יצורי הלילה

פרק 1

להגיע לבית ספר חדש זה תמיד קשה, אז אני מבינה את מֵרי בֵנסון, התלמידה החדשה. גם אני הייתי 'החדשה' בשנה שעברה, אבל עברתי את זה כמו גדולה. הכרתי את בְרֵנְדון ההורס, את ויליאַם המצחיק, את מַאי ומָלינה, שבמקרה גם החברות הכי טובות שלי. הייתי בסדר, ועברתי את זה בשלום. לעולם לא אשכח את היום הראשון שלי בלימודים, כמעט כאילו היה אתמול. חסרת ביטחון, שמחה ומבולבלת נכנסתי לשעריו של בית הספר 'מֵקְלינֵז'.
עלי הסתיו התפרפרו בעודם נוחתים אל הקרקע מעץ אשוח גבוה, הרוח נשבה וחדרה לעצמותיהם של תלמידים הממהרים להיכנס אל תוך חומותיו של בית הספר ורק אני עמדתי, נטועה באדמה ומתעלמת מהקור המציק.
"סוף-סוף, הנה זה קורה!" אמרתי לעצמי בהתרגשות. זה אולי חריג, אבל חיכיתי לבית הספר כל החופש. כל החיים, למעשה – מעולם לא הייתי בבית ספר קודם לכן, מפני שהוריי העדיפו שיהיה לי בית ספר ביתי. היה לי מורה אחד – מעצבן במיוחד – שהיה מלמד אותי את כל המקצועות בשקדנות וקפדנות, ואני הייתי מקשיבה לו. בערך.
"כן, בית ספר," קול רועד נשמע מאחורי. "הכי כיף שיש!" נערה אדומת שיער נעמדה לצידי, עטופה בזרועותיה הרועדות. היא הביטה בבית הספר בעייפות ואז הסיטה את עיניה אליי. "לא הצגתי את עצמי כראוי," היא הושיטה לי את ידה ללחיצה. "שמי מאי, נעים להכיר."
לחצתי את ידה קצרות – אני לא רגילה להכיר אנשים חדשים, כמובן שלא בני גילי. "אֵשְלי, נעים מאוד." אבל נימוסים היו לי, על אף שמאי לא נראתה מנומסת ותרבותית במיוחד. היא הייתה פריקית שנראתה מטורללת מאוד, אבל עם זאת גם חמודה ויפה. אודם אדום משוח על שפתיה העבות, ועיניה ממוסגרות בשחור אפל. עיניה היו ירוקות וגדולות, והיא הזכירה לי במקצת את דודה אנה, שנמצאת כעת בבית משוגעים.
"שניכנס?" היא הציעה, ונכנסנו ביחד אל כותלי בית הספר החדש שלי, בעוד בטני התהפכה מהתרגשות. איך האנשים שם? הם יאהבו אותי? אני לבושה בהתאם? האם נוהגים ללבוש כאן חולצה פשוטה בצבע תכלת, מעיל עור מגונדר, ג'ינס צמוד ומגפיים קצרות? אני נראית מפונקת ועשירה?
"ושוב את מאחרת, כרגיל!" נער גבוה, שזוף ויפה תואר צץ מולנו. הוא חייך חיוך קטן אל מאי, נשק לה על לחיה ואז הביט בי. הוא שרק שריקה ארוכה – בהחלט גרם לי להסמיק ולחייך חיוך בלתי נשלט. "ומי זו?"
"תפסיק להתחיל עם כל בחורה, ברנדון!" מאי דפקה לו מרפק כועס לצלעות. "היא חדשה כאן, תהיה נחמד." מאז הוא באמת היה נחמד – ואולי יותר מדי נחמד?
ביום השני פגשתי גם את מלינה ואת ויליאם, ועוד המון חברים נהדרים שמעולם לא חשבתי שאפגוש. הייתי אפופה באושר.
אני חוזרת להווה למשמע צפצוף קטן. אני יצרתי אותו, למעשה. פתחתי את המרצדס השחורה עם השלט ונכנסתי לרכב המתכתי. נשמתי עמוק והתרחבתי על הכיסא. השעה הייתה אחת עשרה וחצי בלילה, והחניה הייתה שוממת. מכונית יחידה חנתה בקצה החניון הפתוח. אה, לא, גם היא בדיוק נסעה. נשארתי לבד. אני לא פחדנית, ממש לא. אני פשוט מפחדת שאראה אותו. הוא שם, הוא כל הזמן שם. עוקב אחריי, כך הנחתי כל לילה, אחרי מחשבות רבות במיטה ובהייה בתקרה המלאה כוכבים מזויפים. היה לו שיער כחול, עיניו היו עיניי ענבר אפורות, והוא פשוט עמד שם והביט בי. לראשונה נבהלתי, הבטתי סביב כדי לראות אם אני היחידה שרואה אותו, את הנער חסר הנימוס, בוהה בי מבלי להסתיר זאת. הסתבר שכן. אבל אני לא מדמיינת, הוא שם, אני יודעת שהוא שם. אני יודעת שהוא לא רגיל.
