האם אני רעה? – פרק 18
נסענו אל סטיבן. כמובן שהוא לא שמח לפגוש במקס, אבל מכיוון שאני ידידתו, הוא השתכנע לתת לו להישאר לילה אחד בדירתו.
"אני עושה את זה רק בשבילך" הוא אמר לי אז.
מקס מעט הופתע לראות אותי עדיין בכסא גלגלים, לא יכולתי לעשות דבר, זאת הייתה הדרך היחידה שלי לא להפעיל את קו החזה שלי.
בערב בזמן שסטיבן הלך לישון על הספה, ונתן לי ולנערה השנייה לישון במיטתו, ישבתי ושמעתי את דברי הילדה הקטנה הזאת. מסתבר שקראו לה אליס. היא דיברה ודיברה ודיברה על האירוע שקרה לה עם מקס כאשר המאפיה של דודו "כמעט וריסקה אותו למיץ עגבניות", כמו שהיא קראה לזה. היא התלהבה מזה כאילו המקרה היה סרט אקשן, בו הבחור הקשוח מפצח את הצורה למיליוני רוצחים בכדי להציל את הבחורה שלו.
היא עצבנה אותי, מאוד. היא נראתה בעיניי כזאת פתית, מפגרת. לא הבנתי מה יש להתלהב מזה,
כאילו מה קורה איתך?! הוא יכול היה להיהרג, ואת מספרת את זה כאילו ראית הצגה מבדרת.
לא הבנתי מה הוא עושה איתה, היא לא נראתה לי כמו הטעם שלו, אם יש לו טעם בכלל.
ברגע בו נרדמה, קמתי מהמיטה, התיישבתי על הכיסא והתקדמתי למטבח, שם בישיבה על השיש,
מקס עישן את הסיגריות הדוחות שלו.
"היי," פלטתי כמעט ובלחישה.
"השעה אחת וחצי בלילה, את אמורה להיות במיטה, במיוחד במצבך" אמר מבלי להסתכל עליי.
"אל תדאג לי" אמרתי והוא גיחך, כאילו דבריי נשמעו בעיניו כשטויות. נכון, הרי הוא לעולם לא דואג.
"אתה רוצה להגיד לי שמעולם לא העזת לטלפן אליי הביתה ולשתוק באמצע השיחה?" שאלתי ברגע בו נזכרתי בפעם ההיא, בה מישהו טלפן אליי ולא ענה לי בחזרה. מקס לא הגיב.
"בפעם הבאה אל תשתוק, אתה מוזמן אפילו לשתף במה ש-…" , "לא תהיה פעם הבאה!" הוא קטע אותי בקרירות. השתתקתי.
"אז זה כן היית אתה!" המשכתי להציק. הוא לקח נשימה עמוקה, הייתי בטוחה שיתרגז, אך הוא נשאר רגוע.
"רק רציתי לוודא שהאידיוט הזה החזיר אותך הביתה" מלמל בשקט. נשמע יותר הגיוני.
"אז…" התחלתי לשחק באצבעותיי, "מאיפה אתה ואליס מכירים?" שאלתי.
"מה אכפת לך?"
"תן לי לנחש, היית הכובען המטורף ונפגשתם בארץ הפלאות" חייכתי בציניות, והבעתו הפכה לקודרת יותר.
נרגעתי.
"היא החברה החדשה שלך?" הפעם שאלתי ברצינות רבה יותר.
"העלוקה החדשה שלי" תיקן, "הקודמת שברה את הצלעות" הוסיף בחיוך מזלזל. הרגשתי כמו קיטור עם ההבעה הזועפת שעלתה על פניי ברגע שאמר זאת. הוא הסתכל עליי כמה שניות משועשע, אך אחרי כמה זמן הוא חזר להיות רציני.
"שכרתי חדר בבית של המשפחה שלה, היא גילתה עליי הכול, ובדיוק כמוך, היא רצתה להישאר….אני השארתי להם את הכסף על השכר דירה ועזבתי, אך הסתבר שהיא התחבאה במושבים האחוריים של האוטו" סיפר.
נשארתי נייטרלית, לא היה לי מה לומר.
