הצלת היקום ושאר פעילויות של בוקר

לנוחיותכם, הועלה "סיפור" ושמו מילון בשביל הצלת היקום ושאר פעילויות של בוקר, הסיפור לא ניתן להבנה בלעדיו, אלא-אם-כן אתם מסתכלים על רינד שמתגבש על חלונות החללית, בורחים מגרנקים ונכנסים לממדים שגולו ע"י טריפלונים שחיים באפס המוחלט.

בנוסף – הסיפור מתחדש כל הזמן, ולא נמתח להרבה קבצים של פרק בכל קובץ. לכן כדאי לכם להעיף מבט כל שבוע או שבועיים בסיפור.

פרק 1

שלום, שמי הוא נסטרוש. שמי הוא נסטרוש והם מצאו אותנו. הם מצאו אותנו שוב, לעזאזל איתם.

אני מכיר את הסימנים, הצללים מתחילים להתארך בפתאומיות, יש אווירה רעה בחדר, הכל נהיה קר יותר וכל הכעס והזעם שלך משתחררים.

הערתי את חבריי, דיקר התמתח בגופו הגדול והרעיד את החדר, הביט בעיניי והבין מה קרה. תוך רגע קט הוא זינק, לבוש בבגדים מלאים והתחיל לארוז.

ניקון מלמל "מה" חלוש וחזר לישון. נענעתי אותו שוב וכלום לא קרה. נאנחתי. החלטתי לשפוך עליו דלי של מים. השמיכה נרטבה, אבל בכל מקרה נשאיר הכל מאחור, הריח חזק מידי. לפחות עכשיו הוא התעורר. הוא היה הקטן מבנינו, הוא נולד שנתיים לפני. הוא לא קלט מה קורה כל-כך אבל זה לא היה בגלל גילו, לרוב הוא היה חד-מחשבה, אבל מאז התקרית לפני שבועיים עם המעלה באוב ההוא…. אני לא רוצה בכלל לחשוב איך הוא מרגיש. אמרתי לו "אתה יודע מה קורה" והוא הבין. הוא גם נאנח, אבל בעצב גדול מאוד, ידעתי שכמו כולנו, גם הוא מנסה לשלוט בזעם שמתגבר אצלו ככל שהם קרובים יותר, וגם ידעתי, שלו זה הרבה יותר קשה.

התקרבתי אל נוג'וק וכמו תמיד, תהיתי איך להעיר אותו. נוג'וק היה מבוגר מכולנו במאות שנים, רמת האל-מוות שלו הייתה מדהימה, תמיד היה קשה להעיר אותו. הוא אף-פעם לא התלונן אבל לפעמים אני חושב שאני שומע את העצמות שלו ממש חורקות כשהוא קם. ידעתי שאין לי זמן לרחמים פה, הזעם התגבר בתוכי, כולנו היינו צריכים לקחת את הכדורים, כנראה שחבריי כבר לקחו אותם. בעטתי בצלעותיו והוא התרומם. ידעתי שכבר ברגע הקימה שלו הוא הבין מה קרה, הוא שלף מתוך גלימתו את הכדורים ובמידיות לקח אחד. עכשיו גם אני יכולתי תודה לאל.

אתם מבינים, הכדורים מחלישים את היכולת שלנו להבחין בכוחות הקסומים הפועלים בסביבתנו, אם היינו לוקחים אותם לפני שכולנו בהכרה היינו שוכחים לבקר את האנרגיה הקסומה שגופנו (כמו כל גוף) פולט והיינו נשרפים. הכדורים פשוט משתקים גם את ההילה שלנו וגם (וחשוב במיוחד) משתקים את הילת הפחד והזעם. הוצאתי כדור מכיסי וחשבתי על כמה שהעולם מחורבן. כמה מבאס שאני צריך להיות תקוע פה, בורח מפני חבורות ענקיות של ה… ה…. יצורים האלה, אם בכלל אפשר לכנות אותם יצורים. על זה שאני צריך לומר לכל אדם מחורבן בחבורה הזאת מה לעשות. "נוג'וק היום תורך לעשות כלים", "ניקון, אתה יודע שאתה צריך לסדר את החדר שלך, כי אחרת אם הם יגיעו (והם יגיעו) חפצי הכוח שלך יהיו מפוזרים בכל החדר", כמה אווילי, כמה הייתי רוצה פשוט למחוץ את הכדור הטיפשי הזה ולמות…." לפני שאני אמשיך תפסתי פיקוד ובלעתי את הכדור. הכל נרגע. "וואו, הייתי ממש קרוב לנקודת האל-חזור" אמרתי לחבריי. כן, אתה כן, הם אמרו.

נכנסנו למה שהיה נראה לכל אחד כמו מכונית, אבל אנחנו (כן שמרנו על קצת יכולת מאגית) ראינו את האמת. הוא היה מין חללית שנבנתה אך ורק למטרה אחת – למהירות, לא לנוחות.

טסנו ויצאנו מהכוכב. הכל עבר בשלום תודה לאל, ראיתי את השמש של הכוכב בו גרנו למשך שנה וחצי מזווית אחרת. תושבי הכוכב ינצלו, הם חזקים ובנוסף אם הם יגלו סימן לרודפינו הם יפעילו אזעקה ואז כל תוכניתם תרד לטמיון. הסיבה היחידה שאנחנו לא עשינו את זה, היא שאנחנו נמות לפני שנספיק. עברנו ליד הכוכב השישי במערכת שבה גרנו (אחד מהשבעה) ואני המשכתי לנהוג. "בסדר, אנשים, הצלחנו לעשות זאת עוד פעם" אמרתי והחלקנו כיפים. הפעם לא היה לנו צורך ללמוד את שפת הכוכב שבו שהינו, כי השפה בה דיברנו הייתה מדוברת בכל הכוכבים, למעשה כל הגלקסיה אימצה גם את שפת הכוכב בו שהינו וגם את התארוך שלו. למעשה, נכון לעכשיו התאריך הוא העשירי לאוקטובר 6013. יום ההולדת החמשת-אלפים של נוג'וק. "יום הולדת שמח ועגול נוג'וק!" אמרתי. "אמנם לא הספקתי לתת לך את העוגה אבל… טוב, כולנו תרמנו קצת בשביל זה". בדיוק עברנו ליד פלוטו שלדעתנו צריך להיחשב כוכב לכת, ובמיוחד בגלל החיים המפותחים שם, מהיחידים שהתרגלו לאפס המוחלט.

"המתנה שלנו היא…" רציתי להמשיך אבל לא יכולתי. אני לעולם לא אוכל. כאן נגמרת הקריירה שלי בתור לוחם. כאן יש תפנית נוראית ובלתי ניתנת לעצירה בעלילה. כאן נגמר היומן המוקלט שלי, שנועד כדי לתעד ולהזהיר אתכם, תושבי הכוכב בו גרתי. והדבר היחיד שישאר ליומן הזה להשאיר לכם כמורשת הוא הסיפור, ועוד מעט אתם תבינו את כוונתי.

רעד עבר בספינה. לא הבנתי, זה לא הגיוני. הם לא יכולים לעקוב אחרינו עם צי שלם או אפילו עם הנטווניות הקטנות שלהם, זה פשוט לא אפשרי. אבל הנה זה מתז של אור ירוק בצד החללית, הטלטלות, כנראה שזאת הייתה קרן מוות שנועדה להשמיד כוכבים, זה ההסבר היחיד לכך שהיא חדרה את כולנו. "מעבר מאולתר לעל-זמן-חלל-מרחב מצב 4 רנדומאלי מקסימאלי, יעד אקראי תמרון התחמקות 3.4 גרסת דיקר פונים לצביר 6!!!" צעקתי לחבריי, הם עזרו לי בהתנעה, אנחנו כמעט הצלחנו היינו כל-כך קרובים להצליח לעבור למהירות על-זמן-חלל שהיה שולח אותנו ליעד אקראי עם רמת הגנה מקסימאלית מאחורינו, אף אחד לא היה מצליח לעבור, היינו נוחתים במקום אחר והרבה זמן היה עובר עד שהיינו נתפסים שוב, והיינו מנתחים את מה שפגע בנו, לומדים להתגונן מפני זה, ולפי מה שאני רואה, לומדים הרבה טכניקות חדשות נגדם. זאת הייתה מתנה משמיים ואולי היינו יכולים להביס את חלקם הגדול, אבל לא. כי יש עוד דבר אחד שלא ידענו.

