מנותקים – פרק ראשון

התעוררתי על רצפת מתכת קרה. בחדר הייתה מיטה ואסלה. החדר נראה כמו חדר מבודד, ואני הייתי מלובשת בבגדים של חולים.
לא זכרתי כלום. חד משמעית, כמו שזה נשמע – כלום.
לא ידעתי איך הגעתי לחדר ההוא. לא זכרתי גם זכרונות עוד מלפני שישנתי. אני לא ידעתי כמה זמן ישנתי, ואם הרבה, אז איך.
ניסיתי להיזכר על העובדות של העולם. מה זה פיזיקה, מה זה מים, הורים, אוכל, תמונה…
הרגשתי כאילו קיבלתי זעזוע מוח. כל פעם שניסיתי לקום או ללכת, הייתה לי סחרחורת רצינית, נפלתי לרצפה וחזרתי למיטת העץ מצופת הסדינים הרכים, הכרית הגדולה והשמיכה החמימה.
היה חם. קיץ, חשבתי. ניסיתי להיזכר מה זה קיץ. זו עונה, אחת מ-4 עונות השנה: קיץ, סתיו, חורף ואביב.
היו כמה זכרונות שהרוב קשורים לגילים ולאקלים שחזרו אליי, לא זכרונות מהעבר. זכרתי שאני בת 14, ושיש לי שיער חום, ארוך וחלק ועיניים ירוקות. את זה זכרתי. זכרתי שיש גם יותר קטנים ממני, בני 5 או 8 או 11.
ואז צצו זכרונות שקשורים לספרות, לחשבון, לפיזיקה; למדעים, בכללי.
מצבי צבירה, תרכובת כימית, למבנה של משפט בסינית– אבל הרגשתי שהם לא שלי. מישהו שתל לי אותם, כנראה .
ואז, משום מקום, השם ג'ון נכתב במוח שלי אוטומטית. ואז השם קים, לילי והארי.
"מרי מרגרט? " הרגשתי חמימות לא מוסברת כשהשם פשוט נפלט החוצה.
"סוזן, איפה את? ג'ון, אני מפחדת! "
ג'ון, מרי מרגרט וסוזן היו בטח קרובים אליי. זה היה נראה הגיוני, אז.
"מרי מרגרט! " צעקתי. "אמה! "
מי זאת אמה, לכל הרוחות? למה אני לא זוכרת כלום? מחקו לי את הזיכרון?
"רון, איפה אתם? " התחלתי להזיל מים מלוחים. דמעות.
"שמישהו יוציא אותי מכאן, בבקשה! יש כאן מישהו? "
הייתי נואשת לצאת. אל רון, אל מרי מרגרט, אל ג'ון וסוזן.
"אני רוצה לצאת מפה! " צרחתי כמו ילדה קטנה.
ואז שמעתי משהו מאחורי דלת המתכת העבה. הצמדתי את אוזני הימינית לדלת וניסיתי לשמוע מה הם אומרים.
"היא התעוררה, המפקד, אתה רוצה 'לקחת' אותה היום? "
מה זאת אומרת… לקחת?
היה לי ניחוש לא נעים כל כך. דחיתי אותו, חפצתי לראות מי מדבר שם, מבעד לדלת.
"כן, אני נכנס. אבל לא בשביל לקחת. סימנתם אותה? "
"לא, אדוני, לא פקדת עלינו לסמן. "
"מעולה. אני רוצה אותה משוחררת עד מחר בצהריים. "
"אבל – אבל, המפקד – יסגירו אותה בכל מקרה. אתה בטוח שלא 'לקחת' אותה? "
"ארמיס, מה אמרתי? אמרתי שאני לא רוצה לקחת אותה, נכון? עכשיו תחזור למקום שלך! " הוא צעק על הפקיד, כנראה, כמו על ילד בגן.
טוב, חשבתי, מה זה ענייני?
"כן, המפקד! " הוא צעד לו וחזר למקומו במהירות.
אותה המהירות ששמעתי צעדים מתקרבים לדלת, ורצתי למיטה בשקט, להראות כישנה.
נשענתי לצד של הקיר ומחיתי את הדמעות.
"ליבי, " המפקד, כנראה, פתח את הדלת וטרק אותה בכוח. "אני יודע שאת לא ישנה. "
לא הגבתי. רציתי לשמוע אם הוא יגיד משהו על עברי.