קראתי פעם על הנערים הללו באינטרנט. אולי כמה פעמים. הם נקראים 'יצורי הלילה', וידעתי עליהם שלושה עובדות עיקריות. אחת, הם לא אנושיים. שתיים, לא כולם יכולים לראותם. שלוש, אם הם רוצים משהו, הם ישיגו אותו.
והם כה יפים.
הם לא ערפדים, גם לא מכשפים או רוחות. למעשה הם אינם יצורי אגדות כלל. וזה מתסכל – מפני שאיני יודעת מה הם. מה הוא.
זה הרתיע אותי. על אף שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליהם, על יצורי הלילה האלו, ניסיתי להדחיק את סודי כמה שיותר לפינה. אבל גם מה שמשאירים לסוף – מגיע.
כל כך הרבה שאלות רציתי לשאול אותו. למה רק הוא רודף אותי? למה רק אותי? מה רצונו? האם הוא יחיד במינו, או שיש עוד רבים כמוהו? האם כולם נראים ככה, עם השיער הכחול, השפתיים האדומות והעיניים החודרניות? יש ילדים מסוגו, ותינוקות ומשפחות? הם חיים רגיל, כמותנו? ואם כן, אז היכן? בנינו, בין בני האדם? השאלות לא נתנו לי מנוח. רציתי להתקרב אליו, אבל הוא עלול לפגוע בי. וכמובן, העובדה שחבריי לא יכולים לראות אותו מקשים על המקרה אף יותר. לא סיפרתי על כך לאיש, והשתדלתי לא לבהות בנער בחזרה – משימה בלתי אפשרית.
אני מתנערת מהמחשבות על יצורי הלילה. לא כי אני רוצה – לעולם לא אוכל להפסיק לחשוב עליהם מרצוני החופשי – אלא כי אני חייבת. הוא עמד שם, קרוב מתמיד, הוכיח לי שזה לא פנטזיה, ושלא יהיה אף לא לילה אחד מבלי שאראה אותו. אני בולעת את רוקי בקול. תדרסי אותו, אמר קול בראשי. תגמרי איתו והוא לא יפריע לך יותר. לא. גם אם הייתי רוצה – ואני ממש לא – אני לא מסוגלת. הוא כל כך יפה, כל כך מהפנט. הוא עומד שם, עמוד התאורה הבודד בחניה מאיר אותו. רגליו פשוקות מעט, והוא נראה מעט רציני. ג'ינס כהה וצמוד וחולצת טי שחורה שנצמדת לשרירי גופו. כל כך אנושי. טוב, חוץ מהעובדה שקור כלבים בחוץ, ונראה שחם ונוח לו עם החולצה הקצרה. המשכתי להביט בו, אבל אז הסטתי את מבטי והתנעתי את המכונית. הוא לא שם, אני אומרת לעצמי. תיסעי הביתה, ואל תסתכלי עליו. הוא יכול לעמוד שם כמה שהוא רק רוצה, את הולכת.
המכונית שלי חלפה לידו במהירות, וציוויתי על עיניי להמשיך להביט ישר. הוא לא קיים. אני רוצה לדבר איתו, ובאמת אדבר, אבל לא עכשיו. הלוואי והייתי פחות פחדנית, כך היה לי את האומץ לעבור קרוב אליו, לראות אותו, להרגיש את עיניו עליי. יצור לילה. יצור. לא אנושי. עובדה מספר אחת.
לפעמים אני נוהגת לבדוק האם חבריי מסוגלים לראותם או לא. עשיתי זאת בדרך עקיפה.
"הספרייה ריקה בזמן האחרון, לא ככה, חבר'ה? תראו, זה רק אנחנו פה," שאלתי כשאני, ברנדון ומאי ישבנו בספרייה, שהייתה ריקה לגמרי. פרט ליצור הלילה היפהפה, שישב בשולחן העגול כמה מטרים מאיתנו, מעיין בספר ומרים אליי את מבטו בין דף לדף.
מאי הנהנה וזרקה לי עינב ישירות לפה. גם ברנדון הנהן, שקוע בספרו. ואז הבנתי שהם לא רואים אותו. אנחנו לא לבד, לעזאזל! לא כולם יכולים לראות אותו. עובדה מספר שתיים.
הוא רודף אותי, לא נותן לי מנוח. במה הוא חפץ? בי?
אם הם רוצים משהו, הם ישיגו אותו. עובדה מספר שלוש.

כדי להעסיק את מחשבותיי מהנער ההוא נדדתי אל זיכרונות ישנים.