הם ארבו לנו.

פרק 2

שתי קרני מוות נורו לעברינו, בדיוק מכוון לאמצע מקדימה, ו90% מהמגינים שלנו היו מאחורה. אני הייתי עסוק יותר מכל חבריי בהטסת החללית עד שלא זזתי. שתיהן פגעו בי. לצערי (או למזלי) הרב, אלו לא היו קרני מוות. אני מניח שחבריי יבינו זאת. זאת הייתה קרן טלפורטציה. כל-כך חכם מצדם לנצל את החולשה הכי גדולה שלנו – הכוח שלנו. הם ידעו שקרן טלפורטציה שפשוט יירו בחלל תהרוג כל דבר, כי זאת קרן ללא בקרה. אבל לא אותנו, הם פשוט יכלו לירות קרניים טהורות של שיגור שלא יהרגו אותנו. כל-כך גאוני ומרושע מצדם. הדבר האחרון שהספקתי לעשות הוא לזרוק את מתנת יום-ההולדת וכל שאר חפצי הקסם שלי, תודה לאל ולהשתגר ללא שום דבר שיעזור להם.

עכשיו אני נמצא על כיסא, בתוך חדר שחור, כנראה עשוי מברזל, מתכת מקוללת שמקורה גם הוא בכדור-הארץ. היא מנטרלת כוחות קסם, זו הסיבה שלקח לבני כדור-הארץ שני מיליון שנים (בערך) לגלות את הקסם על נגה.

מולי יושב אחד מהם, אחד עוצמתי לפי הזיהוי שלי. "אז…" הוא אומר לי. "סוף סוף אנחנו נפגשים"

"אבחנה טובה" עניתי לו בציניות. הוא גיחך, לא גיחוך רגיל אלא מהסוג שנשמע יותר כמו שיעול של מישהו שרוצה לירוק מיץ אבוקדו. "אני באופו אישי לא הייתי נותן לעצמי כזה חופש אם הייתי אתה" הוא אמר לי בקולו שנשמע דומה בצורה מחשידה לשיעול שלו, כאילו הוא יורק את המילים ומנסה להיפטר מהן. אולי כדאי שאני אתאר לכם איך הוא נראה: הוא בגובה של 1.80, כל גופו שחור כמו פחם חוץ מעיניו. עיניו לבנות ואישוניו אדומים. אדומים מדם. הוא יושב זוקף על כיסאו, יד ימין אוחזת בכוח שנראה לי קצת מוגזם יחסית לזה שאני כבול בכבלים מאוד חזקים לכיסא ובידו שוט שפולט אנרגיה מאגית. ידו השמאלית מלטפת את סנטרו במחשבה. "ועכשיו", הוא אמר לי. אני זוכר את המילים הללו כאילו זה קרה לפני רגע קט. "דבר".

התחקור התחיל כך – "טוב, אז אני מניח שאתה יודע מה אנחנו רוצים ממך". "או, כן אני יודע בהחלט מה אתם רוצים". "אז תיתן לנו את זה עכשיו ולא תמות". "אתה באמת חושב שאני מאמין לזה?" "לא". "אבל זה לא משנה, אתה תיתן לנו את המידע הזה". ואז, הבנתי שאם הם יענו אותי אני אשבר בסופו של דבר כי זאת הרי הייתה ההתמחות שלהם, אז טוויתי תוך כמה שניות בודדות תוכנית. ואם אני יכול להעיד על עצמי, תוכנית ראויה לשבח.

עניתי לו. "בסדר, אני יודע שאם תענו אותי אני אשבר, אני חושב שאני אחסוך את זה לעצמי". הוא היה מוכשר בהסתרת הבעותיו אבל אני הייתי אמן בתחום, הוא היה מבולבל, והוא היה מבולבל מאוד. זה היה מעולה. "אבל" הוא אמר לי, "אתה תצטרך להיות מחובר למכונת אמת". "אין בעיה".

"הנה אני מתחיל" אמרתי לו לאחר שהמכונה תפסה אותי בצורה אוטמטית וחיברה אותי למכונת האמת. "הכל התחיל לפני זמן רב. אני חושב שאני צריך להתחיל מההתחלה כדי להסביר לך את זה עד הסוף.

פרק 3

אני גדלתי בנוסטראצ'סטו, העיר הבירה של הפלנטה מילנאו. אני מניח שאתה לא יודע איפה זה. זאת פלנטה די נידחת בצביר 54, בגלקסיית מטז הענק, בחלק הצפוני-מזרחי. הכוכב היה בשלום יחסי, היינו ידועים במיקומנו השומם, אבל בעיקר במסחר שלנו. בני העם שלי, הנארטים, היו סוחרים ממולחים בכל דבר. אנחנו היינו עם אחד מתוך שלושה שחיו בתוך הכוכב. אנו חיינו בשלום אבל שני אחינו נלחמו והתכתשו תמידית. אנחנו מכרנו כלי נשק ומזון, מכרנו כל דבר לכל אחד אם היה לו מספיק כסף. היו לנו קשרים בכל הצבירים. וקשרים לאלה שהיו להם קשרים. וקשרים לקשרים של אלו שהיו להם קשרים. הרבה אנשים לא ידעו, כמעט אף אחד, אבל משכנו במספר כפול של חוטים מאשר במספר תושבינו. היינו פלנטה עשירה. כמה עשירה. כמה מצליחים, היינו משתלטים על הגלקסיה תוך כמה אלפי שנים בודדות. אבל אחינו הכסילים, הנאנדרטלים והגרנקים. (שמות העמים, לא כינויים) הרסו את הכוכב על תושביו. הייתי רק בן 11. חבריי היו דיקר, ניקון ונוג'וק. כולנו היינו בטיול עם משפחותינו במעוז הקיסר של הזרוע, הזרוע הצפונית-מזרחית, זרוע האל. החגים בכוכב שלנו היו בעיצומם. הם חגגו את היום השביעי של הלינטורס. אני וחבריי לא היינו בכוכב מכיוון שאבי ואבות חבריי קיבלו זימון מהקיסר של צביר 54. הנסיעה בחללית הייתה מאוד מהנה, שיחקתי עם חבריי כל הזמן. הזמן עבר בשלווה, ביום הראשון עוד ראינו את הזיקוקים של ההילולות באופק, כשעברנו על-פני כוכבים נוספים. לאחר 5 ימים של מסע הגענו למעוז הקיסר. היינו עצובים כי ידענו שפספסנו את החג הנפלא אבל בעיקר מרוגשים שהגענו עד לקיסר בכבודו ובעצמו. אני עדיין זוכר איך אני ודיקר תכננו להגיד לכל הילדים כשנחזור. חשבנו שהקיסר זימן אותנו בשביל שנהפוך להיות היורשים שלו. זה התחיל בתור בדיחה אבל עד שהגענו ליעד היינו בטוחים בכך במאה אחוזים. ניסיתי להעלות את התיאוריה בפני ניקון שהיה אז רק בן 9 והתלהב ברגע הראשון ששמע על התיאוריה, ואף הגדיל לספר שהורינו כנראה מועמדים לשליטה מוחלטת בכל הצבירים. נוג'וק שאז היה בן 14 פסל את התיאוריה בלגלוג אבל אם אני לא טועה צל של חיוך עלה על פניו.