"ליבי, קומי! " הוא צעק, ואני קמתי לפקודתו, בפחד.
"מי אתה? " שאלתי.
"אני ברט ג'קסון, ליבי. את מכירה אותי? "
"לא, " למזלי.
"עיזבי את זה עכשיו. יש לי הצעה בשבילך. "
החזרתי לו מבט שואל.
"את תעני לי לאיזושהי שאלה, ואני אחזיר לך זיכרון חשוב, מה את אומרת? "
הנהנתי במהרה. לא ידעתי איזה זיכרון הוא הולך להחזיר לי. איזו שאלה הוא הולך לשאול אותי.
"אז, זו השאלה שלי אלייך: החבורה, היא חיה? "
"איזו חבורה? " שאלתי. באמת שלא ידעתי למה הוא מתכוון.
"טוב. אני אחזיר לך זיכרון של מה שהיה לפני שהתעוררת, אפילו שאני לא יודע, ואז תעני לי על השאלה ואחזיר לך עוד זיכרון, "
הנהנתי גם הפעם.
"תשבי על המיטה, ותאספי את שיערך, "
עשיתי כפקודתו. הוא ישב לצידי ויד שמאל שלו נגעה במצחי.
"עצמי עיניים בעדינות. " הוא אמר לי. עצמתי עיניים לאט לאט.
ואז איזשהו משב אוויר חם דרש להיכנס לתוך מוחי. הקליפה התעקשה שהזיכרון לא ייכנס, אבל כוח הרצון ניצח.
בשבריר שנייה ראיתי… שני נערים בגילי. בת ובן, יותר נכון.
בצד שמאל עמדה נערה שנראתה כבגילי, עם שיער אדמוני – בהיר, חלק וארוך, עיניים בצבע טורקיז, מלובשת ג'ינס שחור וארוך וחולצה קצרה ופרחונית.
בצד ימין עמד נער שגם נראה כבגילי, עם שיער חום כהה וקצר, עם עיניים חומות וחיוך מקסים. הוא היה מלובש חולצה קצרה ודהויה בצבע אדום וג'ינס לבן ומכנס טרנינג צמוד וארוך היה צמוד לירכיו הרזים.
אני מזהה אותם, חשבתי. משמאל עומדת קים, ומימין עומד רון!
והם נראו קפואים במקומם. אולם הבעת פניהם הייתה רגילה, שפתיהם משורטטות באופן שהבורא רצה וגם העיניים במקומם. הם נראו בריאים ושלמים.
ואז הגיע הדרקון. הוא היה ענק ואדום, וגרונו היה בצבע של אש, כי גרונו באמת החזיק אש מתפרצת. הדרקון נשף על רון וקים אש כאילו הם כלום, והם לא ראו את הדרקון, לא הסתובבו אליו הוא שמעו אותו בכלל. הם היו לגמרי מנותקים.
"רון! " צעקתי, עצובה והרוסה. לא יכולתי להגן אליהם. הייתי חסרת השפעה ב'זיכרון' ההוא.
זה לא היה נראה לי כזיכרון כלל. יותר כחלום. "קים! זוזו משם! לא! "
גופותיהם נהפכו לעפר שחור ואני התחלתי לבכות.
"לא! " משכתי באפי, עוד לא מעכלת שהם נשרפו בעודם חיים.
ופתאום פתחתי את עיניי. הייתי באותו מקום, והאיש ששמו ברט הסיר את ידו ממצחי.
"נו? " הוא שאל בסקרנות.
לא ידעתי מה עליי להגיד לו. אם הייתי אומרת לו שיש כאלה שחיים, הוא היה מחפש אחריהם – בשביל להרוג אותם, הוא שכולם מתים – כדי להגן עליהם. ואם הוא רוצה לטובתם? – לא, זה היה נראה די מופרך.
"הם מתים, " מצמצתי כהרף עין, לסימן שאני הרוסה – לא קולטת ש'כולם מתו' וש'נשארתי לבד'.
"כל החבורה מתה לגמרי, כולם נהפכו לעפר. "
"איפה? "
זה מה שמעניין אותך עכשיו?! איפה קים ורון מתו?! מאיפה לי לדעת?!