נסעתי בין בניינים חשוכים, עברתי ליד רכבת ישנה שסיימה את תפקידה ממזמן, וכעת היא עומדת חלודה וחסרת תועלת על המסילה. היא מעבירה בי צמרמורת. כשאני ואחי הגדול היינו קטנים נהגנו לשחק עליה, עד שקרתה 'התאונה'. אחי, מקס, נפל מגג הרכבת אל האדמה ומת. אינני זוכרת זאת, על אף שהייתי שם, מפני שהייתי קטנה מדי. בכל פעם שאני מנסה להיזכר כיצד מקס נראה, עולות לי רק תמונות משפחתיות וישנות לראש. פניו מטושטשות מאיכות המצלמה, והוא אוחז בידי ומחייך חיוך גדול. אני לא יודעת אם האובדן כואב לי כי כבר אין לי אח, או שאולי זה רק כי מצפים ממני להיות עצובה. לא הכרתי אותו, ואי אפשר להרגיש חיסרון למשהו שמעולם לא היה לך. עם כל זאת, הרכבת לא מעבירה בי זיכרונות נעימים, ועיני מתחילות לצרוב.
ההורים שלי מנסים להסתיר את עצם חסרונו. הם נעלו את חדרו בקומה השנייה ומאז הוא מעולם לא נפתח. לפני כמה שנים, כשעוד הייתי ילדה, הסקרנות הרגה אותי ופתחתי מעט את הדלת, רק כדי להציץ. אמי בדיוק עברה במסדרון, וכשראתה אותי צרחה והתחילה לבכות. מאז אני מתרחקת משם. אני לא רוצה בזה חלק.
לא חסר לי כסף. לפני שנתיים מורים היו באים אליי הביתה כדי להעביר לי שיעורים, ואמא תמיד נהגה להגיד, "זה טוב שהם לוקחים הרבה כסף, כך אני יודעת שהם מלמדים את אשלי כמו שצריך." לפי זה הבנתי שההורים שלי בסדר מבחינת הכסף. אולי גם לפי הווילה שלנו, אבל אותה לקחתי כמובן מאליו. אני לא מפונקת, ואני לא מפחדת ללכלך את הידיים, אבל ההורים שלי אהבו אותי ודאגו לי – אולי טיפה יותר מדי. טיפה – מפני שאני הבת האחרונה שנותרה להם, והם מפחדים לאבד גם אותי.
"תתעוררי, פרינססה!" אמי פותחת את הוילון הלבן בחדרי ונותנת לקרני השמש של הבוקר להיכנס. קיצי וחם ביום, וסגריר וחורפי בלילה. ככה זה עובד כאן, את זה למדתי ממזמן. "חזרת אתמול מאוחר?"
"לא ממש," עניתי בעייפות. "לא שמעת אותי נכנסת?"
"ישנתי כמו בול-עץ," היא מצחקקת, ונותנת למרתה, המשרתת האישית שלי להיכנס. היא מגישה לי את ארוחת הבוקר; בייקון, חביתה, לחם רך וכוס חלב.
"תודה," אמרתי למרתה ולגמתי מכוס החלב, להעביר את טעמו הרע של הבוקר. "מה השעה?"
"השעה שתקומי לבית הספר, גבירתי," מרתה הושיטה לי מפית קטנה והחלה להרים מהרצפה בגדים מלוכלכים מיום האתמול, שזרקתי ברשלנות מעומעמת.
"מה?" הנחתי את המגש מחיקי אל השידה וקמתי בפתאומיות. "אני מאחרת לבית הספר?"
מרתה ואמי יצאו מהחדר, ואני, במהירות מופרזת, ניגשתי לארון. גופייה בצבע לבן, ועליה שרוולון קצר זרועות בצבע סלומון, ג'ינס כהה צמוד ואולסטר ישנות. אני לא אוהבת להתלבש כמו אחת שיש לה כסף, אחרת שופטים אותי, ולא מנסים להכיר את מי שאני באמת. חוץ מזה שלא אהבתי את כל הלבוש הזועק הזה לתשומת-לב, זה נראה מפוקפק בעיניי.
"זאת הפעם השלישית השבוע, אשלי בֵנְלין," המורה להיסטוריה שילב את זרועותיו והביט בי מבעד למשקפיו.
"מצטערת, באמת שניסיתי לקום – "
" – בלי שום תירוצים, בנלין, אין שום יחס מיוחד לילדים עם כסף!" אמר בנימה צוננת. לא סבלתי את ההערות האלו שלו. לא ציפיתי ליחס מיוחד, בטח שלא מהתיש הזקן הזה. בטח שלא כי יש לי כסף.
"מצטערת," מלמלתי.
"שבי במקום," הצביע על הכיסא הפנוי בסוף הכיתה. "ותיגשי אליי בסוף שיעור."
התיישבתי במושב הפנוי; לצידי ישבה ארינה, איזו ילדה משונה מאפריקה. היא חייכה אלי, ובזה הסתכמה שיחתנו. המורה להיסטוריה, רוס, המשיך לדבר ולדבר. הנחתי את ראשי על השולחן וחשבתי על הלוז שלי מחר; בכל שנה השכבה שלי עורכת מין טקס חניכה לכל התלמידים החדשים, כמה ימים אחרי תחילת הלימודים. הטקס הזה נערך מחר, בספרייה. אני, מאי ומלינה הולכות לאכול גלידה מיד אחר כך. ואז אני צריכה ללכת לתדלק. אני חוזרת הביתה.