יום לפני שהגענו למעוז הקיסר כבר היינו בטוחים שאנחנו הולכים להיות נסיכים, אבל לא סיפרנו להורים שלנו. לא רצינו להרוס להם את ההפתעה וגם, וכנראה בגלל זה הם היו לא מאמינים. באותו יום הופתענו מאוד, ואני אספר לך למה. אכלנו ארוחת צהריים, סיכמנו כבר קודם שנעלה בפני ההורים שלנו רמזים לגבי השליטה שעתידה לבוא כדי שהם לא יופתעו יותר מדי. התכוונו לאמר את זה בצורה עדינה, אבל הרמזים שלנו לא היו עדינים במיוחד. הם נשמעו בערך כך: "איזה מגניב יהיה להיות נסיכים" שנאמר בקול מאוד קולני, או: "אבא חשבת פעם איך ייראה כתר על הראש שלך"?

כשחזרנו מהארוחה והמבוגרים לא הפגינו שום סימן להבנה של הרמזים (הם רק חייכו ולא הגיבו) החלטנו שנשחק "תקיפת המורדים", במשחק הזה כולנו משחקים מורדים שנכנסו לתוך חללית של דאלסיגים. (ביחיד דאלסיג) אני, נוג'וק ודיקר נכנסנו לתוך חדר והתחבאנו. כיבינו את האור לגמרי ואז ניקון נכנס. הוא היה צריך לתפוס את כולנו (כלומר לגעת בנו) ואנחנו היינו צריכים לצאת. היינו בתוך מחסן ישן ככה שהיה מאוד כיף. לאחר שני סיבובי משחק (35 דק') אני הייתי מהמתחבאים. בתוך הדקה שהייתה לנו למצוא מחבוא בזבזתי 40 שניות על מציאת מקום מקורי ולא הצלחתי. לפתע ראיתי בסוף החדר נצנוץ. כעבור 10 שניות הייתי שם, בוחן תיבת מתכת שצבעה וגוונה היו בדיוק מושלם בגוון ובצבע של הקיר. נכנסתי פנימה בדיוק כשדיקר היה צריך להיכנס לחדר. נשארתי שם די הרבה זמן והקשבתי. דיקר היה מעולה במשחק הזה וידעתי שאצטרך לצאת ולרוץ בכל המהירות ברגע הנכון. שמעתי שהוא תפס את כולם כי הקולות השתנו וחבריי התחילו לדבר. הוא חיפש אותי. הוא הלך לפינה אחרת של החדר ואני ידעתי שזאת ההזדמנות שלי. פרצתי החוצה ורצתי בכל המהירות ליציאה ודיקר הבין מה קרה רק בחצי הדרך, לא היה לו סיכוי.

לאחר שהצלחתי שמעתי קול של אנקה מכיוון התיבה בה התחבאתי. סימנתי לחבריי לבוא אחריי והתקרבתי אל התיבה. בתוכה ראיתי את מה שלא ראיתי קודם – התחתית שלה הייתה רופפת. הסרתי את התחתית ושם הייתה מקופלת ילדה. "מי את"? שאלתי אותה.

פרק 4

"אני נינרנדה" היא ענתה לי. "נינרנדה" גלגלתי את השם בלשוני. "את נראית נארטית" קבעתי. "אני נאנדרטלית" היא ענתה לי. כל החבורה נרתעה אחורה בבהלה. הנאנדרטלים היו ברברים פראיים, אמרו על רובם שהם לא ידעו לדבר ושהדבר היחיד שהם ידעו לעשות זה להילחם. וגם את זה הם לא עשו בטקט רב.

"אל תפחדו בבקשה" ביקשה מאיתנו נינרנדה. "אני ברחתי" היא אמרה לנו, והיא נראתה מאוד מרוצה מעצמה. "המשפחה שלי ובעצם כל שאר הנאנדרטלים לא רצו אותי, אני לא חזקה והם לא הקשיבו לי אפילו אחרי שקראתי את תורת המלחמה 2" "באמת"? שאלתי אותה. כאן היה ברור לי ולשאר חבריי שהיא לא נאנדרטלית רגילה. "כן, באמת. אז בזמן שחגנו את הלאנטר הקודם"… היא רצתה להמשיך אבל קטענו אותה "מה זה לאנטר"? שאל ניקון. "מה אין לכם את זה? הייתי די בטוחה שכן. חגיגות ענקיות במשך שבוע"? "אה… הלינטורס"? שאל דיקר. "כן, כן. ככה אתה קוראים לזה, לינטורס".

"אז, לעניין. במהלך הלאנטר הקודם בזמן שאבא שלי נלחם נגד מנהיג השבט והאחים שלי צפו בו, ברחתי לחללית נארטית שכבר בדקתי מראש שתגיע לכאן והצעתי לה בהודעת צט"א עשרה נינרוטים על הברחה לנוסטראצ'סטו בלי לספר לעמי. הספינה הייתה ספינה שסיפקה ציוד מלחמתי לעמי, קלשונות, חרבות, תותחי לינקס. הם ממילא המשיכו לנוסטראצ'סטו ושמחו על הסכום שהייתי מוכנה לשלם".

ט"איך הצלחת להשיג סכום כזה" שאלתי אותה. "אלו היו כמעט כל החסכונות שלי. המשכתי איתם, אבל בדרך מטאוריט נמשך לכוח המשיכה של מילנאו והתקרב אלינו. לא נמחצנו (הוא היה גדול מאיתנו בהרבה) בגלל שהרמנו מגנים ברגע האחרון. הספינה התרסקה ונחתה במרחק של 100 ק"מ מנוסטראצ'סטו. אני הייתי השורדת היחידה בגלל שריפדתי מראש את כל החדר שלי, בבקשה אל תשאלו למה". ראיתי שכמוני, חבריי מאוד רוצים לשאול אבל לא שאלנו. "בקיצור: לקחתי את כל הכסף והציוד שיכולתי והזמנתי מונית בעזרת הצט"א שלי. אחרי 5 דק' מונית הגיעה ולקחה אותי. נכנסתי פנימה, החלל בפנים היה די חשוך ולא ראיתי את פניי הנהג. ניסיתי לומר משהו אבל לא יכולתי. לא יכולתי בגלל שהנהג סגר את הדלת מאחוריי ותפס אותי. הוא היה יותר חזק ממני ולא יכולתי להתנגד לו. אז בעטתי לו בביצים".

"אוו…" התקפלתי ביחד עם דיקר. "את ממש לא נאנדרטלית רגילה". קבעתי. "תמשיכי, בבקשה. אנחנו מצטערים שהפרענו". "טוב, בסדר. איפה הייתי? אה, נכון. הנהג הזה כנראה היה ממש חזק בגלל שהוא עמד בזה. אחרי זה, הוא סימם אותי והדבר הבא שאני זוכרת הוא שישבתי בתוך תא שבו לא היה כלום חוץ משטיח, חלון ומיטה. באמת שלא הבנתי למה שטיח. הייתי שם במשך כמה ימים ולאחר מכן נחתנו באינגטו. הייתי מאוד מפוחדת בגלל שאינגטו היא בירת הגרנקים, שהם יריבינו הגדולים ביותר. הנהג הוציא אותי מהמונית, עכשיו חג הלאנטר כבר עבר. הוציאו אותי מהמונית וניסו לקשור לי את הידיים ואת הרגליים. נלחמתי, נשכתי ובעטתי אבל הם השתמשו במכונות אז לא היה לי סיכוי. נגררתי מאחורי משמר של עשרה סייבורגים".

"מה זה סייבורג?" שאל נוג'וק. "סייבורגים הם יצורים חיים ששולבו עם רובוטים. התוצאה היא מין משהו מפלצתי, עם רגשות מוחלשים וכוח גדול. אז כמו שאמרתי: הם לקחו אותי, מוקפת בסייבורגים וכל העם הגרנקי צועק עליי. הם הביאו אותי אל גיליוטינה ענקית , ראיתי אותה באופק כבר ממרחק של 500 מ'. אני התקרבתי לשם. הייתי כבר במרחק של 400 מ' ולא ידעתי מה לעשות, זה היה נוראי".

