יומנה של ילדה טיפה שונה – פרק 9

"וואו!" קרעתי בזמן שאני מסתכלת מבעד החלון ורואה את כל הבניינים קטנים וקטנים עד שהם נעלמים מבעד לעננים הלבנים והגדולים שנראו ממש כמו צמר של כבסים.
"זה, זה, זה כל כך יפה" אמרתי
"את צודקת" ג'ון אמר והוא פתאום נישמע כל כך רגועה ומאושר למרות שליפני רגע הוא היה נסער ועצבני
"מה?!" אמרה אמה
"בחיים לא טסתם במטוס או מסוק או עפתם בכל צורה אחרת?!" היא המשיכה
"אההה… אני מניחה שלא" אמרתי
"איפה אתם חיים?!" היא אמרה
"מי את חושבת שאת שתדברי אלינו ככה?!" ג'ון צעק וליפני שהוא הספיק להגיד עוד משהוא
לקחתי רגע את ג'ון לקצה אחר של המטוס ואמרתי
"לדעתי אנחנו, זאת אומרת אתה צריך להיות יותר נחמד לאמה"
"איך אפשר להיות נחמד למפלצת הזות?!" ג'ון אנה
"אני יודעת שזה קשה אבל רק תנסה, בשבילי." אמרתי
"למה את בטוחה שצריך להיות כל כך נחמדים אליה?, למה את כל כך אוהבת אותה?" ג'ון המשיך
"זה לא מה שאמרתי" עניתי בלחש
"זה בדיוק מה שאמרת!" ג'ון אמר
"אני יודעת היא מגעילה, מרושע, ונוראית" עניתי "אבל דנבס כן אוהב אותה ואם היא רק תירצה היא יכולה לעסות (*קליק באצבעות*) ושתינו נעוף מכאן" אמרתי, וליפני שהוא הספיק להגיד עוד נו משהו קטעתי אותו ואמרתי
"ואין למקום אחר ללכת עליו"
"בסדר… את בטח צודקת…" ג'ון ענה.
"כרגיל" השבתי וצחקקתי.
לאחר בארך חצי שעה שטסנו במטוס דנבס הודיע שאנחנו נוחתים, נשמעו קצת רעידות וקולות ונחתנו ליד שתי בניינים צמודים ענקיים שאחד ניראה בגובה 150 קומות ובבניין השני 100 קומות. נכנסנו פנימה ובכניסה היתה מעלית גדולה ושקופה, נכנסנו לתוך המעלית ודנבס לחץ על כפתור שהיה כתוב עליו "125" ובאותו רגע המעלית טסה במהירות למלה ותוך כמה שניות הגענו למסדרון ארוך ולבן שלא ראינו את הקצה שלו מרוב שהוא ארוך.
בכניסה של המסדרון עמדה אישה גבוה, רזה עם עיניים כחולות ובהירות ושער בלונדיני מושלם וערוך עד סוף המותניים והאישה הזות אמרת
"אני קרול מונרו, ואני יהיה המאמנת שלכם"