ואז אני רואה אותו.
בדמיוני, שפתיו האדומות כדם מחייכות אליי. הלוואי והיה מחייך אליי. הוא תמיד כה רציני. ניערתי את ראשי בניסיון לסלק את הרצון הזה. הוא לא אנושי, הוא יצור, ואני אמורה לפחד ממנו לכל הפחות.
השעון זז לאט כל כך, עד שחששתי שהתקלקל. כשהגיע הצלצול קפצתי ממקומי, ואז נזכרתי שאני חייבת לדבר עם רוס.
"ריתוק, היום בספרייה, שלוש על השעון." אמר אחרי שכל התלמידים יצאו. התכוונתי לפצות את פי, אבל אז הוא הרים אליי את עיניו האפורות ואמר ברצינות, "בלי תירוצים, בנלין." נאנחתי בקול, הידקתי את ידית התיק על כתפי בעצבנות ויצאתי מכיתה. ממש אין לי זמן להישאר בספרייה אחרי הלימודים, הבטחתי לברנדון שנלך לטייל בעיר מיד אחרי הלימודים.
"שמעתי שקיבלת ריתוק," התיישבתי ליד מאי בשיעור מדעים, והתחלנו לעבוד על ניסוי משונה ומבעבע למדי. "הייתי נשארת איתך, אבל אני חייבת ללכת לבקר את סבתא שלי, היא ביית חולים."
"שוב?" הכנסתי לתוך מבחנה בעלת נוזל אדום חומר שקוף וזה החל לבעבע. היא נאנחה והנהנה, ואז הביטה במראה הקטנה שבידה ובחנה את פניה.
"אז את מי את חושבת לקחת לנשף?" שינתה נושא וסידרה את שערה האדום.
"יש עוד חודש, למה למהר?"
"אוקיי, תני לי לנסח את זה אחרת… את מי את רוצה לקחת לנשף?" מאי הביטה בי בסקרנות ופתחה את עיניה הגדולות.
"אין מישהו מיוחד," משכתי בכתפי. "ואת בטח מתה לספר לי את מי את רוצה – "
" – ברנדון!" היא צרחה מאושר, והמורה למדעים השתיק אותה בחיפזון.
"ברנדון?" הרמתי גבה.
"לא ברנדון פיצ'ר, ברנדון מהשכבה מעלינו!" חיוכה זרח. לא הכרתי כל כך את ברנדון, אבל ידעתי שהוא החתיך הכי הורס בבית הספר.
"נדמה לי שהוא ירצה מישהי בגיל שלו," אני מנפצת את חלומותיה.
"אל תהיי כזו! הוא בן שמונה עשרה, בסך הכל שנה הפרש!" היא התגוננה. "חוץ מזה, לאהבה אין גיל!"
גלגלתי את עיניי.
"בכל מקרה," היא בדקה את צבעו של הנוזל מקרוב. "את חייבת לדעת עם מי את הולכת, אחרת כולם יתפסו, וממש לא כיף להיות 'הבחורה שבאה לבד'. או 'הבחורה שלא באה בכלל'," אמרה בקול רומז.
"לא באתי בשנה שעברה כי לא רציתי, לא כי לא היה לי עם מי ללכת!" הוספתי בעצבנות תבלין משונה למבחנה. הנוזל הפך לירוק כהה, להבדיל מהניסויים של כל הזוגות האחרים, שצבעם ירוק בהיר. "במה טעינו?"
"אנחנו לא יודעות לבחור בנים, זה לא ממש טעות,"
"התכוונתי לניסוי," אמרתי. "במה טעינו?"
"זה בכלל לא משנה,"
"יורדות על זה נקודות, את יודעת," נאנחתי. הצלצול התנגן ואני ומאי יצאנו מהמעבדה.
"את באה הבייתה?" מאי שאלה אותי כשצעדנו במסדרון, מחפשות את ברנדון, מלינה וויליאם.
"ריתוק, זוכרת?" אמרתי בייאוש.
"אה, נכון. טוב, תיהני לך!" היא נשקה לי בלחי ורצה, בעוד התיק האדום מעור הנחש מתנדנד על זרועה.
הספרייה הייתה ריקה כמעט לגמרי. לא ראיתי אותו היום, וזה משונה, מפני שאני תמיד רואה אותו. האם הוא החליט להפסיק לעקוב אחרי? אולי אני כבר לא מעניינת אותו, ואולי הוא מצא לו נערה אחרת?
אף נער בעל שיער כחול משונה לא נראה בחדר, ומשהו קטן בתוכי התאכזב.
