מבעד לדלת הארון – פרק 1

שמי הוא אדוארד ווקר, ואני נער בן 13 שמתגורר במנהטן, בניו-יורק. תמיד חשבתי שהחיים שלי הם הכי רגילים שיכולים להיות, אבל ביום שלישי, היום הראשון של החופש הגדול, הכל התחיל להשתנות. כתבתי את הספר הזה, כי גיליתי משהו חדש ומדהים בשביל כולנו. אנחנו לא לבד.
******

התעוררתי בבוקר ליום הראשון של החופש הגדול. הייתי ישן יותר אם אחי המעצבן לא היה מעיר אותי.
"יש!! חופש!! אין לימודים!!!" אחי תומס נכנס בריצה ובצרחות לחדר.
עניתי לו בישנוניות. "תגיד לי, אם זה חופש, ואפשר לישון עד מאוחר, אז למה לעזאזל היית חייב להעיר אותי?" אמרתי וכיסיתי את עצמי בשמיכה מעל הראש. אז אחי אמר לי שהוא יניח לי לישון, והוא יצא מהחדר. עברו כמה דקות ואמא שלי קראה לי מלמטה.
"אד! בוא למטה!" קמתי מהמיטה. 'איזה באסה אי אפשר לישון עד מאוחר עכשיו?' חשבתי לעצמי בעודי יורד במדרגות. כשהגעתי למטבח מצאתי את אמא שלי מכינה פנקייקים.
"בוקר טוב אמא, אז למה קראת לי?" שאלתי ושתיתי כוס שוקו.
"אני צריכה שתביא לי משהו מהמרתף, חמוד." מאז שעברנו דירה לפני שבוע נותרו חפצים בארגזים שצריך עדיין לסדר ולארגן, הרהרתי לעצמי, אמי אמרה לי שבמרתף למטה בצד שמאל יש ארון, והיא צריכה שאביא לה משם שני ארגזים שכתוב עליהם 'ישנים' שהיא מעוניינת לסדר. הנהנתי וירדתי במדרגות למרתף. הגעתי לדלת וניסיתי לפתוח אותה, ללא הצלחה מרובה. היא הייתה תקועה מרוב הזמן שאף אחד לא נכנס אליה.
אבל הצלחתי לבסוף ונכנסתי לחדר מלא אבק וקורי עכביש. בצידו השמאלי של החדר היה ממוקם הארון כפי שאמא אמרה. פתחתי אותו וראיתי את הארגזים מונחים אחד על השני בגדלים שונים. הושטתי יד אל הארגז הראשון שהיה כתוב עליו 'ישנים' ועליתי עם הארגז למעלה המדרגות בכניסה למטבח. ירדתי למרתף שוב ולקחתי את הארגז השני וגם אותו הנחתי בכניסה למטבח. נזכרתי שרציתי לעשות משהו, ירדתי למרתף בפעם השלישית. כשהגעתי למטה פניתי לארון שוב, שמעתי קול כמו של מנוע פועל ושל רוח נושבת באותו הזמן. "זה מוזר, מאיפה זה הגיע?" שאלתי בשקט, כאילו מישהו יכול היה לשמוע.
פתחתי את הארון בסקרנות עם מעט היסוס, וכמעט נפלתי מהמראה. לא היו שם ארגזים כמו קודם. ממש לא. זה היה נראה כאילו נחתי בכוכב אחר. מעבר לדלת היה שדה ענקי עם צמחים ענקיים שגדלו שם, ובשמיים לא הייתה שמש. במקום זה היו שני ירחים שהיו כל כך קרובים לכוכב שהם כיסו חצי מהשמיים, זה כבר הוכיח לי שאני לא בכדור הארץ.
