו את מה שיש לה להגיד.
היא ניגשה אליו במהירות והתיישבה על ידו.
"מה את עושה?" הוא נרתע לאחור ברגע שהניחה את ידו על חזהו.
כשעיניה מלאות דמעות וגופה רועד, היא קירבה את פניה אל שלו, עד שלא נותר לו לאן להתחמק עוד,
ונשקה לשפתיו. ידיה המרושלות ניסו לעטוף את עורפו, אך החליקו תמיד לכתפיים מרוב הלחץ.
היא אהבה את הטעם, אהבה את המגע ורצתה שזה ימשך לתמיד, שיזרום איתה. משהו שלא קרה.
לאחר שעיכל את מה שקרה, תפס בידיה ודחף אותה קלות ממנו.
הוא לא ידע איך להגיב, הוא לא ידע מה עובר בו, הוא לא ידע אם זעם באותו הרגע או פשוט היה מזועזע ממעשיה.
"אני אוהבת אותך!" פלטה במהירות. הוא הביט בה בפעור פה, עיניו וכמעט יצאו מחוריהן. זה מה שהיה חסר לו, שילדה קטנה וטיפשה תתאהב בו.
הוא קם מהמיטה, תפס בתיקו וניגש אל הארון.
"מה אתה עושה?" שאלה, מעט מבוהלת.
"אורז, אני לא מתכוון להישאר פה עוד!" ענה בקרירות, וברגע שהחל להכניס את בגדיו לתיק נשמעה זעקת כאב.
אליס התפרצה בבכי. זה הזכיר לו את היילי.

# # # #

כיסא מטופש. חסר תועלת, אם לא הכיסא המעצבן, הייתי משיגה אותו!
מקס מפגר,מטומטם, אידיוט, זבל, נבלה, בהמה! והוא חי!
שמחתי שהוא חיי, ומעולם לא רציתי שיהיה מת יותר, כמו שאני רוצה עכשיו.
כבר שבוע עבר מאז, ואני עדיין חושבת על זה, לא מאמינה. חיכיתי כבר לרגע בו כבר לא אהיה כבולה לכיסא הנוראי הזה. התחשק לי להוציא את הצלע השבורה מגופי ולשבור אותה לחלקים, להחליפה באחרת.
אני מרגישה כמו נכה.
כל מה שידעתי, זה שמקס ביקר את קברה של היילי, מתברר שיש מצבה, והיא בסן פרנסיסקו.
תהיתי לעצמי אם הוא היה זה שטיפל בכל העניין הזה.
בדרכי אל הרופא עם קרטר, חשבתי מה יקרה אם אוכל ללכת שוב, הרי רק לרגע הזה אני מחכה,
אבל האם אני באמת אקום ופשוט אלך לחפש אותו? מה זה יביא לי? אנחנו מתעבים אחד את השנייה, החיים יחזרו להיות באיומים ובריחות. התחלתי לחשוב אם זה באמת מה שאני רוצה עכשיו.
זה עדיין נראה לי מוזר ומצחיק, שכשהייתי איתו רציתי הביתה, ועכשיו זה ההפך.

"בואי נוריד לך את החולצה" אמרה הרופאה שבדקה אותי. מיד הפניתי את מבטי אל קרטר.
לקח לו זמן לקלוט.
"אני אחכה בחוץ" אמר ויצא.
היא עזרה לי להוריד את החולצה והכינה אותי לרנטגן.
"את חושבת שאולי המצב יותר טוב ואוכל להתחיל ללכת? " שאלתי. היא הסתכלה עליי במבט שנראה לי מעט מזלזל.
"דברים כאלה לוקחים שישה חודשים לרוב…" אמרה. שישה חודשים?! אני מעדיפה כבר לישון שנת חורף כמו הדובים ,בכדי לא לסבול כל כך הרבה.
הרנטגנים היו מעיקים, לאחר כחצי שעה-ארבעים וחמש דקות, הרופאה שוב ניגשה אליי והחלה להראות לי את התוצאות.
"להפתעתי המצב שלך, לא כזה נורא כמו שחשבתי" חייכה אליי, וזה העלה לי את מצב הרוח.
הצלע מתחברת מהר לחלק הזה….כפי שאת רואה לפי הצילום…זה סימן טוב.." היא החלה להראות ולהסביר.