"בריתוק, אשלי בנלין." אמרתי לספרנית, וזו כתבה את שמי ביומן קטן. אם לא הייתה כותבת, רוס היה יודע שלא באתי לריתוק.
ניגשתי לאחד המדפים האהובים עליי בספרייה; מסתורין. שלפתי ספר בהיסח דעת – 'שרלוק הולמס'. אחד הספרים האהובים עליי. רק שעה. שעה ואלך הבייתה.
עברו שעתיים, ועדיין הייתי שקועה בתוך הסיפור המרתק של הבלש הידוע. השעה כבר חמש, השמש החלה לשקוע בהדרגה ולהפוך את השמיים התכולים לאדמדמים.
יצאתי מהספרייה, ירדתי במדרגות הלולייניות ויצאתי משער בית הספר אל החנייה. התנעתי את האוטו והבטתי מעלה, מחכה לו.
"איפה אתה, לעזאזל?" דיברתי לעצמי. עכשיו, כשהוא כבר לא שם, הרגשתי שמשהו חסר, משהו ריק. החנייה הייתה שוממת.
נכנסתי הבייתה, זרקתי את התיק באמצע הסלון והתמוטטתי על הספה כשהראש תקוע בתוך העור הלבן.
"אשלי?" אמא יצאה מהמטבח עם כפפת בישול על יד ימין ומגש מלא בעוגיות שמאל. "למה הגעת כל כך מאוחר?"
"ריתוק," אמרתי במעומעם דרך העור העבה של הספה.
"זה ממש לא מקובל עליי," היא אמרה והכניסה את העוגיות האפויות לקופסא.
"לא אשמתי שרוס שונא אותי, בסך הכל איחרתי טיפה לשיעור שלו!"
"זאת הפעם האחרונה," קבעה והגישה לי עוגייה מלאה בפצפוצי שוקולד.
השמיים שחורים, מלאים בכוכבים והירח נסתר מפניי. הבטתי דרך החלון בחדרי, סוקרת את הרחובות החשוכים, השקטים, כאילו מצפה שלפתע יקרה משהו. הנחתי את ראשי על הכרית והמשכתי לנסות להירדם. כבר שתיים בלילה, ואני לא מצליחה להירדם. זה רק כי הוא לא הופיע. אני נאנחת וחושבת על יום המחר; כמה כיף יהיה בספרייה, כשנעשה את טקס החניכה ונכיר חברים חדשים. על היום כיף שלי ושל מאי, ועל העובדה שאולי מחר כן אראה אותו, אולי מחר הוא יחזור.
"בחיי שלהעיר אותך זה סיוט!" קולה של מרתה חדר אל תודעתי. משהו קר נטף על פניי, משהו קר ומצמרר, אבל מרענן. קמתי בבהלה ומיששתי את פניי. יבשות. יבשות לגמרי.
"מה זה היה?" שאלתי. הרגשתי משהו נוזלי וקר על פניי, אני בטוחה בזה.
"מה זה היה מה, מותק?" היא משכה מעליי את השמיכה.
"לא משנה," אמרתי לבסוף וקמתי במהירות; אני לא מתכוונת לאחר שוב.
טייץ שחור, סניקרס לבנות וחולצת וי לבנה. אחת הסיבות העיקריות שאני אוהבת כל כך את הקיץ הן בגלל הלבוש, אפילו שהשתדלתי לא להגזים ולהראות כמו המפונקות האלו שמפוצצות בכסף.
"אשלי, אולי את יודעת?" המורה הביטה בי במבט חביב. חביב מזויף. לא הקשבתי לה, והיא יודעת את זה. השתיקה שלי הייתה התשובה, והיא נאנחה. "להיות איתנו, לא לרחף!"
בהפסקה יצאנו ברנדון, מלינה, מאי, ויליאם ואני והתיישבנו על הדשא הרך.
"מעניין מי התלמידים החדשים," תהה ויליאם.
"את חלקם אני מכירה, הם לומדים איתי ביולוגיה וספרות," אמרה מלינה.
"יש משהו הרבה יותר מעניין מזה, גלמים!" אמרה מאי בקול מרוגש. "התלמידים החדשים שיבואו זה לא הנושא המעניין השנה!" כשכולנו בהינו בה בחוסר הבנה היא הסבירה. "זוכרים מה אמרו לנו שנה שעברה? שבגיל שבע-עשרה ישנן את הכיתות המיוחדות!"
"הכיתות שיש רק לשכבה שלנו?" ויליאם החל להיזכר. "כן, נכון, משבצים אותנו לכיתות מיוחדות,"
"מה זה בכלל אומר? אני לא זוכרת שדיברו על זה,"
"זה כיתות לימוד לא רגילות, כנראה נתחיל אותן אחרי הנשף," ענתה מאי.
"אני מקווה שישבצו אותנו ביחד," אמר ברנדון. הדשא היה רך ונעים תחת גופינו, ורוח נעימה וחמימה נשבה. השמש החלה לשקוע ולהיעלם מאחורי ערימה של הרים.
