סופר נערה-פרק 14-נינה מוקדש לuta

אליסון ירדה עד לחדר הפנאי אבל אני לא הייתי במצב רוח לשחק. כשיצאנו שם לחצתי על הכפתור של קומת חדרי השינה המעלית הגיעה לשם תוך פחות מדקה וריח תפוחים נידף לתוך המעלית הפתוחה, התחלתי לחפש את החדר שבאתי ממנו על כל דלת היה שלט עם השם של אחד מאיתנו. חוץ מחדר אחד 'חדר התאוששות' איזה מין חדר זה? מי שנמצא כאן אמור להיות מוגן
"מרתה?" קראתי והיא הופיעה לידי
"כן קלודיה?" האי הסתכלה על הדלת ואז עליי
"אני רוצה שתפעילי מחסום כוחות על החדר עד שאני אצא ממנו" אמרתי ותפסתי את הידית העגולה
"כרצונך, אל תשכחי את המפתח כי בצד השני אין ידית" היא אמרה והצביעה על אנקול קטן שעליו תלוי מפתח ישן וזהוב. לקחתי אותו ושמתי אותו בכיס
"תודה מרתה, אני אקרא לך אם אצטרך משהו נוסף" חייכתי והיא חייכה חזרה ונעלמה. נשמתי ונכנסתי לחדר. הנערה ישבה על הכורסה הפרחונית וקראה ספר עבה כרך, איכשהו היו לה משקפיים עגולים לקריאה
"לקחת את הזמן שלך אה?" היא אמרה והורידה את המשקפיים וסגרה את הספר, סגרתי את הדלת ושמעתי אותה ננעלת מאחוריי
"למה את רוצה להרוג אותי?" שאלתי מתיישבת על כיסא הנדנדה, הוא חרק קצת אבל זה לא הפריע לי זה הזכיר לי את כיסא הנדנדה בבית שלי. היא גיחחה והניחה את הספר על השולחן הקטן
"אני לא רוצה להרוג אותך, אני רוצה שתראי את האמת" היא היטתה את ראשה כמו שפורטר היה עושה כשהוא היה כועס עליי
"מי את? למה את פה?" שאלתי אותה בנינוחות, לא רציתי שהיא תרגיש לא בנוח
"קוראים לי נינה, וכבר אמרתי לך למה אני פה." היא קמה באיטיות מהכורסה והתקדמה אליי, ניסיתי לשמור על קור רוח
"אני פה כדי שאת תגלי את האמת, אבל את כל כך עיוורת שאין סיכוי שתראי את זה בבירור" פרצופה התעוות ונראה נגעל ממני
"אחטוק מאר סאול אנסן טודום" היא אמרה מושיטה את ידיה לכיווני. הסתכלתי עליה באדישות והרמתי את גבותיי, היא הסתכלה על ידיה בבילבול וחזרה בפחד לכורסה
"את בשטח הביתי שלי, את באמת חושבת שהייתי נותנת לך את האפשרות להפעיל את הכוח שלך פה?" היא הסתכלה עליי בזלזול וקטעה אותי
"זה לא כוח! זה קסם" היא אמרה בגאווה, ושילבה את ידיה
"זה מה שאמרו לך? אוי נינה, אני מצטערת לומר לך את זה ככה אבל זה לא קסם" אמרתי בנימה מצטערת, שטפו לנערה הזזאת את המוח
"אבל זה מה שהאדון אמר לי. שהקסם שלי יכול להחזיר אנשי על לבני אדם" פרצופה השתנה מבילבול לעצב, כאילו כל חייה היו שקר. קמתי מהכיסא והלכתי לכיוון הדלת, פתחתי אותה וממש לפני שסגרתי את הדלת אחריי הסתובבתי ואמרתי לה
"כשתשני את דעתך על עצמך ועל אנשים כמוך וכמוני אני אשמח לעזור לך להבין את הכוח שלך" היא קמה במהירות מהכורסה ורצה לכיוון הדלת אבל אני הייתי יותר מהירה ממנה וסגרתי את הדלת לפני שהיא הספיקה לרוץ חצי מהדרך. שמעתי אתה שורטת את הדלת וצועקת, ואחרי זה גם בוכה.
"מרתה? תדאגי שיהיה לה אוכל ושתייה, ותדווחי לי כשהיא משנה את דעתה, תיעזרי בשון אם את צריכה"
"כן קלודיה, אני מקווה שהיא תצליח להבין מה היא" מרתה אמרה ושמעתי את הדלת ננעלת עוד פעם, הנחתי את המפתח חזרה במקום וירדתי למטה לחדר הפנאי.