"ואז הרגו אותך"? שאל דיקר. "כן, הרגו אותי ואני עדיין כאן, מאוד הגיוני… איך קוראים לך"? "דיקר". "אז, כן, מאוד הגיוני דיקר. אם היית נותן לי להמשיך את הסיפור היית מגלה מה קרה. גם כשהייתי במרחק של 300 מ' עדיין הייתי מבולבלת. המון מחשבות עברו לי בראש, מחשבות על מה שהיה, על המשפחה שלי ועל הספרים שלי. על מה שיהיה, על כל הדברים שיכולתי להספיק. ואז, במרחק של 250 מ', כשכבר יכולתי לראות את הדם בראש הגיליוטינה, קרה משהו. יד איתנה מתוך הקהל תפסה אותי ובעל היד שעוד לא הספקתי לראות אמר לי מילה אחת. "רוצי!". אז רצתי. או לפחות, ניסיתי לרוץ. הוא משך בידי והרגשתי שעוד מעט היא נקרעת בגלל הסייבורג שהחזיק בי. אבל לפתע, הסייבורג פשוט הפסיק, הוא נראה כאילו כיבו אותו. האיש סוף סוף הצליח למשוך אותי ואני רצתי. רצתי הכי מהר שאני יכולה בין הקהל, השתחלתי בין האנשים במטרה אחת ויחידה – לעקוב אחרי המציל שלי. הוא רץ קדימה והקהל המבולבל שעוד לא הבין מה קרה פינה לו דרך. אני הייתי בעקבותיו ועד שהאנשים הבינו מה קרה היינו במרחק של 100 מ' מהם. גם כשהם התחילו לרדוף אחרינו, הם היו אלפי אנשים לא מאורגנים שדרכו אחד על השני ולעומתם אנחנו היינו שניים. אחרי שרצנו שעה והאדרנלין כבר התחיל לעזוב את הגוף שלי יצאנו משממת החול והמדבר הנצחית של אינגטו.

"טוב" אמר לי המציל שלי. "טוב מאוד". "את רצה ממש טוב". "מי אתה" שאלתי אותו. "אני… השם שלי לא חשוב כל-כך. מה שחשוב לך שתדעי לך זה שהצלתי אותך". "כן, אבל מי אתה?!" עכשיו כבר צעקתי אליו. "בסדר. אני לא רוצה לריב איתך. אני אספר לך את מה שאת צריכה לדעת ואז אני אעזוב בלי לשאול שאלות". הוא לא חיכה לתשובה שלי והמשיך. "את יודעת איך המאגיה בעולם פועלת"? "בערך… לא כל-כך. לא"

"טוב, אז תשמעי. היקום שלנו הוא היקום המרכזי. אבל מסביבנו יש עוד יקומים. כל יקום אחראי על היבט אחר מחיי העולם שלנו. לדוגמה, קיים ממד ששולט על המהירות, עוד אחד ששולט על המסה ואחד אחר שאחראי על האש. לפני 2000 שנה, בשנת 2020 לספירת הארץ, גילו גם בכדור הארץ, כמו גם בהרבה מאוד כוכבים אחרים לפניהם ואחריהם את העובדה שיש קסם בעולם. הקסם נובע בחלקו מהממדים המאגיים, הוא נובע בחלקו משליטה בהם. לדוגמה, אדם ששולט מאוד טוב בממד המאגי של הכוח יכול לתעל כוח מאגי ולהוסיף לעצמו עוד כוח. אבל זה לא מדויק לחלוטין. חלק מהקסם נובע מהחותם שהממדים האחרים משאירים אצלנו, בעולם שלנו. ככל שממד קרוב יותר עלינו כך יותר אנרגיה ממנו מגיעה לעולם שלנו. לדוגמה, הממד המאגי שאחראי על, טוב, הממדים הוא הקרוב ביותר עלינו מצד ימין. בבסיס של כל דבר בקיום הממד שלנו יש את שלושת הממדים הבסיסיים שלו: אורך, רוחב וגובה. זמן מגיע בשלב מאוחר יותר. מצד שמאל נמצא ממד המסה. זה עוד מאפיין בסיסי בכל דבר בממד שלנו, יש לו מסה. העולם שלנו מורכב מכל הממדים הללו. ומי ששולט בהם". הוא אמר לי. לא הייתי צריכה שהוא ימשיך את המשפט כשאור התחיל להקיף את המנהרה.

אחר-כך האור השתנה לסגול וירוק. אחר כך הרגשתי כבדה יותר ולא יכולתי לזוז ולאחר מכן ריחפתי. האיש שעמד מולי עסק בתנועות מוזרות בידיו ורגליו. "לנו, השולטים בכוחות ובממדים המאגיים, אנחנו נקראים בשמות רבים. מכשפים, קוסמים, אלים, אלנטרים ואדונים. שמות רבים מספור לנו. אבל השם לא משנה. אנחנו הטובים שבטובים של המובחרים. אנחנו אחראים לקדמה, להמצאות החדשות, לתפעול ולשימון העולם. ועכשיו, רגע לפני שאסיים, אני אספר לך מה התפקיד שלך פה. את נועדת להציל את העולם. כוחות אפלים רוחשים בממדים האחרים ויכול להיות שמדובר אפילו ביקום שמושפע ממדים מאגיים אחרים. הכוחות הללו הבחינו בנו והם מתחילים להזדחל לכיווננו. את נועדת להציל אותנו. אבל אל תדאגי, את לא תצילי אותנו עכשיו ואת לא תצילי אותנו לבד. תהיה לך עזרה וכדאי לך להתחיל להתאמן כמה שיותר מוקדם, אני שולח אותך למקום המתאים לך ביותר, אבל אני מזהיר אותך, שאני מקדם אותך גם קצת קדימה בזמן".

"אני אשלוט בממדים המאגיים?" שאלתי אותו. "כן, ילדונת" הוא ענה לי וליטף את ראשי. לאחר מכן הייתה מין תחושה מוזרה, העולם התחיל להתעוות והרגשתי ממש עייפה. כשהתעוררתי הייתי בתוך תיבה. חמש דק' לאחר מכן אתה פתחת אותה… איך קוראים לך"? "קוראים לי נסטרוש"

פרק 5

"וואו. את. וואו. זה יותר ממה שהגעתי אליו גם בדמיונות שלי" אמר דיקר. "תודה, אני מניחה" ענתה נינרנדה ואני יכול להישבע שהיא קצת הסמיקה. "אז מה את מתכננת לעשות עכשיו"? שאל אותה נוג'וק. "אני לא בטוחה. אני חושבת שכמו שהאיש ההוא אמר, אני לא אצטרך לפעול לבד. אולי אתם תעזרו לי".

"אני באופן אישי אשמח" אמרתי וכל השאר מיהרו להסכים. "את רוצה שנכיר אותך להורים שלנו"? שאלתי. "אני לא חושבת שכדאי, אולי עדיף שאני אשאר סודית". " אנחנו נוכל לעזור לך, אנחנו הולכים להיות נסיכים" אמר דיקר. "באמת"?! שאלה נינרנדה בהתלהבות. "אני תמיד רציתי להיות נסיכה". "די, די". הרגיע אותנו נוג'וק. "אני כבר מבוגר מכולכם בשנתיים ולכן יש לי ראייה קדימה טובה בהרבה, כנראה שנהיה רק בני-ברונים או משהו כזה". "מה פתאום"! ענה לו נוג'וק. "אנחנו בטוח בטוח בטוח בטוח הולכים להיות נסיכים"! "אני אומר לכם פעם אחת ולתמיד: לא". השניים נגררו לוויכוח בזמן שאני, נינרנדה ודיקר דנו בנינרנדה. "אני חושב שצריכים לגלות לכל האמהות והאבות על נינרנדה, זה לא הוגן שהם לא ידעו". אמר דיקר. "כן, אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה, יסגירו אותה" אמרתי. "לא, אמא ואבא שלי נחמדים. גם אם שלכם ירצו להסגיר אותה הם לא ירשו לכם". "אני אומר שאנחנו לא יכולים" קבעתי. כאן נינרנדה נכנסה לשיחה: "תקשיבו, אם תגלו להורים שלכם, לא משנה כמה נחמדים הם, כל הספינה הזאת תיהרס. אני די בטוחה שבני עמי, הנאנדרטלים" כאן קטע אותה נוג'וק: "ידעת שנאנדרטלים הם אנשי-מערות בשפת בני-האנוש הקדומה"? "מעניין מאוד. אז כמו שאמרתי, בגלל שהם נארטים הם יפתחו למסחר ובטוח יעלו עליהם, כדי שלא תגלו מהם אחרת אני בורחת". במחשבה לאחור הנימוק של "אני אברח" לא משכנע במיוחד בחלל תוך כדי שיוט בממד המהירות אבל כילד היא נראתה לי כמו מתמקחת טובה.

