מר מתכת: ההתחלה- לתחרות הסיפורים של אמה הורן

מר מתכת

"השילוב של הקובייה הכחולה עם מערכת בעלי החיים ומסמכים של המשרד של דוקטור פמבי, נותן לנו תגובה מוחשית לאירוע שקרה בשנת 1881 במעבדה לחקר הביולוגיה ומדע הרפואה, אנחנו יכולים לראות כאן שהקובייה מסתובבת, שמישהו נמצא במעבדה, אבל המעבדה ישנה, הכל מלוכלך מבולגן, מי נכנס לשם?" שאל האיש עם השיער השחור
"אני לא יודע" אמר פרופסור טונג, הוא הרכיב את משקפיו והסתכל על הדגם התלת מימדי ועל המכשיר הגדול והעגול, "זה לא אדם, אין שם בני אנוש. אולי בעלי חיים נכנסו לשם, חתולים, עכברים…."
"אני מבין, הקובייה הכחולה… מראה רק את החיים. זה מה שאני מבין. והמסמכים של דוקטור פמבי הם ההוכחה לכך ומשני סוגי המידע, המכשירים והחפצים, אנחנו מקבלים תמונה לא מדויקת של המעבדה לחקר הביולוגיה ומדע הרפואה, אנחנו רואים את זה מזווית כלשהי בפינת החדר, הקובייה הכחולה זוהרת, מישהו נוגע בדברים במעבדה. אני רואה משהו אפרפר כזה, אבל אני לא מצליח לזהות…"
"אולי תנקה את המכשיר עם נייר רטוב ואז תוכל לראות…."
האיש עם השיער השחור המתולתל והחולצה הלבנה והמכופתרת ניקה את המכשיר ואז הוא ישב על כיסא והסתכל עליו. "אני רואה…"
"מה זה?" אמר פרופסור טונג, "אני לא מצליח לזהות…"
"זה רובוט" אמר האיש.
"רובוט?" שאל פרופסור טונג.

…………
"כל הכבוד, עבודה מצוינת ויליאם…"
"תודה, המורה" היה צילצול. ויליאם בן השש עשרה לקח את התיק שלו והלך לביתו, בדרך הוא ראה נערה עם שיער בלונדיני ארוך, עיניים ירוקות, אף קטן ולחיים אדמדמות.
"מה שמך?" הוא שאל וחייך, הנערה נעצה בו מבט חד, עיניה היו בולטות, אפה היה יותר גדול ושיערותיה הלכו והתארכו.
"מה? מה קורה כאן?!" צרח ויליאם.