"אני מכבד מאוד את אימא שלה, לכן מחזיק את עצמי מלפגוע באליס" הסביר.
"היא מאוד מתלהבת ממך" חייכתי לעצמי, "זה נראה כאילו יש שם קצת יותר ממה שאתה מספר" אמרתי.
"אל תגידי את זה אפילו!" רטן, "אולי זה נכון לגביה, אבל אני לא חושב על זה בכלל" כך הוא טען.
נאנחתי בשקט.
"אהבה היא כמו דת….ואני-…אני לא חושב על זה בכלל, המונח אהבה לא קיים אצלי בראש." אמר.
הופתעתי. למרות כל הטענות שלו, נראה היה כאילו השתנה במעט.
"את מדהימה אותי" אמר לפתע. לא הבנתי למה התכוון, "במה בדיוק?"
"יוצאת עם זבל אנושי" אני מניחה שהוא התכוון אל סטיבן, ובכן לא ידעתי שאליס יוצאת דופן.
"אנחנו לא יוצאים! ותשתוק, לא אני זאת שמאוהבת בך, אתה מבין לאן אני חותרת?" הרי ברור שאליס מאוהבת בו.
הוא התפרץ בשיעולים קלים ומיד כיבה את הסיגריה.
"למה חיפשת אותי בכלל?" העביר נושא. מתאים לו.
לא ידעתי מה לענות, בכל זאת ,לא הייתי סגורה על הסיבה הנכונה ביותר למציאות.
"כי….עדיין לא סיפרת לי מדוע הדוד המטונף שלך רצה להרוג את אנדי שלי" אמרתי.
"אנדי שלי" הוא חיקה אותי בצחוק מעצבן, "הוא כבר לא שלך, הוא נהרג, מת הודות לידיים שלך, תשכחי אותו כבר" גיחך. דבריו הכעיסו אותי מאוד.
"רק כי הוא מת….או כפי שאתה אומר, הרגתי אותו-…" , "נפל לקורבן" תיקן אותי. ניסיתי להירגע למרות שזה היה לא קל עם כל ההערות שלו.
"לא משנה!" הרמתי את קולי, "זה לא אומר שאני אמורה לשכוח אותו….אם אתה מסוגל לשכוח את החברה-אקסית המתה שלך כמו את הגרב המסריחה שלך אז זאת לא הבעיה שלי! אני לא שוכחת עכשיו, אני לא אשכח בעתיד, ואזכור אותו לתמיד!" פרקתי , רוקנתי את הזעם שלי, מקווה שהוא הבין את הנקודה שלי.
הוא כעס, אולי אפילו רתח. ברגע אחד הוא פשוט ניגש אליי במהירות ותפס בגלגלי הכיסא, רוכן אליי כך שפניו היו מול שלי. במרחק מצומצם.
"דוד שלי רצה לחסל את החבר המסריח שלך, כי היה מאוהב באמא שלו המטונפת, הוא רצה שתהיה שלו….אבל היא לא רצתה בו והתחתנה עם זה שהפך להיות אביו. הוא רצה לחסל את הדם המלוכלך שלו, את כל השושלת." רטן. כל מילה וקללה שהוסיף, היו חדות כמו סכין. לא יכולתי שלא להיפגע מזה,
אך הבנתי שזה בא כתוצאה מאיך שדיברתי על היילי.
"עניתי לך על השאלה, עכשיו תעזבי אותי!" אמר והתקדם אל עבר היציאה.
למה אני תמיד נשארת זאת עם החרטות בלב?!
תפסתי בזרועו ועצרתי אותו.
"לאן אתה?" שאלתי.
"אני עוזב!" ענה. פעם נוספת, אחרי שמצאתי אותך סוף, סוף?
"אתה כל כך לא פייר!" עזבתי את ידו. הוא הסתובב אליי מגוחך.
"אני מצטערת, בסדר?" הסתכלתי הישר אל תוך עיניו, הוא נרתע מעט.
"אני בכל זאת עוזב" קבע. עד כמה שהוא החלטי , הוא לא יכול להירגע קצת.