צעדתי כמה צעדים החוצה, בעודי חושב שזהו מקום שאין אוויר לנשום בו, נפתלי לפתע לרצפה. כשמישהו, או יותר נכון משהו, התקרב אליי. זה היה יצור גבוה כמו משאית ורחב כמו כורסה. כנראה בגלל חוסר האוויר דמיינתי דברים, אבל ראיתי שהיו לו שלוש עיניים כחולות. היצור רץ לעברי והתחלתי לפחד. אולי הוא לא ידידותי. מה אם הוא יהרוג אותי? חשבתי בפחד, אבל היצור פנה שמאלה והוציא משהו. זה היה מעין מכשיר הנשמה, והוא חיבר לי את זה לפה, לחץ על כפתור, ופתאום נשמתי אוויר שהיה חסר לי מאוד ברגעים אלו. חיכיתי כמה דקות כדי להסדיר את הנשימה ולהרגיע את הבהלה שבתוכי, בעוד שהיצור מתבונן בי. תהיתי שאם בידיו מכשיר נשימה כנראה הוא פגש בני אדם או חייזרים אחרים לפניי.
לקח לי עוד כמה שניות לחזור לעצמי ואז שאלתי "אה, שלום? אני לא יודע אם אתה מבין אותי, אבל יש לך את המכשיר הזה ואתה מזהה שאני אנושי ואני צריך חמצן ולא משהו אחר, אז, אני צריך לדעת. איך הגעתי לפה? ומה זה המקום הזה?"
כמה רגעים אחרי שסיימתי לדבר, קלטתי את מחשבותיו של החייזר והבנתי שזוהי הדרך שלו לתקשר עם הסביבה. אומנם זה לא היה זהה לדיבור רגיל, אבל היה אפשר להבין את כוונתו.
'שלומות.' אמר לי. ללא הייתי כול כך המום אולי הייתי צוחק על זה. 'לא פגשתי הרבה בני אנוש, אז אני לא מכיר את שפתכם, אבל אני לומד את הדיבור דרך מוחך. שאלת איפה אתה נמצא, אתה נמצא בכוכב לכת ששמו "כוכב השנים" והוא נמצא בגלקסיית "אור הידע" אשר אתם בני האדם, מכנים אותה "NGC 1705". הדרך שבה הגעת לפה היא מאוד מיוחדת ונדירה. כנראה שיש לך במקום המגורים חור תולעת פתוח ומכונה שמתפעלת אותו. החור תולעת מאפשר לך להגיע מקצה אחד של היקום לקצו השני.'
זה היה הלם גדול בשבילי באותו הזמן ולא ידעתי איך להגיב. אספתי את כוחותיי ודרך המחשבה שאלתי אותו, 'אז אתה אומר שכל זה לא חלום? שזה אמיתי לגמרי?' חשבתי לעצמי שזה כל כך מוזר לתקשר במחשבות. החייזר שידר לי, 'אכן, כל זה אמיתי, ויהיו לך עוד הפתעות ומקרי בהלה רבים כמו זה שהיה לך קודם.'
קמתי. 'אממ, אני צריך ללכת עכשיו, עזבתי את המשפחה שלי בפתאומיות והם כנראה דואגים ולא יודעים מה קורה איתי. אז אני אלך עכשיו.' גימגמתי והלכתי לכיוון פתח הדלת. פתחתי אותה והתכוונתי להסיר מעליי את מכשיר הנשימה כששמעתי את היצור, אומר, או יותר נכון חושב. 'תשאיר את המכשיר אצלך. אני יודע שאתה עוד תבקר בעתיד בהרבה כוכבים וגלקסיות אחרות ותצטרך את זה. תטייל בשלום ובשלווה אדוארד ווקר.'
יצאתי מהדלת, סגרתי אותה אחרי והסרתי את המכשיר מפניי. ורק אז הבנתי שלא אמרתי לו את שמי, והוא גילה אותו במוחי. מעניין אם הוא גילה עוד משהו. ובידיעה זו עליתי בחזרה למטבח. אני עדיין חשבתי לעצמי שהכול היה איזה חולום מוזר בהקיץ, אבל המסכה הוכיחה לי שלא. התיישבתי והתחלתי לאכול את הפנקייקים שאמא שלי הכינה לפני שעברתי דרך הארון.