"חבר'ה?" מליסה, נערה מהשכבה שלנו נגשה אלינו בפנים מוארות. שיערה היה בלונדיני ומושלם, וחיוכה היה זורח ומתוק. "בואו, כולנו בספרייה עכשיו, מקבלים את פניהם של החדשים!"
מיהרנו לקום, מצחקקים ומפטפטים בדרך לספרייה. ויליאם הניח עליי את זרועו ולחש לי באוזן, "חושבת שמישהו שם יימצא חן בעינייך?"
"למה אכפת לך, גולם?" אני לוחשת לו חזרה בחיוך, מתאפקת לא לצחוק.
"כי חשבתי שלך ולי יש קטע," הוא צחק ודגדג את אוזני. צחקתי יחד איתו ודחפתי לו מרפק לצלעות.
פתחנו את הדלתות השקופות והכפולות של הספרייה ונכנסנו פנימה בגוש אחד; הכל נראה יפה, צבעוני וחי יותר. תלמידים רבים ישבו על הספות, צחקו בקול רם והרימו כוס מלאה בנוזל שלא הצלחתי לזהות. הספרנית בטח תכעס מחר בבוקר, כשתראה את כל הבלגאן, אבל המנהלת אישרה לנו את השהייה לכל הלילה, כך שלתלמידים לא ממש היה אכפת.
"לפני שנתחיל, תרשו לי להרים כוס ל…" אחד התלמידים, שיכור קשות, הרים את כוסו. הוא הביט סביב על התלמידים, שנראו משועשעים. "לך!" הוא הצביעה על מלינה, שהסמיקה מיד והרכינה את ראשה.
הזדמנות להכיר חברים חדשים. עזבתי את החבורה הקטנה שלי וניגשתי לקערת הפונץ'. במהרה גיליתי שהמשקה הוא בהחלט לא פונץ'. הם כנראה הגניבו את המשקה החריף, חשבתי לעצמי.
"רוצה כוס, מותק?" נער שלא הכרתי נעמד לידי ושפך מהקערה לכוס את הנוזל האדום.
"לא, תודה,"
"שמי ג'ון," הוא הושיט את ידו הפנויה ללחיצה. לחצתי לו את היד קלות והבטתי בעיניו החומות. הן זהרו בחיוך מתוק, ושערו הקצוץ היה שחור. נדמה לי. זה טיפה מטושטש, פתאום. סחרחורת תקפה אותי, מבלי שהבנתי למה. ג'ון כבר לא עמד מולי, אלא איכשהו עמד מאחורי, גופו צמוד לשלי, ידיו על מותני ואנחנו רוקדים לאט. ברגע שקלטתי שאני רוקדת איתו, הפסקתי, בניגוד אליו. לפתע הרגשתי שאני מחזיקה משהו בידי; הרכנתי את ראשי וראיתי כוס ריקה, ועל השולחן לצידי עוד כמה נוספות. ריקות לגמרי. הבטתי סביבי וראיתי שכולם כבר רוקדים, שחשוך בחוץ ושהמוזיקה מחרישת אוזניים. הספרייה נראית כעת כמו נשף ריקודים שובב במיוחד. מזווית עיני ראיתי כמה תלמידים מתנשקים, וחלק שאפילו עברו את השלב הזה. מה הולך כאן? מתי כל זה הספיק לקרות? חזרתי להביט אל הכוס, ואז זרקתי אותה בעצבנות. השתכרתי. איך הסכמתי לשתות? איני זוכרת דבר.
"אני חייבת ללכת!" אמרתי לג'ון, שעמד מאחורי, שיכור אף יותר ממני ובעיניו מבט שובב.
"כבר? רק חצות, סינדרלה," הוא קרץ לי והצמיד את גופו אליי.
"תעזוב אותי!" התעצבנתי, אבל הוא לא שיחרר. איפה ברנדון? וויליאם, מלינה ומאי? לא זיהיתי אף אחד, הכל היה כל כך מטושטש, וכולם קפצו באוויר, רקדו והצטופפו בתוך הספרייה.
"באמת, בובה – " הוא תפס בי כל כך חזק עד שמותניי החלו לצרוב. התאפקתי לא לצרוח. אף אחד לא ישים לב אליכם, אמר קול בראשי. אף אחד לא רואה שאת בצרה.
ג'ון לא שיחרר, והיה לי ברור שלא אתן לו לזלזל בי, שיכור ככל שיהיה.
למרות שזה כיף. חייכתי אליו חיוך מפתה והרמתי את שתי כפות ידי ללחיו. הוא התענג על המגע. בהבזק של שנייה דפקתי את ראשו בשלי, והוא התעלף על הרצפה.
לא יכולתי לשקר, תמיד חלמתי לעשות את זה למישהו.
אני צריכה אוויר. כמה שניות לפני שיצאתי מהדלת הגדולה ראיתי את ג'ון קם. לא החטפתי לו חזק מספיק. הוא נראה היה כועס, כועס וחסר-שליטה. הלכתי מהר לבחוץ. לא צעד חכם. בחוץ אין אף אחד. הוא ייפגע בך.
