מחתרת 2118 -פרק ג'-

"הביטו." אמרתי והצבעתי לעבר הזריחה.
"בואו נחזור. הגיע הזמן להעיר את בני האנוש העייפים." אמר בוריס. צעדנו בחזרה אל האחוזה. לאחר כרבע שעה, ניצבתי מול טסלה והתחלתי לצרוח עליו.
"בוקר טוב אנשים!" צרחתי.
"הארי, נו באמת." רטן וולף.
"בוקר טוב אנשים!!!" צרחתי, הפעם בקול רם יותר.
"אתה חתיכת מעצבן…" סינן וולף.
"היום יום חשוב. היום אנחנו מתחילים את המסע ללוקסמבורג!" אמרתי. כולם, חוץ ממני, מג'ייד ומבוריס הלכו להחליף בגדים לחליפות תואמות. אני הלכתי לארוז תרמילים. דחפתי לכל תרמיל כמה בקבוקי מים, רובה או שניים ואוכל. תוך שעתיים כולם ניצבו מוכנים בחדר המגורים.
"בגלל שאנחנו יוצאים למסע ארוך, זימנתי את בני המשפחה שלכם כדי שתוכלו להיפרד מהם כראוי." אמרתי. עשרה אנשים נכנסו לחדר. גרים חיבק את אביו כל-כך חזק, שהיה אפשר לחשוב שהוא עומד להימחץ למוות. טסלה טפח על גבו של אחיו. כולם נפרדו ממשפחתם ויצאנו מן האחוזה. נכנסנו לוואן בצבע לבן, מכוסה אבק ולכלוך. ברוק נהג. לבסוף הגענו לנמל התעופה הפרטי של בריטניה, כמה מאות קילומטרים מוורשה. האוויר היה מלא באבק, ריח של דלק אילץ את כולנו לסתום את האף. טסלה השתעל והתעטש ללא הרף. ניגשתי לאיש אחד שנשען על קיר מכוסה בציורי קיר ומילים לא מובנות. הוא עמד לגמור את הסיגריה שלו.
"אני צריך מטוס." אמרתי.
"זו לא בעיה שלי." מלמל.
"עכשיו זו כן." אמרתי בכעס ושלפתי אקדח.
"טוב, בסדר. מקווה שאתה יודע להטיס מטוס." אמר. נכנסתי למטוס ישן, ממש ישן, מטוס שלא נגעו בו עשורים, ואחרי נכנסו כולם. התיישבתי בתא הטייס והחזקתי בהגה.
"אתה יודע להטיס את הדבר הזה?" שאל גרים. הוא היה הצעיר בחבורה.
"מקווה שכן." סיננתי. המטוס האיץ לאורך המסלול, ואז, הוא המריא. רעש אדיר עמד לפוצץ את אוזניי. למרבה המזל מצאתי אזניות ישנות. הרכבתי אותן, אך הן כמעט ולא עזרו. וולף אכל את הכריך שלו. בוריס נרדם. ג'ייד וטסלה שיחקו באבן-נייר-ומספריים. איגל שר שיר ישן באירית. כך חלפו להן כמה שעות, וסוף-סוף ניצבנו בשדה תעופה אחר, גם של בריטניה, ליד גבול לוקסמבורג-צרפת.