"בסדר, אני אעשה כמה שיותר מאמצים שלא תוסגרי". "גם אני" הצטרף דיקר באנחה. "תודה רבה"! היא ענתה לנו וחיבקה כל אחד מאיתנו. נוג'וק וניקון שכבר קודם סיימו את הוויכוח הסכימו וקיבלו חיבוק גם הם.

לאחר מכן המשכנו כרגיל במשחק, שאותו נינרנדה קלטה בקלות וגם הייתה די טובה בו. (עד היום אני לא מבין איך היא הצליחה להשתחל לארון ההוא) אחרי שעה ההורים שלנו אמרו לנו שנחתנו. ניגשנו אליהם בהתרגשות רבה ואז נינרנדה עצרה אותי לפני שהיא חזרה לקופסה בפנים רציניות. "אתם לא הולכים להיות נסיכים נכון"? "אני באמת לא חושב אבל עדיף שלא תאמרי לאף אחד. ביי"!

"טוב ילדים" הסביר אבא של נוג'וק. "אנחנו בתהליכים מתקדמים של יציאה ממד המהירות, אתם תוכלו להסתכל על הכתמים המגניבים שיהיו על החלון מהמעבר עוד כמה דקות". היינו מאוד נרגשים כי בגלל שזה היה המסע הגדול ביותר שלנו ציפינו לראות רינדים מאסיביים שיאספו על החלון. "בנוסף" הוא הסביר, "אנחנו נוסעים למיקום אחר מהמיקום האחרון של מעוז הקיסר, אז כנראה הוא עבר דירה ממש לא מזמן, אולי אפילו נוכל לראות את ביתו החדש מהראשונים. אז תתארגנו ותראו הכי טוב שאפשר בסדר"? "כן אבא של נוג'וק" ענינו כולנו.

התקלחתי ואפילו סיבנתי את הראש, לבשתי את החולצה המציקה עם הכפתורים שקנו לי בגלל ש"היא נראית כל-כך המאה ה-20 שזה מדהים" ואת המכנסיים שכונו פעם "ג'ינס" והיום מכונים "סבל נוראי שלא נגמר". אפילו ניסיתי לשים עניבה של אבא שהגיע לי עד לפופיק והייתי מוכן.

יצאתי מהחדר שלי וראיתי רינד בעובי של מכמעט חצי ס"מ! ההורים שלנו אמרו לנו "לקחת את כל הדברים החשובים וכל הדברים שצריך בשביל להסתדר הרבה זמן, אלא-אם-כן אתם רוצים לאכול מרק לינטנטים עדין". כולנו נגעלנו. ההורים של כולנו היו סוחרים מוצלחים אפילו ביחס לנארטים והיו בין האנשים היותר מכובדים באזור, משום כך כבר יצא לנו לטעום מרק לינט ולא יצאנו מהחוויה עם חוש טעם מפותח יותר. כל אחד לקח את התיק שלו ויצאנו מהחללית.

פרק 6

ברגע שיצאנו מהחללית חיכו לנו. ההורים יצאו ראשונים, ההורים שלי לפני כולם. הייתה לנו דלת מספיק גדולה בשביל שניים, והמראה האחרון מההורים שלי היה הגב שלהם, רגע אחרי שהם חייכו אליי את אחד החיוכים הנדירים והנהדרים שלהם. הם יצאו וראיתי זוהר יוצא מצד הראש של כל אחד מהם. בהתחלה חשבתי שאלו מין "מדליות כל-הכבוד של חצר המלכות" אבל האמת הייתה רחוקה כל-כך. בתוך הבלבול הזה גם כל ההורים האחרים נקטלו. ואז הבנו למה הם צעקו עלינו לרוץ ואנחנו רק עמדנו משותקים. לנארטים הרי אין אויבים, יש רק פיראטים, ופיראטים נמצאים רק בחלליות שאנחנו מוגנים מהן. אבל מורידים את ההגנות כשנכנסים לשטח קיסרי.

ואז הבנו שאלו סכינים שיוצאות מהראש שלהם. מתג סגירת\פתיחת הדלתות תמיד היה יותר מדי גבוה בשבילנו. רצנו פנימה, לתוך החללית. הכיוון שלנו היה ברור לכולם – נינרנדה. החללית שלנו הייתה מאוד גדולה ושיערתי שייקח להם כמה שעות כדי למצוא אותנו. התפרצנו לתוך המחסן. "נינרנדה"! קראתי ורצתי לכיוון הארגז. "מה?" היא שאלה אותי ויצאה מתוכו.

"אנחנו לא עפנו למחוז הקיסר" אמר נוג'וק. האבל עוד לא נפל על כולנו, בגלל האדרנלין וגם בגלל שידענו שהורינו תמיד ביקשו מאיתנו להישאר חזקים. "אז לאן עפתם"? שאלה נינרנדה. "לתוך מלכודת של פיראטים. הדלת פשוט… פשוט…. נפתחה. והם, הם, הם עמדו שם מחייכים". "מי"? שאלה נינרנדה. "ההורים שלנו!" צעק ניקון ופרץ בבכי. ניקון הקטן והמסכן. "אני אמשיך". אמרתי. ידעתי שהכי חשוב זה להישאר חזקים, הוריי לימדו אותי טוב את השוק. צריך לזרום, להחליק ולהמשיך עם מה שיש. לקנות את מה שמחירו עוד מעט יעלה ולמכור את מה שעד מעט ירד. דמיינתי שזה המצב. "הם פשוט ארבו לנו בכניסה, ההורים שלנו יצאו והם תקעו להם סכינים בראש. היה שם טבח של שמונה אנשים ורק אז אנחנו הספקנו לזוז. יש לנו כמה שעות ואז הם ימצאו אותנו". "בסדר". אמרה נינרנדה. "אני יודעת שהאובדן קשה אבל הכי חשוב להישאר ממוקדים. נוג'וק תסגור בבקשה את הדלת". "אני לא יכול, אני לא מספיק גבוה". "דיקר, תעזור לו". "ועכשיו אנחנו צריכים להתרכז ולחשוב על תוכנית.

אנחנו ישבנו כולנו במעגל על קופסאות קרטון וחשבנו. דיקר התחיל "אני חושב שצריך לחשוב איך אפשר לחסל אל האנשים האלו". "בשום פנים ואופן לא". אמרה נינרנדה. "עזוב את זה שהם מבוגרים ושהם יותר, גם אם היו ילד אחד, יש להם נשקים, אני יודעת שאתה רוצה לנקום אבל האפשרות היחידה שלנו לשרוד היא לברוח". "כמה שזה מעציב אותי זה נכון" הסכמתי איתה. "אנחנו צריכים למצוא דרך לברוח. יש לחללית שלוש יציאות. יציאה ראשית שכנראה לא באה בחשבון, יציאה צדית לא-מוסתרת-כל-כך ויציאה להעלת ופריקת סחורות. אפשר לברוח דרכה". "זאת התחלה טובה" אמרה נינרנדה. "החלק הקשה ביותר הוא להגיע לשם. אנחנו צריכים להגיע לשם בלי שאף אחד יראה אותנו, וגם לעבור את השומרים שהם כנראה השאירו בחוץ, בואו נתמקד בזה".

אחרי הרבה דיונים שבהם פסלנו רעיונות כמו הפעלת תותחי לנקאס, (לא ידענו להשתמש וגם הם היו די מסוכנים) פריצת חור בגג הספינה ותקשורת עם העולם החיצון. ניסינו ו(כמו שנינרנדה חזתה כמובן) היא נחסמה.