ניסיתי לחזור חזרה, אבל הוא כבר חסם את הכניסה.
"לאן את בורחת?" הוא התקרב אליי, אש בעיניו.
"אני לא מפחדת ממך!" הסתובבתי אליו והלכתי אחורה, בזהירות. תצרחי. נראה שהוא ראה מה ברצוני לעשות.
"אל תנסי אפילו לצעוק," הוא התקרב עוד ועוד, מתנדנד מעט. אני יכולה לנצח אותו כשהוא כך. אני מקווה.
"למה לא? נורא פשוט לצרוח, כולם יבואו הנה!" אמרתי ברעד. אני יכולה לצרוח. אני אצרח.
"מפני שלפני שכולם יספיקו להגיע, את תשלמי על שצרחת!" הוא כבר לא היה נראה כמו נער תמים ונחמד. הוא שיכור. ומפחיד. פחדתי ממנו.
"אל תפגע בי, ג'ון, בבקשה!" שמעתי את עצמי מתחננת. הוא רק צחק. לא צחוק שכיף להצטרף אליו, צחוק מצמרר ומעורר בחילה.
נדחקתי אל הקיר מאחורי. אין לי לאן לפנות, וגם אם ארוץ, הוא יתפוס אותי; רגליו ארוכות וחסונות, כך חשפו מכנסיו הקצרות. המסדרונות משני צדדי היו שקטים וחשוכים – כולם עזבו את בית הספר ממזמן, רק השכבה שלי כאן. אני מביטה בעיניו. הן נוצצות, שובבות.
הוא הושיט יד אל פניי. נשכתי אותו בלי משים.
"אח!" הוא צרח. "משוגעת," מלמל. לפני ששמתי לב, הוא דחף אותי חזק אל הקיר. העורף שלי פעם מכאב, והרגשתי כיצד נוזל חמים נוזל בחלקלקות אל גבי. דמעה צורבת נפלה על לחיי, אבל לא הוצאתי הגה. דחפתי אותו בידי בכל כוחי, אבל הוא לא זז אף לא סנטימטר.
"בואי," אמר והביט אחורה אל דלת הספרייה. "מישהו עלול לצאת בכל רגע, ואז כל הכיף ייגמר." הוא צחק בשקט ומשך אותי בכוח אל מסדרון ריק וחשוך הרבה יותר מקודמיו. לא הכרתי אותו, וידעתי שאין כאן איש.
"אל תיגע בי!" צרחתי עליו. הוא תפס בזרועי כל כך חזק עד שיכולתי להרגיש את ציפורניו חודרות את עורי.
"חבל שאת ככה, בובה." שפתיו החליקו על לחיי. גופו חנק את גופי ולא נשאר אוויר בראותי. ניסיתי להכאיב לו. צבטתי אותו, לא יכולתי לראות היכן, עצמתי את עיניי חזק. ואז הוא נעלם ממני. שאפתי אוויר והשתעלתי. הצלחתי להכאיב לו? לא פתחתי את עיניי, רק התיישבתי על הרצפה והנחתי את ראשי על ברכיי. שמעתי אנקות כאב, מישהו מכה במישהו ונהמה כועסת.
ליבי פעם בקצב לא סדיר, ואז הרמתי את עיני מעלה; ג'ון דימם בכל פניו, והוא נראה מובס ומותש. נער אחר, שעמד בגבו אליי, הפיל את ג'ון, התיישב עליו ופצע אותו. ג'ון לא קם, ואפילו לא זז. מי זה הנער הזה? בריאן? ויליאם? ואולי סתם עוד תלמיד שראה אותנו?
"הפסק, אתה הורג אותו!" צעקתי ומשכתי באפי. הוא הסתובב אליי, אבל ראיתי אותו במטושטש; ספק בגלל הדמעות המלוחות ספק מפני שהייתי שיכורה. ומוכה.
"את בסדר?" הוא לא נגע בי, אלא רק הביט בי – אולי חשב שאני בטראומה. להפך, ממש רציתי לחבק אותו, לבכות אל תוך הקפוצ'ון האפור שלו. כאילו קרא את מחשבותיי, הוריד את הבד הרך מעל גופו והניח אותו עליי. הוא נותר עם חולצה קצרה, מכופתרת.
"כ-כן," מלמלתי. "מי אתה?" שאלתי, מנסה לא להיות גסת-רוח אל הנער הגואל. פניו התרככו מעט והוא חייך.
"קוראים לי זַאק," ענה.
"אשלי," חייכתי, ותהיתי האם כדאי להושיט את ידי ללחיצה; הוא לא הושיט, והרי זה מנהג נהוג למדי.
"איך את מרגישה?" שאל.
