לעטוף את הזמן-פרק אחד- התחלות

הסיפור מתחיל בתיכון לאמנויות שממוקם קרוב מאד למרכז ניו יורק, בית הספר הזה הוא כמו כל בית ספר אחר, רק שונה במקצת. גיבורינו החלו את לימודיהם בבית ספר זה לפני שנה, וכדי להבין את ההתנהלות נתחיל בארגון הכיתות, וכמובן בהסבר לאיזו כיתה משתייך כל אחד מגיבורינו. ונעשה זאת בדמות רשימה, כדי לא לבלבל אף אחד-
כיתת הציור (הידוע גם בתור הכיתה של האילמים מפני שהם איכשהו נודעו במחסור בדיבור):
קאס התלמיד החדש והחביב, וג'סיקה הקופצנית.
כיתת הספרות והכתיבה (כיתת המדוכאים, חסרי שמחת החיים):
ריימונד החכם וטיי הנבון.
כיתת הצילום (כיתת הסנובים היומרניים במיוחד):
קלאוד שונאת הטכנולוגיה, אלינה חסרת הסבלנות, ותאו שמתחיל עם כל דבר (יפה) שזז.
כיתת מחזות הזמר:
אלינורה שלא תמיד יודעת אם היא שרה בסולם הנכון, ומיטאסה שאהבה לצחוק.
ולבסוף, כיתת המוזיקה (החנונים שלמדו כל חייהם מוזיקה):
בן, בן השקט והמופנם.
היה זה היום הראשון של השנה השנייה של כל גיבורינו בבית הספר, והבוקר בו הכל עמד להתחיל.
…
קלאוד פתחה את הבוקר כמו כל בוקר רגיל, הגוף שלה לא נתן לה להתעורר אחרי 6 בבוקר ולכן היא סבלה מהרבה בקרים של בדידות אבל היום בגלל שזה היום הראשון ללימודים גם אחיה היה ער. היא לבשה סוודר אדום שעליו הכיתוב "לקתולים יש תקוות"* וג'ינס, וכמובן לקחה את תיק הצד החום הישן והמרופט שלה, בלעדיו היא לא יצאה מהבית.
היא יצאה מהבית במהירות כדי להספיק לעשות את שיעורי הבית לחופש שהיא לא עשתה, לצלם את ניו יורק כמו שהיא. היא יצאה ב-6:20 וצילמה הומלס ישן על ספסל, גורד שחקים עם איש שעומד לקפוץ ממנו, וגולת הכותרת שלה, תמונה של ניו יורק מהגג של אחד מהבניינים בדרך. היא כמעט רצה לבית הספר, וכשהגיע היא גילתה שהקדימה בעשרים דקות.
ליד השער כבר חיכתה לה חברתה הטובה ביותר אלינה. אלינה הייתה חברתה הטובה ביותר מאז גיל חמש, ואפשר לומר שלא ממש השתנתה מאז. לאלינה היה שיער שחור מתולתל ומלא חיים, עיניים אפורות ואף די גדול שהיא שנאה.
"חיכיתי לך כבר כמעט חצי שעה!!" צעקה לה מהשער.
"למה הגעת כל כך מוקדם?!"
"אולי כי אני יודעת שאת מתעוררת מוקדם ותמיד קדימה!!"
"את מכירה אותי טוב מדי"
הן נכנסו לבית הספר, הבניין עוצב בצורה ישנה יחסית לשאר העיר ומהצד נראה יותר כמו אחוזה קטנה מאשר תיכון לבני נוער כפויי טובה. מבפנים הוא נראה שונה לחלוטין, בכל מקום היו פסלים שעוצבו בצורה מודרנית, וציורים עתיקים וחדשים גם כן, על כל לוקר כל תלמיד צייר משהו או שם תמונה כלשהי שהוא חשב שמייצגת אותו.
השנה קלאוד החליטה לשים על הלוקר שלה תמונה של הנוף מהמרפסת שלה, כי היא אהבה את הנוף הזה. על הלוקר של אלינה היה ציור של משבצות, בגלל האהבה חסרת הקץ שלה לחצאיות מיני משובצות.
למסדרון נכנס בחור עם שיער חום כהה ושופע, עור בגוון זית ועיניים ירוקות כהות,תווי פניו היו ערמומיים, הוא לבש וסט פתוח על חולצה מכופתרת לבנה. הוא התחיל כמעט לרקוד לכיוון שלהן במהירות של שד, מה שקלאוד חשדה שהוא היה.
"שלום בנות!!!" הוא צעק לעברנו במסדרון הריק, "אני לא מאמין שאנחנו מכירים, אני תאו" המשיך כשהתקדם לעברנו ובסוף המשפט קרץ. אלינה הסמיכה במיידי.
"אני אלינה, וזאת קלאוד" אמרה וחייכה לעברו, טעות שעליה קלאוד רצתה להרוג אותה באותו הזמן.
"איזה צירוף מקרים!! אני תאו קלאוד! אני כמעט חושב שנועדנו זה לזו קלאוד" הוא ניסה לנשק את ידה אבל קלאוד הזיזה את ידה כמעט בגועל.
"היה סביר לפגוש אותך, ועכשיו אם תסלח לנו אנחנו נלך לכיתה שלנו…" היא לקחה את ידה של אלינה וכמעט גררה אותה איתה בזמן שאלינה סימנה לתאו שקלאוד משוגעת, והוא כמעט הסכים.
"לא לימדתי אותך כלום קלאוד?" שאלה אלינה והסתכלה עליה "את לא צריכה לנפנף כל בחור חמוד שניגש אלינו" היא צחקה בסוף המשפט.
"לא לימדתי אותך טוב יותר אלינה?" ענתה בשאלה קלאוד "כשבחור מתנהג כמו שתאו התנהג עכשיו הוא לא רוצה סתם להתמזמז מאחורי עץ".
היום נראה כמו כל יום רגיל, אבל בזמן שכל הסצנה הקטנה והטיפוסית המתוארת קרתה הם לא שמו לב שהם לא היו היחידים במסדרון, והכל יכל להיות אחרת אם היו.