………….
"עוד מישהו עומד להיכנס למעבדה, ליד תיכון ניסן, תלמיד בשם ויליאם…"
"אולי הוא יודע על הרובוט, אולי הוא רוצה לחקור אותו…"
"זה לא טוב, זה לא טוב. אנחנו נמצאים במעבדה גדולה, פתוחה וכולם יכולים לשמוע אותנו, אולי הילד הזה שמע אותנו כשדיברנו, כי יש פה מגבר…"
"הוא לא שמע אותנו! הוא לא יכול!"
"הבית ספר הזה קרוב לשתי המעבדות, המעבדה הגדולה והפתוחה שלנו והמעבדה לחקר ביולוגיה ומדע הרפואה, אנחנו נמצאים בחדר גדול ולבן…"
"אני מבין את זה" צרח פרופסור טונג וקם על רגליו, "אני הולך לבדוק מה קורה בחדר המצלמות…"
המעבדה של פרופסור טונג הייתה מעבדה גדולה, מסדרונות ענקיים, חדרים פתוחים ומאה ושלושים מדענים שעבדו כל היום בלי הפסקה עם חולצות לבנות ומכופתרות, היו שולחנות לבנים עם מדפסות, מבחנות, משורות, משקפי מגן ועוד כלי מעבדה, אבל הגילוי המרתק של המעבדה לביולוגיה ליד תיכון ניסן, היא זאת שסיקרנה את פרופסור טונג, הוא עבד עם העוזר שלו, המדען עם השיער המתולתל, מארק. היה רובוט ענק שהתקרב למעבדה שלו. רובוט שעובר בין שתי מעבדות, זה משהו נדיר ומיוחד, אבל פרופסור טונג ידע שהרובוט המיוחד הזה יכול לפוצץ ולגרום נזק למעבדה שלו.
לפתע, נשמעה אזעקה במעבדה הגדולה של פרופסור טונג, ליבם של המדענים פעם בחוזקה. "לחדר המגן!" הוא צרח וכל המדענים נכנסו לחדר גדול ומוגן.
הרובוט הענק התחיל לפוצץ את המעבדה, הוא נכנס אליה ואמר בקול מתכתי: "פיצוץ והשמדה! השמדה! השמדה! מוות! עובר למצב תקיפה!"
מארק סרב להיכנס להיכנס לחדר המגן עם כל המדענים, הוא רצה להילחם, הוא רצה לחסל את הרובוט. "בוא הנה, רובוט קטן, מי שלח אותך?"
לפתע על המסך הגדול של הרובוט שהיה גם בעצם הראש שלו הופיעה תמונה של מלך רשע ואכזרי שיושב על כס מלכותו עם שרביט זהב.
"המלך אדוארד?!" צרח מארק.
"מארק תיכנס, הוא יהרוג אותך!" צרח פרופסור טונג.
"מצב תקיפה, מצב תקיפה!" אמר הרובוט בקולו המתכתי.
"אתה לא מפחיד אותי" שיקר מארק, הוא פחד, ליבו פעם בחוזקה, הוא רק רצה שהפרופסור יהיה גאה בו ושהוא יצליח לפתור את החידה של הקובייה הכחולה.
הרובוט התקרב אל מארק.
מארק נצמד אל הקיר, התנשם בכבדות ועצם את עיניו, לפתע נשמעה ירייה, הרובוט ירה באקדחו הגדול והכבד.
"לא!" צרח פרופסור טונג, "מארק! אתה בסדר?!"
מארק שכב על הריצפה של המעבדה וכתם של דם צבע את חולצתו הלבנה באדום עז.
פרופסור טונג רץ אל מארק, אבל הרובוט התחיל לתקוף אותו ולפתע הוא ראה שליד הרובוט עומד ויליאם בן השש עשרה.
"אנחנו השליחים של המלך!" אמר ויליאם וחייך.
"מה?! מישהו יכול להסביר לי מה קורה כאן?!" צרח פרופסור טונג.
"כן" אמר ויליאם, "אני והמלך המצאנו את הקובייה הכחולה…"
"אתה רק תלמיד בבית ספר…"
"אבל יש לי כוח, עוצמה, אני רק תלמיד בן שש עשרה, אבל ביחד עם הרובוט הגדול הזה, אני יכול לפוצץ את כל המעבדה" אמר ויליאם.
"נכון" אמר הרובוט בקולו המתכתי.
"מה?!" צרח פרופסור טונג, הוא היה מבולבל ולא הבין מה קורה, המלך ועוד כמה רובוטים שהיו בדרך למעבדה ביחד עם תלמיד תיכון רוצים לפוצץ את המעבדה שלו בגלל שהם רוצים את הקובייה הכחולה, או "הקובייה החכמה" כפי שקרא לה המלך.
הקובייה שאיתה עשו את רוב הניסויים במעבדה הגדולה.
"אני לא יכול לתת לכם אותה!" אמר פרופסור טונג, לפתע עוד אלף רובוטים נכנסו למעבדה והוא צרח.
"לפוצץ!" אמרו הרובוטים והתחילו לפוצץ את כל המעבדה.
"מר מתכת" אמר ויליאם לרובוט הגדול שעמד לידו, "אתה כבר יודע מה לעשות…"
הרובוט הגדול הינהן והתחיל לפוצץ, למחוץ ולהרוס את כל החפצים והחדרים במעבדה הגדולה.
"מר מתכת…. רובוט גדול ואכזרי… שתקף את המעבדה שלי…." כך כתב הפרופסור ביומנו, "הכל הרוס, כל המעבדה שלי, הכל מהפכה ועשן שחור, אין שום דרך לתאר את הבלגאן שהיה שם, זהו, אין יותר מעבדה, אין לי הצלחות, אני החלטתי לפרוש. כל המדענים התפזרו, כל אחד הלך למעבדה אחת, היו כמה מדענים שהלכו לאותה מעבדה. אבל…. האמת היא שאני מתגעגע למר מתכת, הוא היה הרובוט היחיד עם מסך טלביזיה ועם כפתורים, אותו אני אהבתי, ויליאם מת, אבל אז גיליתי שזה לא בגלל מר מתכת, אלא בגלל ויליאם, הנער בן השש עשרה שלומד בתיכון ניסן, הוא ירה בו באקדח גדול ואני עוד אנקום בו…"