לעטוף את הזמן-2-כיתת האם ושיימוס.

ג'סיקה שנאה את שיעורי "כיתת האם" שהיו להם כל פעם בשבוע, וכמובן ביום הראשון ללימודים היו כמעט שעתיים של השיעור הזה. למרות שכולם התחלקו לכיתות על סמך הבחירה שלהם במקצוע אמנותי כלשהו, כל אחד השתייך גם לכיתת אם מסוימת שבה תלמידים מכל מיני כיתות, כלומר גם מאומנות וגם מספרות וכתיבה וכו'.
במקרה זה, בצירוף מקרים או במכוון כל גיבורינו נפגשים בכיתת האם שלהם, עם המורה המחנך מר רדפילד, אבל הוא ביקש שכולם יקראו לו "שיימוס". כיתות האם היו המוזנחות ביותר מבין כיתות בית הספר, הקירות בקושי נצבעו, השולחנות לא הוחלפו כבר עשור (וגם הכיסאות) והלוח היה כל כך מלוכלך אפשר לצייר עליו גם בלי גיר. מר רדפילד כבר חיכה בכיתה כשכול התלמידים נכנסו לכיתה, זה היה השיעור היחיד שתלמידים הרשו לעצמם לאחר אליו. מר רדפילד היה גבר בשנות החמישים לחייו ששערו השחור הפרוע כבר העלה לא מעט שיערות לבנות, למרות שנות הלימוד הרבות שלו בבית הספר הוא פנה לכל תלמידיו כאילו היה זה יומו הראשון.
"שמח הגעתם גבירותי ורבותיי!" אמר בשמחה שכבר לא רואים אצל הרבה מורים והתיישב בכסאו הישן. "אז, זו שנה חדשה וחשבתי שנתחיל בסבב קצר של מה כל אחד מאיתנו עשה בקיץ, אבל כדי לעשות את זה מעניין יותר אתם גגם צריכים לטופף על ראשכם ולסובב יד על הבטן בזמן שאתם עושים זאת. את תתחילי ג'סיקה", 'לעזאזל' חשבה לעצמה ג'סיקה.
היא התחילה לתופף על ראשה ולסובב את ידה על בטנה ואמרה: "טסתי לאסטוניה אדוני", הוא הסתכל עליה כמצפה ממנה לקרוא לו אחרת, "מצטערת, טסתי לאסטוניה שיימוס".
"שיימוס, אני לא חושב שזה יהיה נאות מצידי לספר לך מה אני עשיתי הקיץ…" העיר תאו וגרם לכמה בנים שעדיין לא בוגרים מספיק כדי לדבר בחופשיות לגבי מיניות לצחקק.
"אני בטוח שעשית גם כמה דברים נאותים, נשמח אם תספר לנו אותם" שיימוס בעצמו צחקק קצת למשמע ההערה.
"טוב, אכלתי הרבה שוקולד ותותים ואימצתי חתול! קוראים לו אלחנדרו שיימוס!" המשיך תאו והיה מעט נרגש מהמילים הללו. הוא אהב מאד חתולים, ואהב מאד שוקולד ותותים, מאד מאד אהב שוקולד ותותים. באותו רגע נכנס לכיתה קאסטיאל (קאס) כמעט בריצה, ובמעט התנשפות.
"אני מאד מצטערת על האיחור אדוני" עדיין מתנשף אמר קאס.
"זה בסדר קאס, ורק שתדע קוראים לי שיימוס, לא אדוני" צחק שיימוס "תלמידים זה חברכם החדש לכיתה, קסטיאל צ'רלסטון". קאס נכנס במהירות והתיישב בכיסא הפנוי על יד אלינה.
"מה אתה עשית הקיץ קאסטיאל?"
"שום דבר מיוחד אדוני…אוי אני מצטער, שיימוס"
"אוי אני מתעקש שתספר לנו"
"ציירתי רוב הזמן, ובערך זהו אד…שיימוס"
ככה השיעור המשיך והמשיך עד שכל אחד ואחת מן התלמידים אמר מה עשה הקיץ, בין אם אמרו דברים כמו "ישנתי", או דברים שונים לחלוטין מלישון כמו "התנדבתי בבית תמחוי". לכולם השיעור הרגיש כמו נצח, אבל שיימוס אהב ללמד אז הוא המשיך לא משנה מה.
….
בינתיים במקום מסווג קרוב לפנסילוניה, אדם צרח וצווח וכמעט רצח את שני עובדיו, בגלל דבר שלא הצליחו לעשות, משימה שלא הצליחו למלא.
"טיפשים! כסילים! חבורת אוכלי חלזונות, בולעי חתולים, מלקקי מקקים!!! נתתי לכם משימה אחת! משימה אחת בלבד, אבל אתם הייתם חייבים להרוס הכל חברות חלזונות חסרי תועלת שכמותכם!!! היו לכם בסך הכל 10 בני נוער חסרי שכל להרוג, ולרשותכם היו הרוצחים השכירים הטובים בעולם ואפילו את זה לא הצלחתם לעשות! אני מבינה שהכל אני חייבת לעשות בעצמי… עופו לי מהעיניים!" צעקה על עובדיה הנאמנים, מי היו 10 המתבגרים הללו, ולמה היא הייתה נחושה כל כך בדעתה לרצוח אותם?