מכונה-פרק 2-בית ספר חדש
פתחתי את דלת החנייה והדלקתי את האור, המכונית שלי הייתה עדיין מכוסה בברזנט המגן.
"עוד לא יצא לי להשתמש בה, אתה הראשון שנוסע בה חוץ ממני." אמרתי לקלין והוא הסיר את הברזנט, שברולט קרוז ישנה התגלתה שנת 2015 לפי דעתי אבל היא נראתה חדשה לגמרי
"אני רואה שהלכת על קלאסיקה, מחודשת אני מניח כי כבר לא מייצרים כאלה יותר" אמר קלין מלטף באיטיות כל קימור, חייכתי ופתחתי את האוטו עם המפתח. הוא נרתע אחורה והביט בי.
"זה דגם ישן, נפתח כמו דלתות אל פשוט תעמוד." אמרתי והלכתי לצד הנהג פותחת את הדלת ומתיישבת מול ההגה שהריח כמו עור. הנחתי את התיק שלי במושב האחורי והתנעתי את המנוע, קול רעמה נשמע והמכונית התעוררה לחיים, חייכתי ופתחתי את היציאה מהחנייה. קלין התיישב במושב לידי ושם את תיקו על ברכיו וסגר את דלת המכונית, העברתי את המכונית לדרייב ויצאתי מהחנייה פונה ימינה ונוסעת לכיוון בית הספר החדש, קלין צפה בנוף העירוני שעברנו במהירות וגיחח.
"אני יכול לעבור את זה מהר יותר." אמר ונשען אחורה בכיסא, נכנסנו לתוך מנהרה והגבתי לו חזרה,
"אם אתה רוצה אתה יכול לצאת ולהגיע ברגל" הוא צחק באדישות והביט בקירות הבטון הלבנים, לפתע ראיתי גרפיטי מוזר על הקיר, הוא נראה כאילו צוייר בפחם ודמה למעין רונה שראיתי במקום אחר לפני זה. זה הרגיש כאילו הזמן עבר בהילוך איטי, המשכתי להביט ברונה עד כמה שיכולתי.
"שימי לב לאן את נוסעת!" אמר קלין בקול רם והסבתי את תשומת ליבי חזרה לכביש והתיישרתי בנתיב הנסיעה. התנערתי מההרגשה המוזרה שתקפה אותי ויצאנו מהמנהרה לתוך שטח בית הספר, הוא היה ענק, יותר גדול מבתי הספר הקודמים שלי, באדמה בכניסה היה שלט
"בית ספר אורלן, לבעלי יכולות יצאות דופן" אני לא יודעת למה ארנולד רצה שאני אלמד פה, זה בית ספר למורפים ובעלי כוח, אולי הוא חושב שאני ממש חכמה ופה אול ללמוד יותר טוב?
"אני לא אוהב את השלט הזה" אמר קלין בשקט והעביר יד בשיערו הפחמי, אנחה יצאה מפיו והוא עצם את עיניו.
חניתי במקום הכי קרוב שמצאתי לבניין המרכזי ושנינו יצאנו מהאוטו וסגרתי אותו, הרונה עדיין צפה במחשבותיי וניסיתי להיזכר מאיפה אני מכירה אותה.
"דפני, תיזהרי!" צעק קלין לעברי אבל זה כבר היה מאוחר מידי, הרגשתי משהו גדול מתנגש בי ונהדפתי אחורה נופלת על הישבן ואז משתטחת על הרצפה, לידי קם במהירות נער מבוגר שרירי ושזוף, שיערו היה בלונדיני ופרוע טיפה הוא הביט בי במבט ספק כועס ספק מעוצבן טיפה.
"את חירשת או משהו, צעקתי מאיזה מטר לפנות לי את הדרך!" הוא אמר בקול רם, ונעמד בחזרה על הסקייטבורד שלו, הבטתי בו בפליאה וקמתי במהירות משפשפת את מרפקי שעורו עכשיו השתפשף
"סליחה? אתה חושב שאני צריכה לפנות לך את הדרך, אז בבקשה הוד מלכותך" אמרתי בכעס וצעדתי לצד קדה קלות ומורה לו את הדרך קדימה, הוא ניענע את ראשו לשלילה והמשיך בדרכו צובר מהירות על הסקייטבורד שלו ונעלם לאיטו בין שאר התלמידים,
"מי זה הבחור הזה בכלל?" שאלתי והורדתי ממני את הלכלוך מהידיים והישבן, ומולי נעמדה בחורה קטנה והיא הביטה בי בהשראה שיערה הבולנדיני הארוך היה אסוף בקוקו ועיניה האפורות נצצו בהערצה והיא דיברה בגימגום קל
"זזה היה, גגיל. אף אחד לללא מתעסק עםם גיל" היא אמרה וחיבקה אותי, הרגשתי זרם לא מובן עובר בגופי והתנתקתי מיד
"אוסטטין" היא אמרה והושיטה את ידה ללחיצה, חייכתי והנהנתי נמנעת מלגעת בה עוד פעם מפחד שהזרם יהיה חזק יותר הפעם, היא הביטה בי במבט מוזר משכה את כתפיה והלכה במהירות בהמשך השביל לכיוון בניין חטיבת הביניים.
"איזה דבר מוזר קרה כרגע" אמרתי לקלין שהביט באוסטין באופן מוזר והתנער איך שדיברתי אליו, הוא חייך חיוך קטן והמשכנו ללכת.
תגובות (3)
פרק מעולה, הסיםור מאד מעניין ואני רצה לעשות לייק לקבוצה בפייס :)
חייב להמשייךך
ממ, בואי אני אסביר לך משהו אחד בנוגע לפסיקים, הטעות הזו פשוט מציקה לי בקטנה כזה.
נגיד את כותבת משהו כמו "צעדתי בצד הדרך מזמזמת." זה לא נכון.
זה יכול להיות "צעדתי בצד בדרך בעודי מזמזמת."\"צעדתי בצד הדרך, מזמזמת."
כי זה סוד של שני זמנים שונים, אז צריך ליהיה משהו שיקשר בינהם.
חוץ מזה אני לא רואה טעויות. פרק יפה מאוד, ואמנם אין חוקים לגמגום אבל רצוי לעשות את זה עם נקודות או מקפים [א-אואוסטי-ין] [א…או… אוסטין] ממתינה בציפייה לפרק הבא יקירה~