ילד אמיתי- פרק 3

כמה רופאים הובילו את המיטה המתגלגלת שלי למעלית, ולחצו על הכפתור שהוביל לקומה של בית החולים שאני לא חושבת שמישהו חוץ מהם הכיר. למיטב ידיעתי, זה היה האגף המדעי הסודי של בית החולים. כמה מהם החזיקו את האינפוזיות ואת מכונות ההנשמה. כל ההעברה הייתה חייבת להיות מהירה, כך אמר לי האיש בחליפה.
בכל מהלך ההעברה עברתי בין שינה לערות, מנסה לשים לב לדרך אבל עם זאת מנסה לאזור כוחות. חלפנו ביציאה מהמעלית על פני נורות פלואורצנט בצבע לבן בוהק שהאירו את המסדרון התת קרקעי כנראה, שמשני צדדיו היו קבועות דלתות במרווחים קבועים זו מזו. הקירות, הדלתות, האור, הכול היה לבן.
פנינו לאחד החדרים שנפתח מבעוד מועד, ונכנסנו לחדר ניתוח, שם הרופאים מיד החלו לחבר אותי למכונות ההנשמה והאינפוזיה המשוכללות יותר מאלו הניידות עיתן העבירו אותי לחדר הזה.
האיש בחליפה הופיע לצדי, רק שהפעם הוא לא היה בחליפה. הוא לבש חלוק מנתחים. בצד החדר, בתוך ארון סטרילי שקוף, ראיתי את החפץ הגדול, עליו דיבר איתי האיש בחליפה לפני לא יותר משעה.
הוא סיפר לי את פרטי הניסוי. הם עומדים לנסות לבנות אותי מחדש. פשוטו כמשמעו.
"תירגע, תרפה מהמחשבות, אנחנו עכשיו עומדים להרדים אותך, ותדע שאם תתעורר הניסוי הצליח. אם לא-טוב, הבנת לבד. לילה טוב!"
והוא חיבר לאפי ולפי את מכונת ההנשמה והחל להזרים דרכה את החומר המרדים, והרגשתי איך אני מאבד את הכרתי בפעם המי יודע כמה ביום האחרון.
לפני שאיבדתי את הכרתי לגמרי, חשבתי פעם אחת אחרונה: אמא, אבא, מה אתם עושים שם למעלה?
…………………………………………………………………………………………………………..
כשהתעוררתי, הרגשתי מוזר. מאוד מוזר. כל צוות הרופאים התרוצץ סביבי ביותר פעילות אפילו מהבוקר. כל אחד מהם הביט במוניטורים השונים לפחות חמש פעמים בדקה, וכולם נראו נרגשים במידה שלא תיאמן. וכולם הביטו בי כל זמן שהם לא הביטו במוניטורים, שהיו רבים פי כמה וכמה מהיום בבוקר.
כשהם שמו לב שהתעוררתי, גל של התלחשויות והתרגשות עבר בין כל קהל הרופאים והמדענים. הבחנתי בהבדל לפי ההבדל בחלוקים שהם לבשו.
"הניסוי הצליח?" שאלתי, והרגשתי מיד שהתשובה היא חיובית. הרגשתי טוב, לא היה קשה לי לדבר, הרגשתי חזק.
והכי חשוב, הרגשתי. הרגשתי את כל הגוף שלי, מכפות הרגליים עד הראש. הרגשתי הכול.
התחלתי לקום מהמיטה, אבל הרגשתי סחרחורת ולכן נשכבתי מיד בחזרה.
האיש עם החליפה ניגש אל הראש שלי ומישש תפרים בעורף, שהם כנראה התפרים מהניתוח.
"נראה שהכול בסדר… איך אתה מרגיש?" הוא שאל אותי.
"מעולם לא הרגשתי טוב יותר" הרופא נראה מרוצה. "זה הצליח. אתה רוצה לנסות ללכת?" הוא שאל, וכשהנהנתי לאות חיובי הוא תמך בי מתחת לכתף ועזר לי לקום מהמיטה.
הבטתי בגוף הערום שהיה שלי אבל לא שלי שאיתו הלכתי על רצפת החדר.
הגוף שלי היה שרירי, חזק, ואיתן, הרבה יותר מאיך שהייתי לפני התאונה.
הרגשתי כאילו אני יכול לרוץ מאות קילומטרים מבלי להתעייף, וידעתי שאני אכן אצליח.
כי הניתוח המתוחכם, היה להחליף את הגוף שלי במכונה.