הזדעזעתי מהצילומים, מעולם לא חשבתי שהצלע השבורה נראית כל כך רע, וגם לראות את הגוף לא עשה לי טוב כל כך. מה שטוב היה, זה שהיא הודיע כי כנראה שעוד כמה שבועות אוכל להתחיל ללכת
ולהפעיל את קו החזה, אבל עד אז יש לי רשימת תרופות לקחת.
"אתה חושב שאולי אני מבריאה מהר יותר, כי יש לי כוחות?…אולי גנטיקה שונה.." הסתקרנתי.
קרטר משך בכתפיו.
"רוצה לעצור בבית קפה ולאכול משהו?" שאל, והנדתי בראשי.
בסופו של דבר קנינו פיצה ביתית, וקרטר חימם אותה לארוחת צהריים.
הזמנתי גם את סטיבן, שהגיע מאוד מהר. הוא שמח לשמוע שאהיה בסדר. יכול להיות שהוא גם שמח שיעזוב בקרוב.
"אני וסטיבן רוצים לנסוע ללוס אנג'לס" התפרצתי ברוגע.
קרטר נחנק מהפיצה שנגס בה, וסטיבן הביט בי מופתע, רק את קים זה לא הפתיע.
"לוס אנג'לס?" התפלא. הנהנתי בחיוב.
"מה יש לך לעשות שם? רק לא מזמנת חזרת…" שאל, ראו על פניו שהוא לא אהב כל כך את הרעיון.
"אני חוזר לגור שם" הסביר סטיבן.
"או-קי, ואיך זה קשור אלייך?" הרים את גבותיו. לא ידעתי איך לענות.
החלפתי מבטים עם סטיבן, ניסיתי לרמוז לו שינסה לעזור לי לצאת מהסיטואציה הלא נוחה.
"אני לומד צילום, ואני אשמח אם תרשה לאן לנסוע איתי לכמה זמן, היא חלק מהפרויקט שלי " סטיב חיפה עליי.
אבן ירדה מלבי, שמחתי שהוא הבין אותי.
"כמה זמן זה ייקח?…את יודעת יש לך בית-ספר וגם חג המולד בא וקרב" אמר. ובהחלט לא שמתי לב עד כמה שהזמן עובר מהר. הרי כבר סוף נובמבר, והשלג עוד לא החל לרדת.
"כמה שבועות" חייכתי במבט מתחנן. הוא הסכים.
וכך קרה ששלושה ימים לאחר מכן, מצאתי את עצמי אורזת את בגדיי למזוודה. קים עזרה לי.
"לקחת מגבונים? שמפו? סבון?…דאודורנטים לא יזיקו לך" עקצה אותי, ושלחתי לה מבט מאיים.
"לקחתי הכול" טענתי.
"מה אם מסרק, משחת שיניים? הלבשה תחתונה?" שאלה, ומיהרתי לשים. זה לא היה קל כל כך עם הכיסא.
"זהו!" פלטתי בשביעות רצון, לאחר כרבע שעה ושעה מתחילת האריזה.
בפניי עמדו שלוש מזוודות. ואני וקים רק נעצנו בהן מבטים. חשבנו מה נעשה איתן.
"איך תסחבי?" שאלה. משכתי בכתפיי. במילא סטיבן יבוא לאסוף אותי לתחנת הרכבת.
"טוב, תביאי חיבוק" חייכתי אליה ומשכתי את ידיי לכיוונה בכדי שנתחבק.
"תחזרי מהר" היא נשקה ללחי שלי והתנתקה.
היה לי קצת קשה שוב לעזוב ולהיפרד מהם, אבל הפעם הייתה לי את אפשרות הבחירה לחזור,
אף אחד לא יעז לעצור אותי גם אם ארצה.
"אז איפה נשהה?" פניתי אל סטיבן, בעודי מתקדמת אל הרציף השביעי, שם הייתה אמורה להיות הרכבת.
"אני בכלל לא הייתי מוכן לזה שתרצי לנסוע איתי…" גיחך, "בדירה החדשה שלי, אני מניח….אבל חייב להזהיר שהדירה ריקה למחצה" הודיע. זה לא הפריע לי.