ואז, אחרי שכבר היינו מיואשים דיקר דפק לעצמו על המצח וקרא בקול שהיינו בטוחים ששמעו בכל הספינה "איזה אידיוט אני"!! "שתוק" היסתי אותו. "מה קרה"? שאלה אותו נינרנדה. "נכון יש את כל סרטי הפעולה הישנים האלו שאני רואה שאתם תמיד אומרים שהם חסרי טעם"? "כן, תמשיך" אמרתי לו. "אז שם, הם תמיד בורחים דרך תעלות האוורור". "כן, אבל הבעיה היא שאין לנו תעלות אוורור כי אנחנו בחלל והאוויר מיובא ממד האוויר, אידיוט". ענה לו נוג'וק והסתכן באגרוף לפרצוף. "כן. אבל אנחנו כן יכולים לברוח דרך תעלות הסחר"! הוא ענה בגאון. "על מה אתה מדבר"? שאל אותו ניקון. "אוי, נכון, עוד לא סיפרתי לכם. נכון ההורים שלנו תמיד מתלוננים" "התלוננו" תיקנתי אותו. "על זה שהם צריכים לשלם הרבה על העברה של משהו קטן דרך הדלת הכבדה הזאת של הסחר"? הוא המשיך בלי להתייחס להפרעה. "כן…" "נכון הם לא התלוננו בחודשיים האחרונים"?

"כן…" "זה בגלל שהם רשתו את כל הגגות בצינורות בעובי של שני מטר על שני מטר שבהם מעבירים את כל הסחורות הקטנות". עכשיו הבנו. "זאת אומרת שנוכל לברוח דרכם"! ענתה נינרנדה. "כן"! ענה דיקר מאושר. "חכו רגע אחד לפני כל ההילולה" קטע אותנו נוג'וק. "מה קרה"? שאל ניקון. "שמעתי על זה, הצינורות האלו מבוססים על ואקום, זאת אומרת שאין בתוכם אוויר".

"אוי לא", אחזנו את ראשנו בידנו וחזרנו להיות מדוכדכים. "חברים, אל תתייאשו, יש תקווה" אמרה נינרנדה. "לא אין" אמר נוגו'ק. "בטח שיש! אין לכם שום דבר שאפשר לאגור בתוכו חמצן דחוס, צוללנים מכדור-הארץ הפרה-היסטורי עשו את זה. הם אגרו חמצן בתוך מכילי גז וצללו כשהם נושמים נשימות סדירות". "זה רעיון" אמרתי. "זה רעיון וגם זה רעיון" אמר ניקון. "בואו נחשוב איך אפשר לדחוס אוויר", הצעתי. "יש לי רעיון", אמר דיקר לבסוף. "אנחנו יכולים לקחת רינד מהירות. קראתי שלינד מהירות שואב כל חומר שנמצא סביבו ופולט אותו כשלוחצים עליו. אנחנו נמצאים באזור עם אטמוספרה קיימת, פשוט נפתח חלון".

ועכשיו, המורל שלנו היה גבוה יותר מאשר אי-פעם. דיקר פתח חלון ואסף מלוא החופן רינד מהירות. נשמע קול יניקה. דיקר לחץ עליו ושמענו את האוויר יוצא החוצה ואת הרינד שואב אותו בחזרה. "עכשיו". המשיך דיקר. "אנחנו יכולים לאסוף הרבה רינד ולתת לכל אחד קופסה עם הרבה רינד בתוכו. במקום פקק נחבר לרינד אחד מהכבלים שההורים שלנו מכרו בשביל תחזוקת הבית וככה נוכל לנשום. כשנצא נרוץ עד שנמצא קליטה ונזמין מונית".

פרק 7

היינו מאוד מרוצים ונרגשים מהתוכנית, אספנו את כל הרינד שהצלחנו למצוא וסיימנו להדביק, לחתוך, לחמם ולהתאים. לכולנו היו בסוף מעין מסכות חמצן מאולתרות. נעמדנו במעגל וכל אחד שם יד באמצע, כמו שעשו בכדור הארץ הישן. נינרנדה עלתה ראשונה וסימנה שהשטח נקי. אחריה עלה דיקר, כולו גאה ונרגש על חכמתו. אחריו עלה נוג'וק ואז ניקון. כשניקון סיים לעלות למעלה למנהרה ואני כבר התחלתי לטפס על המדרגות שבנינו הדלת נפתחה. "היי אתה" שמעתי צעקה וראיתי שהחוטפים מחזיקים ביד אקדח לנקאס קטן, שנראה כמו תותח רק קטן יותר. טיפסתי בשיא המהירות כששלוש יריות חלפו לידי, כשהגעתי למדרגה האחרונה בעטתי בה ומוטתי את כל המדרגות, עליתי למעלה וסגרתי את הבריח. "הם מצאו אותנו" אמרתי.
ברגע אחד נחנקתי וכבר שכחתי מהרינד. לחצתי עליו וחזרתי לנשום. השיירה כבר התקדמה לפי מפה של החללית שמצאנו. זחלנו בסביבות הרבע שעה והרגשתי שהחמצן עוד מעט אוזל. לבסוף הגענו ליציאה, נינרנדה בעטה בה וקפצה וכך כל אחד בתורו.כבר קודם לכן זרקנו את אחד הבריחים פנימה כדי שהשומרים ילכו כך שעכשיו היינו מוכנים. הורדנו את המסכות והתחלנו לרוץ.

בידי האחת החזקתי מכשיר לקליטת Wi-Fi כדי לראות מתי אנחנו יוצאים מקליטת מכשיר ה-Fi-Wi שלהם. אחרי שהיינו מותשים וכנראה רצנו בספרינט 5 ק"מ יצאנו מקליטת המכשיר. התקשרתי להזמין מונית וכולנו הוצאנו כסף שהבאנו איתנו בשביל "בגדים לשרוד אצל הקיסר" שעכשיו נראו כל-כך חשובים. אחרי רבע שעה מורטת עצבים לחלוטין הגיעה מונית, הדלת שלה נפתחה והנהג שרק ואמר: "וואו, זה חתיכת חור. נארטים? או-לה-לה אתכם אני קח לכל מקום, מה אתם מחפשים בצפון של זרוע האל ילדים? תעלו".

הנהג פטפט אבל ידע להקשיב. סיפרנו לו שהתקיפו את ההורים שלנו ושאנחנו כבר נסתדר בעולם, אנחנו רק צריכים למצוא מקום להתחיל ממנו. אחרי דיון של רבע דקה החלטנו לחזור למילנאו. היו לנו בסך-הכל 50 נינרוטים, מידע שלא גילינו לנהג. "מפה עד למילנאו אתם אומרים, הא? כמה זמן המסע לקח לכם בספינת הסוחרים שלכם"? בגלל שלא ראיתי שום סיבה לשקר עניתי ששבוע. "טוב, אני יכול לקחת אתכם לשם תוך 3 ימים, 30 נינרוטים זה יעלה לכם, אבל אני משער שאין עליכם סכום כזה".

השתקתי במבטי את כל האחרים כי הם ידעו (ונינרנדה כנראה הבינה) שאני המתמקח הכי טוב מבנינו. "יש לנו פה 15 זמינים, יש לך עבודה מסוימת שאתה צריך שנעשה"? זאת לא הייתה הטכניקה הכי טובה שלי, אבל באותו רגע מבחינתי ראיתי רק עוד אפשרות אחת: לתת לו את הסכום המלא. "תראה, ילד. רחוק רחוק מכאן, יש לי קרובי משפחה, בחלק הצפוני-מערבי של זרוע האל, קרוב למרכז. הם גרים בסיכון, אתה יודע, מתנחלים ליד הבנדליקש. אתם ילדים, אז קל לכם להתגנב, אם תעבירו להם הודעה ממני אני יכול לקצץ לכם ל-15." תקצץ ל-13 ואנחנו בפנים" אמרתי בפוקר פייס הכי טובות שלי. "בסדר". "אני יכול להוריד אתכם במרחק של שלוש מערכות משם, יותר מזה כבר לתוך סיורים של הבנדליקש. תתקשרו אליי כשתסיימו". "אין בעיה". אמרתי.