"יותר טוב," עניתי והבטתי בו. כעת ראיתי אותו יותר טוב; שערו היה חום טיפוסי, שהשתלב עם עיניו החומות דבש. כמעט זהובות. הוא הביט בי, ואז אחורה, שבר את המבט בנינו.
"החלאה הזה למד את הלקח שלו, אני מניח." הוא חזר להביט בי.
"איך ידעת שאנחנו פה? זאת אומרת, איך בכלל ידעת שהוא פוגע בי?" שאלתי. לקח לו זמן עד שענה.
"שמעתי מישהו צורח, ואז עקבתי אחרי הקולות…"
"אף אחד לא צרח," אמרתי, תוהה.
"גם משהו התנפץ," הוא התחמק. יכולתי לראות על פי שפת גופו שהוא לא מרגיש בנוח.
"שום דבר לא התנפץ, זאק." אמרתי, ואז זה עלה במוחי. "עקבת אחרינו?"
"לא," אמר, אבל לא הביט בעיניי. עזבתי את הנושא.
"איך שלא הגעת הנה," אמרתי לבסוף. "תודה. אני לא יודעת מה היה קורה אם לא היית מגיע."
"בטח, בשמחה. כל יום." קרץ. חייכתי חיוך מטופש.
"מעולם לא ראיתי אותך במקלינז, אתה חדש?" שאלתי תוך כדי שקמתי. הוא לא טרח לעזור לי, אלא פשוט הביט בי סובלת במאמץ לעמוד על רגליי. ראיתי בזה חוצפה, אבל לא אמרתי דבר אל הנער שהציל אותי.
"כן, התחלתי ללמוד כאן השנה," עיניו נצצו על אף שהיה חשוך כמעט לגמרי.
"משונה, לא ראיתי אותך בספרייה,"
"כן… אני לא ממש אוהב לרקוד, אז פשוט ישבתי על אחת הספות בצד וקראתי ספר. זה נראה בעיניי מלהיב הרבה יותר," התחלנו ללכת.
"חכה," נעצרתי והבטתי בג'ון, מעולף ומדמם. "לא הרגת אותו נכון?"
"לא, הוא רק נפצע," הוא ענה.
"אוקיי," נשמתי לרווחה. זאק צחק.
"באמת חשבת שאהרוג אותו, אה?" הוא נראה משועשע מאוד מכל זה.
"מה עושים איתו עכשיו?"
"תשאירי את זה לי, אני כבר אדאג שמישהו יבוא לאסוף אותו,"
"מי?"
"את דואגת יותר מדי," ציין. "את רוצה חזרה למסיבה? או שאת מעדיפה שאקח אותך הביתה?"
"אני רוצה לחזור הביתה, אבל באמת שאתה לא צריך לקחת אותי, יש לי אוטו,"
"כששיכורים, לא נוהגים!" הוא חיכה את הדמות הבלתי-נראית מהרדיו בצחוק רועם. צחקתי גם אני. צעדנו, והשארנו מאחורינו את ג'ון, שנראה כעת חסר-אונים.
נגעתי בעורף, וכשהחזרתי את ידי אל מול עיניי היא התמלאה בדם. זאק הבחין בכך, פנה אל השירותים בצד שמאל וחזר עם נייר רטוב. הוא הושיט לי אותו, ואני הנחתי אותו על המקום הפצוע. הרגשתי הרבה יותר טוב עם המגע הקר.
"יש מישהו בבית שלך?" שאל תוך כדי שהמשכנו ללכת.
"לא חושבת, יש להם אירוע היום." עניתי, חושדת במעמקי ליבי.
"אין מי שיחבוש לך את העורף?" שאל שאלה רטורית. "אני יכול לחבוש לך את זה, אם תרשי לי."
"אני אסתדר – " שיקרתי, אבל הוא מיהר לעצור אותי.
" – אני מתעקש."
התיישבתי באהודי היוקרתית. ריחו דבק בה; בושם ממכר, סיגריות ועוד משהו שלא הצלחתי לזהות. שאפתי בשקט, כדי שלא יבחין כמה אהבתי את הריח. הוא התניע את המכונית, וזו נהמה.
הוא נסע מהר – אולי מהר מדי – אבל לא אמרתי דבר.
"אני ממש מצטערת שהיינו צריכים להיפגש ככה," אמרתי לפתע. הוא רק צחק בשקט. "תן לי לפצות על זה… ולהודות לך. מה דעתך לבוא איתי מחר – "
" – לקֵרְלוט." בחר את המקום. "אני חדש גם בעיר, והייתי שמח אם היית עושה לי סיור במקום הנפלא הזה." הוא הביט בי מזווית עינו.
"נשמע נהדר," חייכתי. קרלוט? זה לא המקום הרומנטי ההוא עם הגשר והנהר? שתקתי. ממש אין לי בעיה ללכת לשם עם החתיך הזה למקום בו זוגות עושים דייטים. אבל הוא רק רוצה סיור, ולא נראה היה שהוא מודה לכך שהמקום הוא לא בדיוק אתר תיירות.