"אני באה איתך!" קבעתי. אני לא חיפשתי אותו בשביל להגיד "היי" ו-"ביי" , פה זה לא יגמר והוא יבין זאת!
"אני לא לוקח איתי נכה!" אמר בעקיצה. הזלזול שלו בלתי נסבל.
"אני רוצה לעזור לך! לחזור להיות השותפה שלך!" אמרתי, הוא גיחך בקול.
"את לא מבינה! זה לא משחק ילדים אן, אני מתכוון לחסל את דוד שלי ושפוטיו" אמר.
"גיבור!" גלגלתי את עיניי.
"תשתקי! אני לא גיבור….אבל אני רוצה לחיות, חיים רגילים" אמר, בטוח בעצמו. זה כנראה היה הדבר הכי טוב שנשמע לאוזניי מאז שנפגשנו.
"אני בכל זאת רוצה לעזור!" המשכתי לעמוד על שלי.
"תצטרכי להרוג"
"בסדר." מה בסדר בזה בדיוק, אן? ירדת מהפסים בשבילו?!
הוא חייך בשביעות רצון.
"אבל אנחנו לא בורחים, קודם תדבר עם אליס ואני אדבר עם סטיבן!" קבעתי, לא ידעתי איך יגיב לזה שאני מציבה לו אולטימאטומים.
הוא נשכב על הספה בסלון, ספה קטנה על יד הספה עליה היה סטיבן.
"אני אדבר איתה רק בתנאי שתספרי לו מי את באמת" הוא הצביע על סטיבן, "שתספרי לו שאנחנו מוטאציות" הוסיף. למה הוא חייב לעשות את זה בדרך הקשה?
"למה אתה עושה את זה?"
"בכדי שתביני שאנשים לא יכולים להיות חברים שלנו, אנחנו עולם שונה משלהם" הסביר. משום מה נהיה לי עור ברווז.
"אולי הם לא, אבל לפחות הם יכולים להביא חום ואהבה, חיבוק אוהב…ואתה למרות כל האש שביכולתך, אתה קר כקרח" אמרתי במעט באכזבה. התכוונתי לזה, אולי זה נשמע כאילו אני מעלה את הציפיות שלי ממנו.
הוא התפקע מצחוק, רציתי לתלוש את כל השיער האדום שלו מהמקום.
"מחר כשתספרי לו, את תראי איזה חום ואהבה הוא יביא לך" אמר בציניות ועצם את עיניו.
לא האמנתי לו, לשום מילה שלו. אני יודעת שסטיבן יישאר לצידי למרות הכול, הוא הוכיח לי שהוא יכול להיות חבר אמיתי.
בבוקר לאחר ארוחת בוקר קצרה, מקס כבר היה מוכן לעזוב. אליס הלכה אחריו כמו זנב.
קבענו שנסיע אותה בחזרה הביתה. הצלחתי לשכנע אותו, שם הוא גם ידבר איתה.
נשאר היה רק לגשת אל סטיבן ולדבר איתו, זה היה יותר קשה ממה שחשבתי שיהיה.
"אתם עוזבים?" הוא פנה אל אן ואליס.
"כן" ענה מקס, "שלום!" פלט סטיבן בשמחה. ידעתי שישמח שמקס עוזב, אבל מה יהיה כשיגלה שגם אני עוזבת.
למרות הרצון ללכת עם מקס, היה מאוד קשה לסגת מהחברות עם סטיבן.
מקס שלח אליי מבט שאמר, "קדימה, אין לי את כל הזמן שבעולם" , התקרבתי אל סטיבן.
"סטיב.." מלמלתי, רגליי וידיי החלו לרעוד, נלחצתי.
"כן?" תהה. בלעתי את רוקי. השפלתי את ראשי ודחפתי את עצמי לדבר.
"אני עוזבת גם…עם מקס." מלמלתי.
"מה?!" פלט בהלם מוחלט. הרמתי את מבטי אליו.
"תודה על הכול, היית חבר נהדר ואני בטוחה שעוד נשב ביחד לכוס קפה ו-…" , "לא!" הוא התפרץ וקטע את דבריי. "למה את צריכה להיות הכלבה שלו?!" הוא התעצבן בעודו אוחז בכיסא שלי. לא האמנתי אפילו שכאלה מילים יצאו מפיו.
