הסטה – פרק 1

האספלט ברחוב הצר כמעט ולא נראה תחת המים השוצפים. עשרה הסטוטים של מים זזים במורד הרחוב, אבל כמעט ואי אפשר לרדת. לא גשם קל, גשם חזק, מבול של ממש. אם הייתם מנסים ללכת מהבית שבקצה הרחוב עד הבית האחרון – הבית היפה שבבעלות משפחת ניומן, לא הייתם מצליחים. הייתם מתייאשים עוד כשיצאתם מהבית הגדול,אבל אמילי גאנט לא התייאשה. היא המשיכה ללכת מתחת למטריה האדומה הגדולה, עם הנקודות השחורות והלבנות. המטריה בקושי כיסתה את התיק הגדול שנשאה על גבה. הוא היה בגובה של חצי אמילי בערך, ורוחבו היה פי שתיים מרוחבה. היא ידעה שהיא חייבת להביא את התיק בשלום עד לבית משפחת ניומן.
היא הייתה ילדה קטנה, כך תמיד היא אמרה על עצמה, למרות שלמעשה היא הייתה כבר בת 13, וכבר נחשבה הסטה לחלוטין. היה לה עור לבן בוהק, כמו של כל בני הכוכב, ועיניים גדולות שתפסו שטח נרחב מפניה העגולים. העיניים שלה היו ירוקות כמו ההסטי שזרם בגופה, ירק בוהק שבני כוכבה זיהו אותו בצבע היבשות של כדור הארץ – הפלנטה הישנה שלהם. גובהה היה סטוט ושני הסטוטים בדיוק, מידה שנחשב ממוצאת למדי, ובמידות כדור הארץ היה נחשבת למטר ועשרים סנטימטרים, כשלושה הסטוטים מתחת לממוצא. השיער שלה היה כחול, הצבע הכי נפוץ לשיער בהסטרה הוטסרה, למרות שהצבע הנפוץ ביותר בכל כוכבי הגלקסיה היה ירוק כצבע עיניה. שיערה הגיע בערך עד למותנה של אמילי גאנט, שלמען הבנתכם, קוראי האנושיים, אסביר כי היא נראתה כמוכם בצורת גופה (מלבד ממדי גופה הקטנים מאוד לגילה). שיערה היה אסוף בתסרוקת האנושית לחלוטין שנקראת בפי בני האנוש "זנב סוס", שגרם לשיערה להיות גלי מהרגיל. ניתן היה להבחין בשיערות הבודדות שנפלו מזנב הסוס ההדוק על פניה, וריקדו על פניה בחינניות כאשר היא זזה.
היא הלכה במהירות במים שהיה ברחוק, מגפי הסיליקון שלה עדיין זוהרים למרות היותם מלאים במים, ולמרות היותם של התאים ההסטולדרים מלאים במים. היא הצליחה ללכת בקודי, מועדת כל כמה דקות על האספלט והלכלוך שזז בזרם. היא נאנחה בכעס, היא שנאה את הגשם שהיה כל הזמן.
היא התנשפה, ואדי נשימתה נראו בקושי, אדומים.

באותו הזמן, בבית של גברת אדרינה ניומן, אחת מהמהגרות מאלבטרוס לייק שבפינלנד המקורית, הייתה מהומה. כל קבוצת ההסטירנות (וההסטירנים) היו בביתה, כולם מלבד אמילי גאנט. אדרינה ישבה על הכורסא שהייתה במרכז החדר, כורסא אדומה עשויה חומר אנושי ששמו משי. היא הייתה אישהמכובדת למראה, אבל על פניה היה חיוך ילדותי. סביבה, על הפרקט שעל הרצפה של אותו החדר ישבו עוד כחמישה עשר אנשים, המבוגרים ביניהם כבר בשמות השעון והצעירה ביותר רק לפני חודשים מספר עזבה את בית השלד שבו היא חיה. רק בודדים מהם היו מוכרים לאמילי מלפני הפגישה, ודווקא המוכרים ביותר היו אלו שיפתיעו אותה יותר מכל.

אמילי המשיכה לדשדש במים הגבוהים, שהתחילו לזוז במהירות חלשה יותר, הטיפות כבר הפסיקו לרדת. אמילי נאנחה בהקלה, סוגרת את המטריה במחיאה יחידה בכפות ידיה. המים ירדו במהירות, ועד מהרה הצליחה לאמילי להגיע לבית בקצה הרחוב. בית משפחת ניומן.