"אין לי מושג, לא ראיתי איפה הם היו. "
"באמת, ליבי? "
"אתה לא מאמין לי? "
"איזו תקיפות, מזכיר לי שהיית בעלת חובות למישהו כשבאת לפה. בעלת חובות לי. את התחצפת אליי, אבל לימדתי אותך לקח. "
"באתי?
לא ביקשתי להיות פה, אם לזה אתה מתכוון! זה לא מחנה קיץ הטוב ביותר בעולם. "
"מחנה קיץ זה בטוח לא, פה גרוע. אם את רוצה בכלל להשתחרר מחר, אז כדי שתתכונני, "
"למה? אני אלך לעבוד, אחסוך קצת כסף ואז יהיה בסדר… "
"אה, הצחקת אותי! " הוא גיחך. "את לא מסומנת. את בכל מקרה תחזרי לפה אחרי שתנסי להסתדר, "
"אז תסמן אותי. " עניתי בחיוך שבע רצון.
"זה יכאב מאוד. " הוא נתן לי דקה לחשוב על זה.
"יהיה בסדר. "
"זה הלוגו שלך, נכון? טוב, תקווי שזה נכון. " הוא הפנה את גבו אליי, וצעק אל מבעד לדלת. "ארמיס, חתיכת מתפגר, בוא הנה וסמן את 70, קדימה! "
למה הוא קרא לי 70?
"לא היה צורך לקרוא לו מתפגר, "
"כולך לב, לפני שהגעת לכאן היית כולך 'לב'! התנדבת, עזרת, תרמת, נתנת– והכי חשוב: האמנת. האמנת בכל ליבך. 'אף אחד לא רשע', היית אומרת. 'העולם עשה אותם ככה, ואם הייתה להם ברירה הם היו בוחרים בדרך הטובה'. אוה, זה היה יותר מדי קלישאתי!
גם האמנת בכל מיני אגדות והרפתקאות. לא הפסקת להאמין שהעלילות בספרים הן אמיתיות, למרות כל מה שאמרו לך. אני הרבצתי לך כדי שתלמדי את זה. "
הרכנתי ראש. לא מבושה, אלא בחיוך, דווקא. ככה הייתי לפני שהגעתי לחדר.
טוב לדעת מי היית. מה עשית בעברך, מעשים טובים ולא רעים. לא הייתי בריונית, הייתי תמיד הילדה הטובה. כיף לדעת את זה.
לדעתי, זה השתנה . עם הזמן, ברור שזה השתנה. לא עם הזמן, בגלל הזמן. אני מנסה להאשים את עצמי בכוונה, לא? אני לא יכולה לענות על השאלה הזאת. אני רוצה רק לטובתי. אנוכית.
"מי היית בעברי? המורה שלי? "
"אני הכרתי אותך הכי טוב, " הוא אמר בקרירות, ונעץ בעיניי מבט זוכר כזה.
"אני הייתי אבא שלך. " ויצא מן החדר במהירות.
אבא? אבא, אחד מן ההורים שלי? יש אבא אוהב, ויש אמא אוהבת. לא ייתכן שהוא אבא שלי! ברט ג'קסון הוא אבא שלי.
אבל נזכרתי בשם המשפחה שלי, וזה לא ג'קסון. זה אנדרסון. ליבי אנדרסון 'הקטנה'. אני זוכרת שקראו לי 'הקטנה' במשפחה. זה היה בלתי נסבל.
ואז נזכרתי על אחי הגדול שלי ועל אחותי הגדולה. פטר אנדרסון, בן 17. מעצבן, בעל זוג עיניים חומות כדבש ושיער שחור ומבולגן.
והייתה גם את לורה. לורה אנדרסון, בת 24, הגדולה מבינינו. בעלת זוג עיניים כחולות וצלולות ושיער בלונדיני וארוך. כשהייתי קטנה, בת 4, אהבתי לסרק את שערה הארוך, ולדבר איתה .
ואז נזכרתי באימי. אימי החמה והאוהבת. נזכרתי שאהבתי לעשות איתה שיחות נפש על דברים רעים שעשיתי, על דברים שיושבים לי על הלב ועל הרגשות שלי. זה היה מנהג רק שלי ושלה.
עד שהיא עזבה. היא פשוט עזבה אותי!