פרק 8

"אתם כאלה מטומטמים" אמרה נינרנדה. ישבנו בתא בגודל של חדר שבו נהג המונית אחסן אותנו. "אתם פשוט לקחתם על עצמכם את המשימה הזאת, להיכנס לתוך שטח בנדלישקי"! היא כבר נאמה רבע שעה ולא היה נראה שהיא עומדת להפסיק בשעה הקרובה. "נינרנדה"! הפתיע אותנו ניקון. "מה חשבתם… מה?" "שקט. זאת לא הייתה טעות, נסטרוש נהג בצורה הכי טובה שיכולנו במצב, הוא אפילו הצליח להתמקח במצב שלנו, ותאמיני לי, זה ממש קשה. הוא חסך לנו 17 נינרוטים, 17!! עם שלוש נינרוטים…" "שלושה" תיקנה אותו נינרנדה "לא קריטי, עם שלושה נינרוטים אפשר לסדר לנו מקום לישון בו ללילה ואוכל, כל נינרוט חשוב"!

נינרנדה התחילה לנאום שוב על חוסר האחריות אבל לדיקר נמאס והוא סתם לה את הפה. אחרי שהוא חטף מרפק לבטן הוא עזב אבל נינרנדה כנראה הבינה שהדבר הנכון לעשות הוא לשתוק.

"טוב, אז מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו"? שאל נוג'וק. "אנחנו הולכים להעביר את המסר הזה, בגלל שזו הזדמנות טובה להרוויח כסף, להשיג לקוחות טובים בדרך ולחקור קצת" אמרתי. "רק רגע", אמר נוג'וק. "אני חשוב שנינרנדה צודקת, כל חיינו סיפרו לנו סיפורי אימה על הבנדלישק. דברים על רצח בדם קר ועל דרכי המוסר האיומות שלהם. מה ההגיון 'לעשות דווקא' ולבוא לתוך לב הבסיס שלהם"?!

"קודם כל" אמר דיקר. "לפי מה שהבנתי, זה אפילו לא שטח בנדלישקי מוכר, אלא שטח ניטרלי קרוב לבנדליקש. חוץ מזה, אנחנו לא נלך ברחוב עם שלט 'נארטים, נא לחסל!!'. ובנוסף, כמה קשה להעביר מכתב קטן"? כמו בכל סיפור טוב (אני מקווה), במקרה הזה דיקר טעה. "נינרנדה ונוג'וק, השתכנעתם"? "אני עדיין חושב שזה רעיון מסוכן אבל זה שניים על שלושה". "טוב, אם שרדתי הוצאה להורג של הגרנקים, חטיפה ע"י נהג מונית משוגע ובריחה מהנאנדרטלים, כמה קשה יהיה להתגנב לתוך שטח בנדלישקי"? "בסדר. עכשיו אני חושב שנצטרך לתכנן תוכנית" אמרתי.

התוכנית תוכננה. ישנו, אכלנו, שתינו ולבסוף הגענו. "אנחנו בתהליכי נחיתה, כדי לכם להכין את עצמכם להרבה רינד תנועה". רצנו אל החלונות בגלל שאם לפני כמה ימים מאוד אהבנו לראות אותו מצטבר, עכשיו כבר סגדנו לחומר. בנוסף, החלטנו לפני 12 שעות בתכנונים שנאסוף כמה שיותר ליתר בטחון. החומר נוצר, והרבה כמו בטיסה עם ההורים שלנו, אותה טיסה זכורה לרעה. "בסדר ילדים. אני מוריד אתכם פה והולך, אני אחכה לכם פה בעוד שבוע, אם לא תהיו אני אחכה עוד יומיים ואחזור. עם עדיין לא תהיו אני אקח את החצי שאתם נותנים לי עכשיו ואלך".

הוא צדק. כך סיכמנו, נתנו לו חצי מהכסף לפני כמה שעות כדי להבטיח הגינות. (כמו שנהוג בכל עסקה שמכבדת את עצמה) "ודבר אחד אחרון ילדים, אני רק מזכיר, אתם גם נותנים את המכתב וגם מחכים לאסוף אותו. טיסה נעימה" הוא אמר ונחתנו. יצאנו, כל אחד עם תרמילו מהרכב והרגשנו ממש כמו בוגרים.

פרק 9

כשירדנו מהרכב חשבתי ואפילו ציפיתי שעוברי אורח יסתכלו עלינו. שחלקם יסתכלו בדאגה לשלומנו, איפה ההורים שלנו, מה אנחנו עושים פה לבדנו. שאחרים יתהו אם יש עלינו כסף. ידעתי שנצטרך להיות מאוד זהירים, והודיתי בלבי לנוג'וק שחשב לשים את הכסף בתוך שק שאותו חיברנו לבטן של דיקר, לשם אף-אחד לא יתקרב בלי להתגלות. למעשה, שום דבר מחששותיי לא קרה. למעשה, ההפך הוא הנכון. רוב האנשים נראו שקועים בעניינהם. בטלפונים שלהם, או במחשבות שלהם. אנשים נופפו אחד לשני ע"י הרמת אצבע ותו לא, זה היה די עצוב לראות את זה. אצלנו ברחוב, כולם הכירו את כולם. עשינו מסיבות ודיברנו, פה היה נראה שכולם שקועים בתוך הטלפון שלהם. פתאום הגבלת 'שעות המסך' של ההורים נראתה כל-כך הגיונית.

היינו מרוחקים שלוש מערכות מהכוכב המדובר, על לינטגו לפי השלטים. לא שמעתי על האזור אף פעם אבל נינרנדה אמרה: "שמעתי על הכוכב הזה. משווים אותו למומבאי מכדור-הארץ, הר געש גדול ורדום השמיד כמעט את כל האוכלוסייה לפני מיליון או שתי מיליון שנים. קראתי בספר על תופעות טבע מוגזמות שנכתב ע"י פרופסור מאוניברסיטת לינקש. הוא חקר כעבודת דוקטורט כל מיני מקרים כאלו וגילה שכמעט בכולם מדובר בפתח או דליפת אנרגיה של ממד אחד לשלנו. אם אני לא טועה הר הגעש הזה התפרץ בגלל שכ-200 ק"מ מתחתיו נפתחה דלת למישור המאגי שמרוחק מאיתנו 10 ממדים, שגולה ע"י מגלה טריפלוני. קוראים לממד קרינצטח על שם המגלה".

"כן, אבל תגיעי לעיקר בבקשה" ביקש ניקון. "טוב, בסדר. בקיצור הרווח בין הממד שלנו לממד קרינצטח מאוד עדין פה". "אבל אמרת שהוא מרוחק מאיתנו 10 ממדים, לא"? שאלתי. "לא, זה מין מדד לרמת ההשפעה והכוח של הממד הזה על שלנו. למעשה, לממד שלנו ולאחרים אין מיקום ממשי על חלל מסוים, הם פשוט קיימים והעובדה שהם כולם חופפים ואנחנו במרכז, חופפים לכולם, לא סותרת ואפילו גורמת לכך שהממדים ישפיעו עלינו. אבל זה לא זמן להסבר התורה של הממדים, למרות שגם על זה קראתי ספר טוב. בואו נתחיל במשימה שלנו".

"כן, את צודקת" אמרתי. "את פשוט הוצאת אותי מריכוז לרגע, זה נושא מעניין. אז, לעניין. מתחילים". צעדנו בשדרה, היינו קרובים למרכז העיר והרחובות היו הומים,

לפי מה שבדקנו בזמן שהיינו בנסיעה לפה, ב14:42 יוצאת רחתת לכוכב היעד שלנו. השעה עכשיו הייתה 14:02 והיו לנו 40 דק' למצוא את המקום. דיקר לקח יוזמה ראשון "סליחה, אדוני, מאיפה יוצאות הרתתות כאן"? האיש לא שם לב והמשיך ללכת, משחק במשחק שנראה דומה באופן חשוד למשחק של ממתקים שצריך לסדר בשורה… "אדוני" חזר דיקר בסמכות יתרה ואחז בכתפו של האיש. האיש לחץ על כפתור הפסק וענה לדיקר: "נו, מה אתם רוצים? באמת שאין לי כוח אליכם ילדים" "סליחה, רק רצינו לדעת איפה הרתתות כאן" אמרה נינרנדה בקול הכי אבוד וילדותי שלה. "אה, טוב, הן נמצאות שם. אתם ממשיכים עד סוף הרחוב בכיוון ההפוך ממה שהלכתם, ופונים ביציאה השלישית ימינה. תמשיכו 700 מ' ותפנו שמאלה".

