הוא בא!

קולות רמים של מסוקים נשמעו ברחבי השכונה, חלק נבעו מהחדשות בטלוויזיות של האנשים שהשאירו את דלת הבית פתוחה בעת בריחתם, וחלק כי עמדתי תחת כיפת השמיים.
הסטתי את מבטי ימינה אל עבר החורשה וראיתי אישה רועדת מקור שצועקת בקול עמום. "הוא בא!", התפלאתי שהצלחתי להבין את דבריה, מכיוון שהייתה יותר עסוקה בבכי ובלחץ. היא החזיקה את שני ילדיה חזק כל כך, שנראה שהיה להם קשה לנשום.
אנשים החלו להתרוצץ בשכונה והפסקתי לשמוע את האישה כי קולות הבהלה החזקים של האנשים נכנסו לאזור השמיעה שלי ומנעו ממני להתרכז.
בבת אחת, האדמה רעדה ואחרי שנשמעו כמה פיצוצים מהמטוסים שנפלו לפתע, כולם השתתקו. משמאלי החלו להישמע קולות מוזרים, הם התגברו בכל שנייה ויותר אנשים שמעו אותם. מתכת כסופה בצבצה מאחורי העץ ונרתעתי אחורה. רובוט בצורה מעוותת קם ממקומו ודרך על כל דבר שהיה בדרכו. תחילה הוא ריסק את העצים במקום, ולאחר מכן את הבתים. האנשים רצו ככל יכולתם, הם ידעו שמציאת מקום מחבוא זה לא רעיון טוב.
אחד מהם החליט להיות אמיץ וטיפס על גב הרובוט, הוא חיבל בו ובן רגע מפלצת המתכת הנוראה נפלה ארצה. שלולית דם גדלה מתחתיו ועמדנו דקה לזכרו.
השקט המוחלט העביר בי צמרמורת והרגשה רעה. הייתי בטוחה שאנחנו נידונים למוות ושזה הסוף ברגע ששמעתי את הקולות המוזרים שבקעו מהרובוט הראשון שוב פעם, אך הפעם מימיני.
כולם זזו במהירות אחורה והאישה עם שני הילדים לא הצליחה לגרום לאחד מהם לרצות לקום מהרצפה. הוא טען שהוא אוהב רובוטים והוא רוצה לשחק בו, כנראה הוא קטן מדי להבין שזה עניין רציני יותר. היא משכה אותו בכל כוחה בעוד שהוא צועק ובוכה. בינתיים, הרובוט מלמל כמה דברים לא מובנים, הרים את רגלו וחבט איתה בחוזקה באם המסכנה ובילדים. כעת הוא לא היה רק מתכת כסופה, אלא הופיעו עליו כתמים אדומים.
בהיתי בו משותקת, גם הוא לא זז. אולי היצור המחליא שנמצא בתוך מכונת ההרג הזו הבין שמעשיו נוראיים והוא חייב להפסיק.
תזוזה שלו קטעה לי את המחשבה ומצאתי את עצמי על הרגל שלו.
צדקתי.