הקסם שבי -פרק 5 חלק ב'-
"תמהרו, לא נשאר עוד הרבה זמן!!" צעק מר דאנקן ברקע "עוד שניה וזה הסוף שלה".
הרגשתי מאין טלטולים, אני שוכבת, האורות מסנוורים את עיני…אני לא יכולה לזוז.
"מר דאנקן היא תיהיה בסדר?" נשמע קולו של רוס.
"אנחנו מקווים לטוב" אמר.
נכנסו לאיזה שהוא חדר, נראה כחדר ניתוח. ניסיתי להשאיר את עיני פקוחות אך ללא הצלחה. ניסיתי לזוז אך לא הרגשתי את גופי כלל.
"העיניים פקוחות!" צעקה אחת המטפלות.
"זה סימן טוב, יש סימני חיים?" שאל מר דאנקן.
"יש" אמר הרופא המטפל.
"דוקטור היא עוצמת את העיניים" אמרה אחת האחיות.
"אנחנו מאבדים אותה!!"
***
פקחתי את עיני, אני בחדר כל שהוא.
הבטתי סביבי, ראיתי לפניי אנשים לא מוכרים.
"סוף סוך התעוררת…" אמר אחד הבנים שהיה שם והתקרב אליי.
"מי אתה?" נבהלתי.
"חחח פלור, הכל טוב?" שאל אותו בחור.
"מי אתה? איפה אני? תתרחק ממני אל תתקרב אליי!" צעקתי.
"וואוו וואוו" אמר הבחור שלידו, נראה זקן, "לאט לאט…נעים מאוד את פלורנסיה, אני המורה שלך מר דאנקן, זו המנהלת ויקטוריה, ידידך הוותיק לוקאס וחברך רוס" הסביר.
"מה?" הייתי מבולבלת "מי אני, איפה אני?"
את נמצאת בעיירת וואמפוס, ואת כרגע במרפאה של פנימיית וואמפוס" השיבה המנהלת.
התחלתי לחשוב…אני זוכרת שהייתי בחצר, טיילתי עם לוקאס ואני גם זוכרת שהייתי אמורה להיות מתה…משהו פה לא הגיוני…
"הכל בסדר?" שאל לוקאס בדאגה.
"כן…נראה לי…" היססתי.
"מה קרה?" שאלה המנהלת.
"נראה לי חלמתי עד עכשיו…".
"למה?" שאל מר דאנקן.
"כי אני זוכרת שנפרדנו" אמרתי והצבעתי לכיוונו של רוס, "אני זוכרת שאני ואתה טיילנו" הצבעתי על לוקאס, "ואני גם זוכרת שאיזה שהוא נחש ניסה להרוג אותי והצליח והוא מת יחד איתי".
כל השוהה בחדר בהה בי ולא הוציא מילה מפיו.
"אמרתי משהו לא בסדר?" אמרתי במבוכה.
"לא, הכל טוב" אמר לוקאס וחיבק אותי "מזל שהכל רק חלום".
***
"מה את רוצה לעשות קודם?" שאל לוקאס והעיר אותי משנתי "לטייל?לאכול? להילחם? ל…"
-"להתעורר אולי" אמרתי בציניות וקטעתי אותו עם חיוך קטן.
"חחח כן" צחק והסמיק.
הוא הביט בי ואילו אני מתפארת מכל האור שנכנס לחדר דרך החלון.
"איך את מרגישה?" שאל וחייך קלות.
"בסדר? עדיין קצת בהלם" השבתי וקמתי מהמיטה.
"הלם?" תהה.
"כן, הלם. אני זוכרת שזה קרה, שהתעוררתי ואתם הייתם מולי ולא זיהיתי אתכם כל זה, אבל אני זוכרת את החלום, הוא הרגיש לי מציאותי".
"לפעמים חלומות הם מצבים בתת מודע שאני מחביאים עמוק בקשר למצבים שאנחנו נמצאים בהם או לא רוצים להיתקל בהם" אמר בנסיון להישמע חכם.
"ולפעמים חלומות הם גם סוג של אזהרה ממה שאמור לבוא, אם זה טוב ואם זה רע…אבל זה לא משנה כי לא משנה מה אני יודעת שאם הנחש הזה אסור לי להתעסק".
"חחח שנינו מנסים לצאת חכמים" אמר וגיחך.
"לא, שנינו פשוט רוצים להגיד את מה שאנחנו חושבים בלי לשפוט את האחר".
שררה בינינו שתיקה, אף אחד לא רצה להוציא הגה מפיו. אני התקדמתי לעבר החלון ולהביט לנוף הנראה דרכו, לוקאס התיישב באחד הכיסאות שהוצבו על יד המיטה.
"אני רואה שהתעוררת" אמר מר דאנקן ונכנס לחדר.
"כן" אמרתי וחייכתי קלות.
"אנחנו שמחים לראות שאת בסדר…לא יודע מה היה קורה אם היינו מאבדים אותך".
הסתכלתי עליו בפליאה, היה לי רומן או משהו בזמן הזה שאבד לי?
"סליחה" אמר מר דאנקן וצחק "תני לי לנסח זאת שנית, אני ואישתי ויקטוריה מתייחסים אלייך כמו לבתנו משום שהורייך היו חשובים לנו מאוד, ולכן אני שמח כי שום דבר רע קרה לך".
כבר נשמע הרבה יותר טוב.
השתררה שתיקה בחדר, אפף אחד לא ידע מה להוציא מפיו.
"את זוכרת לפחות משהו קטן?" היססה המנהלת ויקטוריה בנסיון לשבור את השתיקה.
"לא…רק את מה שחלמתי".