"זה הזמן להתנגד לו אן, אני אתמוך בך!" אמר. הופתעתי.
"אני מהתחלה באתי לחפש פה את מקס, ואתה יודע זאת" אמרתי בשקט. הוא התרגז עוד יותר.
"אני לא מאמין שאחרי כל מה שעשיתי בשבילך, את בכל זאת רוצה אותו!" צעק.
רציתי לזעוק, כאב לי לפגוע בו. אך אין דרך חזרה, הגעתי להחלטה.
"מצטערת." אמרתי.
"תישארי, בבקשה תישארי איתי" הוא נאחז בידי חזק, הבעתו התחננה שאשאר, היא הייתה מאוד משכנעת.
"אלוהים! זה לעולם לא יגמר" שמעתי את מקס ממלמל מאחורי גבי.
הסתתי את מבטי אליו, הוא הזכיר לי את התנאי שלנו, שאספר לסטיבן מי אני באמת. זה היה קשה.
"אן.." בין מלמוליו של סטיבן שמעתי את קולו של מקס, "ספרי לו כבר!" .
בעודי מרגישה יובש בפה, לקחתי נשימה עמוקה והכנתי את פי לומר את זה בקול.
"אני לא מה שאתה חושב שאני סטיבן….אני מוטאנטית" אמרתי.
"זה התירוץ הכי עלוב ששמעתי אי פעם" הוא גיחך, אך הבעתי לא השתנתה, ומהר מאוד הוא הבין שאמרתי אמת.
אחיזתו השתחררה וידי נשמטה בחזרה לנוח על גלגל הכיסא.
"אני לא מאמין ששתקת כל הזמן הזה!" התרגז, "את ניצלת אותי!" צעק.
"אני לא! באמת שלא, אתה עדיין הידיד שלי!" ניסיתי להתגונן ולהצדיק את רגשותיי.
"את לא חייבת לו הסברים" גיחך מקס.
"חתיכת…חתיכת נבלה, אל תעזי לקרוא לי ידיד שלך" סינן בין שיניו. הוא נראה תוקפני, מעולם לא ראיתי את הצד הזה בו.
"אני-.." , "שיקרת לי! צבועה, נצלנית….יצור מכוער שכמוך" הוא תפס חזק בכתפיי וניער אותי קלות.
נראה היה כאילו השתגע.
מקס צחק.
"אתה מכאיב לי" אמרתי ברגע שהתחלתי להרגיש כאב חזק.
"סיימת להגיד את מה שיש לך? עכשיו תעיף את עצמך ממנה!" מקס נרכן אליו ודחף אותו אחורנית ממני, ובכך הוא שיחרר את אחיזתו החזקה מידיי. רעדתי.
"תסתלקו לי מהבית, מפלצות!..אני לא מאמין עלייך!" סינן סטיבן ופתח את הדלת. ואני לא מאמינה עליו. הייתי כל כך מאוכזבת ממנו.
התקשתי להאמין שזאת הייתה הדרך בה הגיב, הסטיבן שהכרתי, כל התכונות הטובות שלו שהכרתי, צנחו מיד אל הרצפה בעיניי, הכול היה שקר. מקס צדק, ובגלל זה גם צחק.
"בואי" הוא הניח את ידו על עורפי והזכיר לי להזיז את עצמי.
"צדקת" פלטתי אל יד המכונית שלו.
"לפחות נפתחו לך העיניים, אני יודע על מה אני מדבר….ואת צריכה לדעת את הדברים האלה, אחרי הכול רק את ואני דומים ברגע זה, כל השאר זה אויב מתחת לשכבת עור" לחש.
שלחתי מבט אחרון אל דירתו של סטיבן, הוא עמד שם והביט בי במבט מלא שנאה.
תגובות (2)
וואו פשוט….וואו, אני בשוק!!! תמשיכי דחוף!!!
אני מאוד שמחה שאת אוהבת! :)
אני קצת עמוסה עכשיו ולא יצא לי להיות במחשב עדיין, אבל אני אנסה למצוא זמן לעדכן מחר, כנראה בערב ;)