מלחמת הכבשה דולי. פרק 1. בבקשה תגיבו, השקעתי.

דבר ראשון: הערת הסופרת, פעם ראשונה שאני כותבת מדע בדיוני, תהיו נחמדים :)
אבל גם תתקנו בצורה טובה.
—————–
פרק 1:
וואו, איך אתחיל את הסיפור הזה? זה סיפור שבערך כל עמי כבר יודע, אבל אתם לא מהעם שלי. אז אספר לכם.
אני מטילדה, נערה רגילה, בת 15, שנולדה בעם ארונני. (הערת הסופרת: מדע בדיוני, בגלל זה יש דברים לא מוכרים.) ארונני זה עם מיוחד. זה עם שהכול מושלם בו, אין פשעים, אין כלום. לומדים הכול באופן מיוחד בילדות וכך הלאה.. מלמדים אותנו בנוקשות, להתנהג כמו שצריך, לדעת את הדברים הנכונים ואף פעם לא לשמוע את הרע.
ככה היה העם שלנו, עד היום הלא נשכח.
אבל אני עדיין לא סיפרתי הכול, אז לא נתחיל מהאמצע, נתחיל מההתחלה.
אני, כרגיל הייתי עם חבריי בלימודים. בהפסקה, דיברנו ושיחקנו בכדור שאחד הביא מהבית.
חבריי היו: טפי, נערה עם שיער שחור ועיניים ירוקות גבוהה ואמיצה עד מאוד. אמאדו, נער ביישן, שיער חלק בצבע חום, עיניים חומות גם כן. נישה, ילדה חמודה כזאת, נמוכה קצת ושיער חום קצר. לופר, נער אמיץ כמו טפי, עיניים כחולות ושיער בלונדיני.
ומה איתי? שכחתי להגיד שאני נערה רגילה כזאת, סך הכול שיער חום ארוך, עיניים חומות ואני קצת עדינה סך הכול.
שיחקנו בכדור שבועיים, הגעתי לגמר עם אמאדו, שידוע בתור הכי טוב בשבועיים. כמה שניסיתי לפסול אותו, זה אף פעם לא הצליח לי.
לפתע, זרקתי בחוזקה כל כך, עד שפגעתי במורה שעבר ליד, שבידו היה בקבוק עם חומצה וכבשה קטנה ביד השנייה. הכדור פגע בפניו, הוא הפיל את הכבשה יחד עם הבקבוק הפתוח, כך שהחומצה נרטבה על הכבשה המסכנה והקטנה.
היא הייתה נראית פגועה מאוד, שערה סמר ועיניה היו עצומות. התחלתי לבכות. בחיים לא קרתה לי תאונה כזאת. המורה נשאר נפול על הרצפה, איבד את הכרתו.
לאט, לאט כל התלמידים הסתובבו סביבנו וסביב הכבשה שיללה מכאבים.
"אני.." גמגמתי. כל המבטים פנו אליי. "אני ממש מצטערת, אני לא מאמינה שהייתי יכולה לעשות דבר כזה." הדמעות מעיניי לא הפסיקו לרדת. ברחתי לשירותי הבנות, כשכול הילדים מסתכלים עליי בבושה.
טפי רצה אחריי במידי. גם היא הייתה עצובה מכל העניין.
נעצרנו בשירותי הבנות, הרטבתי את פניי, מסתכלת על המראה ולא מאמינה שזאת אני. פעם ראשונה שעשיתי טעות כזאת חמורה.
"אני.. לא התכוונתי.. למה? למה זה מגיע לי? למה המורה הזה היה באמצע ודרדר הכול.." עדיין גמגמתי וניסיתי למחות את הדמעות שלי בעזרת ידיי.
"אל תבכי.." טפי אמרה בעצב וליטפה את שערי. "זאת הייתה טעות. זה יכל לקרות לכל אחד.."
"אבל למה אני, טפי? למה אני זאת שאצטרך לקבל את כל העונשים, למה כולם יסתכלו עליי בבושה? ברחמים. אני אלך לכלא, זה מה שיקרה. בהתעללות בחיית מחמד מסכנה ותמימה. שבטח גוססת עכשיו."
"אבל זאת טעות. זאת לא אשמתך. הכדור עשה את זה, לא את." היא ניסתה לעודד אותי.
"ו? על טעות משלמים. גם אני זרקתי את הכדור."
"ואמאדו התחמק, אז זאת יכולה להיות גם אשמתו לא?"
"לא. לא יאשימו אותו בזה שהוא ניסה להגן על עצמו. אני עכשיו גם מרחמת על המורה המסכן, שאיבד את ההכרה, בגללי. אני חייבת סליחות לכל כך הרבה אנשים.."
"את לא. זאת טעות, זה יכול לקרות לכל אחד." היא הזכירה את המשפט הזה שוב ושוב.
"תפסיקי להגיד את אותו משפט, זה לא מעודד אותי." השפלתי את מבטי לרצפה.
לפתע, נשמעה דפיקה בדלת השירותים.
"תנעלי, זאת בטח המשטרה." לחשתי. טפי הפנתה אליי מבט מופתע.
"את רצינית? את בורחת מהמשטרה?"
לא ידעתי איך לענות לה. השפלתי את מבטי שוב. מה קרה לי באותו יום?
—
אהבתם? אני די אהבתי, אתם בטח כבר מצפים את ההמשך.. אבל אם אתם רוצים שאמשיך, תגיבו, כי בלי תגובות לא אמשיך. אני רוצה קצת פרגונים.