"טוב, אני בטוח שעם הדברים שלך היא תתמלא" אמר, בעודו נסחב עם המזוודות שלי. מסכן, נראה כאילו זה עולל לו ייסורים.
"מצחיק מאוד!" חייכתי באילוץ.
קמתי בזהירות מהכיסא והתיישבתי על הספסל, כמה טוב היה להרגיש משהו קשה יותר מהכיסא הזה.
"אן?"
"אני לא מתכוונת להיות ברכבת עם כיסא גלגלים, אני אוכל ללכת" עניתי בביטחון.
כאשר הרכבת הגיע, סטיבן הושיט לי את ידו ועזר לי לעלות עליה.
"אפשר לשאול אותך משהו?" שאל כאשר התיישבנו והרכבת החלה לנסוע.
חיכיתי לשאלה.
"מה היא הסיבה האמיתית שבגללה את נוסעת ללוס אנג'לס?" שאל. הסתתי את מבטי לחלון.
"כדי להשתתף בפרויקט שלך" מלמלתי.
"שקרנית!" פלט, "תגידי את האמת" הוסיף. מה היא האמת בעצם? שהחלטתי לנסוע לבדוק אם מקס נמצא שם?
המקום גדול, איך אדע היכן הוא בדיוק?!
"אני מניחה….שבכדי למצוא את מקס, אבל הנסיעה הזאת בטוח תשאיר לי חוויות עם הידיד שלי" תפסתי בידו כשחיוך רחב על פניי. הוא חייך קלות ועצם את עיניו. הוא לא שמח מכך בכלל.
לקראת הערב כבר היינו בלוס אנג'לס.
לרוע המזל, ברגע שהתחלנו ללכת לכיוון ביתו, מבול רועם החל לרדת.
"אוף!" התבכיינתי והוא צחק.
"את כולך ספוגה ממים" מלמל.
"ובכן יש להאשים רק את הצלעות שלי בזה" רטנתי. לא אופתע אם אהפוך להיות חולה יום למחרת.
"גשם זה לא כזה נורא" אמר. לא ידעתי אם זה היה אמור לעודד אותי או לא, לכן פשוט שתקתי.
או שאולי אני מוכרחה להגיד קפאתי, עד כמה שזה נשמע הגיוני.
הוא הוציא מהתיק שלו מעיל והלביש אותו עליי, בכדי שיהיה לי נעים יותר למרות הגשם.
"אנחנו רחוקים?" שאלתי כשהחושך החל להעפיל על השמים.
"לא ממש" ענה והמשיך ללכת. הצעדים שלי היו יותר קטנים ויותר איטיים משלו מכיוון שכאב לי עדיין ללכת,
אבל הכאבים לא הכניעו אותי.
כאשר הגענו סוף סוף אליו, הוא מיהר למלא את האמבטיה במים חמים ,במיוחד בשבילי.
הורדתי את החולצה שהייתי בה ועטפתי את עצמי זמנית במגבת.
"תודה על המעיל" הושטתי לו בחזרה את הבגד. סטיבן כבר היה לבוש בבגדים חמים יותר, וכרגע מילא את הקומקום לחימום.
"אל תסתובבי יחפה!" התפרץ ברגע שראה אותי הולכת יחפה על הרצפה הקרה.
"זה בסדר" מלמלתי. בכל מקרה אני הולכת לאמבטיה חמה במיוחד.
הוא ניגש לתיק והוציא משם את הדברים שלו, לאחר מכן ניגש אליי.
"קחי" נתן לי את נעלי הבית שלו, "וגם זה לא יזיק," הוא שם לי מגבת על הראש, ואחז בראשי.
"מתאים לך, מזכיר את הנשים ה-…" , "אל תעז להגיד אפילו זקנות!" קטעתי אותו ובעטתי קלות ברגלו.
"את מאיימת עליי קולינס?" הוא דאג לקרוא לי בשם משפחתי. כיווצתי את עיניי.
הוא רק צחקק, וחיבק אותי חזק.
החיבוק שלו היה מאוד נעים, ויכולתי להרגיש בחום ואהבה שהעביר לי.
"עכשיו את משוחררת" הוא חייך והתנתק ממני, משאיר מרחק צר בינינו בעודו מביט בעיניי.
שוב יכולתי להבחין באותו הניצוץ שראיתי בו באותו היום בים. נהיה לי עור ברווז.