"אולי כדאי שננסה להכין לך שגרה שונה משל שאר התלמידים" חשבה המנהלת.
"איזו?" תהה לוקאס.
"לכל מקצוע אשר היא תלמד בבית הספר נביא לה את התלמיד הכי מצטיין שיעזור לה וככה היא תשלים פערים מהר יותר מתמיד ואז היא תחזור כמעט לשגרת החיים הרגילה שלה".
"זה יכול לעבוד" הנהן מה דאנקן.
"מי התלמיד המצטין בכל מיקצוע?" שאל מר דאנקן.
"בכישופימיה זו אמילי, בלחימה זה רוס, בהישרדות בשטח זה ביל, כישורי קסמים זו נטלי וזהו" ענה לוקאס.
"ובמה אתה מצטיין?" שאלתי בציניות.
"בכל מה שצריך.." השיב בקלות ראש.
"טוב אז כדאי שתנוחי, מחר תתחילי בהכל, בינתיים תנוחי" אמרה המנהלת ויצאה מן החדר.
***
"מוכנה?" שאל רוס כאשר נכנס למצב לחימה.
"כן…" אמרה ונשמתי עמוק.
"תזכרי פלור, את צריכה להביס את רוס…תחשבי שהוא האוייב ואת היחידה שיכולה לעצור אותו" אמר לוקאס שעמד בצד.
"כן זה ממש עוזר ומעודד" מלמתי לעצמי וגלגלתי עיניים.
נשמתי עמוק ועצמתי עיניים, שמעתי את רוס מתחיל לרוץ לכיווני, לא זזתי ממקומי…אני יודעת שאני צריכה להתגונן אך משהו בי אומר לי לא לזוז.
"פלור תפעלי!" צעק לוקאס.
"מה היא עושה?!" התפלא מר דאנקן.
רוס ממשיך להתקרב…התחלתי לעמוד בפסיקה והושטתי את ידיי לפנים, כאילו משהו בי אומר לעשות כך…החזרתי את ידי למקומן וכאשר רוס היה במרחק נגיעה ממני הפנתי את ידי לפנים בצורת אגרוף ואכן רוס עף לאחור, פקחתי את עיני וראיתי כי כולם היום בשוק.
רוס התנהג כאילו זה קרב אמיתי, מבינה זה אימון…וכאשר התקרב שוב שוב הושטתי את ידיי לפנים ופתאום כדור אור יצא לי מהידיים ופגע ברוס, רוס עף לאחור ונשכב על הרצפה.
"אופס, רוס אתה בסדר?" עצרתי את האימון ורצתי לכיוונו.
לוקאס ומר דאנקן הביטו זה אל זה והנהנו, כאילו ידעו במה מדובר ולאחר מכן באו לכיוונו של רוס.
"לקח לכם זמן לבוא" אמרתי בציניות.
"איך עשית את זה?" שאל לוקאס.
"הרגיש לי טבעי, למה עשיתי משהו לא טוב?" תהיתי.
"לא…היית מעולה ותמשיכי כך, את צריכה לפתח את היכולות שלך" אמר מר דאנקן ועזר לי להשעין את רוס.
"מה קרה לי הרגע?" תהה רוס.
"חחח קיסחתי אותך" אמר בצחקוק קל.
"האמנתי שתצליחי" אמר רוס.
"נראה לי שדי להיום, אולי הפעם אתה תלך לנוח…"
"גם אני חושב ככה" אמר רוס וכולנו צחקנו.
אני ולוקאס עזרנו לרוס לקום ומר דאנקן ליווה אותו לחדרו. אני ולוקאס נשארנו לבד והתחלנו לנוע לכיוון החצר.
"אז זהו? זה כל מה שיש בי, כוחות וכישורי לחימה?" שאלתי.
"לא…יש בך יותר מזה" אמר לוקאס והסמיק.
"מה הסיפור שלנו?" שאלתי בלי קשר לכלום.
"מה זאת אומרת?" ניסה לחמוק לוקאס מהתשובה.
"אתמול בלילה, חלמתי על משהו שאני בטוחה שקרה, זה הרגיש כל כך מציאותי".
"חלומות הם רק מה שהתת מודע שלנו מנסה לשדר בתקווה שאנו נגשים את ציפיותינו".
"אז אני לא באמת רכבתי על סוס שיכול לעוף וכיביתי שריפה שכביכול אני הייתי אמורה למות בה?" שאלתי.
"מה?" התפלא וקפא במקומו כאילו ראה שד.
"מה?".
"מי סיפר לך את זה?" אמר לוקאס.
"אף אחד, אמרתי לך כבר. חלמתי על זה בבוקר".
"זה נכון…את באמת כיבית שריפה".
"אז זה כן נכון…וכששכבתי על האדמה..".
"כן…?".
"זה אתה שאמרת שאתה אוהב אותי?" שאלתי בהיסוס קל.
לוקאס לא ענה..אך ראיתי דמעות על עיניו, כאילו חזרנו לאותו רגע השריפה.
"זה חלום ואני בספק אם יתגשם…" אמר לוקאס ומחה את דמעותיו.
"למה שלא יתגשם?" תהיתי.
"לא יודע…".
"אז…?".
הוא שתק ולא ענה. התקדמתי לעברו והנחתי את ידי על כתפו, הוא הסתכל עליי.
נשקתי לו בלחי.
"לוקאס…חלק מהקטע זה שלםני שאתה קובע עובדה, תחקור את הנושא לעומק…אם לא תנסה לא תדע…".
מחיתי לו את הדמעות שהציפו את עיניו והבטנו זה לזה…
תגובות (0)