הודנו לאיש והלכנו למחוז חפצנו. בשעה 14:30 הגענו לתחנה. התחנה הייתה בניין אפור וגדול, מחולק לשלוש יציאות. בכל יציאה עמד שומר (משועמם), בדק את כל מי שעבר בשער וגבה כסף בהתאם למחיר החוקי, מצב הרוח שלו וכמות יכולת המיקוח של מי שמולו. הייתי די בטוח בכך, בהתחשב בכל הנסיעות העסקיות שביליתי עם ההורים שלי. הגענו לשער ודיברתי: "שלום, אנחנו חמישה לקו 42, הזמנו כרטיסים מראש. אתה יכול לבדוק בבקשה"? "הוא הרים את עיניו מאותו משחק לא מוכר של ממתקים שמסודרים בשורות. "תן לי רק רגע לבדוק… לא, אתם לא נמצאים". "סליחה? אנחנו נרשמנו, בקשנו להיקרא 'הנוסעים בדחיפות' ושילמנו לכם מראש". "לא, ילד, אתם לא נמצאים פה". "תן לי לראות" אמרתי וחיכיתי.

"לא, ילד אתה לא יכול לגעת בזה, זה רכוש משרדי". "תקשיב, אני נראה לך תמים? אני וכל החברים שלי פה נארטים בדם ובנשמה, שמעת על הנארטים? כי אנחנו מתמקחים על בתים ביום יום, כמו על שק סוכר. עכשיו, בגלל שנארטים יש מחשבה עסקית מצוינת, יש לנו פה גם את נאג'ה", ידעתי שאני אחטוף מנינרנדה סטירה כשנכנס לרחתת. "היא מכירה את החוקים של כל הקונפידרציות, הממשלות וכל העסק הזה באזור. יש לנו גם את באגל", רמזתי על נוג'ון בשפת הגוף שלי. "הוא מומחה מחשבים, הוא יכול להכנס לאתר ולהוכיח שאתה משקר, ובדרך גם להזרים אלינו כסף, עכשיו אתה תיתן לנו לעבור או שנתחיל"? "לא, לא, לא צאיך, רק בדיקת ערנות שגרתית, בבקשה היכנסו" אמר השומר וממש ליווה אותנו לתחנה. "תודה רבה" שחררתי אותו.

"וואו זה היה מדהים, אחי" אמר דיקר. "זה שכנע אפילו אותי, ואני כבר חשבתי שאני מכיר את כל הטכניקות שלך. ' לנו הנארטים יש ראש עסקי מצוין '" הוא ציטט וכולנו צחקנו. אפילו נינרנדה "שכחה" שקראתי לה נאג'ה. "זה באמת היה גדול, נסטרוש, רק שאלה אחת קטנה" אמר ניג'וק. "מתי שילמנו על הכרטיסים האלו"? "אתה היית אחראי על זה" "אוי". פרצנו בצחוק, אבל אני הייתי קצת עצוב כי ידעתי שאם נצטרך להמשיך כך מתישהוא יתפסו אותנו.

קיבלנו, כמובן, את המקומות הכי נוחים בטיסה, ובפנים, חזרנו על התוכנית פעם אחת אחרונה. אחרי כמה שעות טיסה, היינו מוכנים בתוך התא הפרטי שלנו. זה היה תא גדול, יפה, עם בד אדום מכל הצדדים. הייתה מין גומחה מרופדת בתוך הקיר לכל אחד ושולחן באמצע. אוכל הוגש באמצע הטיסה, ולא היה משביע בכלל, אבל לפחות היה בו גם שוקולד קטן שאף פעם לא יעלם מהמטוסים. "אנחנו מוכנים"? שאלתי את חבריי "כן, אנחנו מוכנים".

השלב הראשון החל. הספינה נחתה במהירות, נדחפנו וירדנו ראשונים (התא שלנו היה מקדימה) והתחלנו לרוץ, כל אחד לכיוון שלו. אני רצתי עם המכתב בידי, אחרי שעברתי כל-כך הרבה פעמים על מפת האזור, כבר יכולתי לרוץ במהירות ולא להיתקע בכלום, בערך, כמו מישהו שמכיר את העיר. כשהגעתי לצומת הז'נרל עצרתי. בזכות נוג'ון ידענו שבשעה המדויקת הזו יהיה סיור חללי של הבנדליקש, והם מפציצים כל מידע שנכנס או יוצא. ופה דיקר היה אמור לפעול. והוא אכן פעל.

הוא התקרב בריצה, מחזיק שטיח גדול מעל ראשו ובדיוק ברגע בו נשמע הבום-העל-קולי הסיור צילם שטיח. זה היה השטיח שכיסה את רצפת התא של נינרנדה, אחרי קצת מחקר, גילינו שהוא מסתווה לסביבתו ונמצא בתאה בגלל שהיו מצלמות קרקע שנועדו בדיוק כדי לגלות שבויים. מבחינת הסיור, אנחנו לא היינו ולא נבראנו. המשכתי לרוץ לעבר בית האנשים להם הייתי צריך להעביר את המכתב. התחבאתי בפינת הבית.

הבנו שנצטרך לעשות את זה ברגע שהבנו שיש להם שומרים, אזעקות ובאופן כללי בית של פרנואידים עשירים. למזלנו האזעקות פעלו רק בתוך הבית ורק בלילה. שני השומרים עמדו בחוץ, כמו שניקון באמת גילה שיקרה, ונראו מאוד משועממים, למרות שייאמר לזכותם שלא שיחקו באותו משחק. זרקתי אבן לכיוון הרחוב ורצתי לפינה השנייה של הבית. למעשה הזה הייתה משמעות כפולה, הוא גם סימן לניג'וק ולנינרנדה להתחיל, וגם בלבל את השומרים לרגע.

שמעתי את ניג'וק ונינרנדה מתחילים. "ככה , כן"? שאל ניג'וק. "ככה. אם אתה חושב שאתה יכול לצאת, לעשן ואתה רק בן ארבע עשרה ולפלרטט עם כל אחת שאתה רואה אז ככה". "כן, טוב, אז אני שולט על החיים שלי, אני אחליט עם לעשן או לא, וחוץ מזה אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה. לגבי הלפלרטט זה הכל בראש הפרנואידי שלך". אז כבר הגעתי לצד השני וחזיתי במחזה בגיחוך הולך וגבר. נינרנדה כבר שלחה אגרוף על ניג'וק שנחסם. בנק' הזו קיווינו שהשומרים יתערבו, אבל הם לא. טוב, אם כך, הם יעלו את זה שלה, כמו שקבענו. "אלימות, זאת הדרך היחידה שלך? אם זה מה שיש לך לומר למה שלא תלך ותרביץ לאיש הזה שם, או לשומר של הבית הזה"? "יודעת, ככה אני אעשה. כל מה שאת יכולה לאיים, אני יכול לעשות".

נינרנדה חסמה את הצחוק על הצגתו הטובה על-ידי דפיקת ידה במצח. ניג'וק ניגש לשומר, שכנראה הקשיב ואמר לו "תסתלק". "תקשיב, זה לא אישי" אמר לו ניג'וק, וכהמשך למילה הזו שיגר בעיטה שנראתה קטלנית לראש האיש, אותה קיווינו מכתחילה שהוא יחסום. כשהוא אכן חסם, ומתוקף היותו שומר לא שבר את הרגל, ניג'וק לקח את המפתח שלו ושל השומר האחר והתחיל לרוץ. השומרים, שכנראה שחוכמתם הייתה דומה לזו של ההצגה של ניג'וק, התחיל