סופר נערה-פרק 4-הבית החדש-חלק ה (הערות)

כשהשאר סיימו לחקור את המכון הם יצאו לעברנו, אליסון חזרה למטה וחייכה קלות אל שון והוא הנהן לעברה. טובי חיבק אותי והתקדמנו לעבר המדרגות כשמרתה הופיעה לפנינו
"אני חושבת שהפעם עדיף שתיקחו את המעלית" היא חייכה וסימנה לנו ללכת מעבר למדרגות. דלת כסופה נפתחה וכולנו נכנסנו לתוכה, מרתה נעלמה וכפתור עם האות A עליו הבהב באור כחלחל, לחצתי עליו והדלתות נסגרו באיטיות. הרגשנו את הפעימה של המעלית כשהיא מתחילה לעלות כלפי מעלה, מרתה הופיעה על המראה והתחילה להסביר לנו
"זאת לא מעלית רגילה שרק עולה ויורדת, היא מגיעה לכל חלק בבית לפי בקשת המשתמש, כל כפתור מסמל חלק אחר בבית: K מסמל את המטבח, R מסמל את קומת החדרים, T מסמל את מכון האימונים, C מסמל את חדר הישיבות וכך עוד חלקים בבית שאני משערת שתבינו לבד" היא נעלמה ודלתות המעלית נפתחו האוויר היה חמים יחסית לקור של המעלית, שמעתי ציפורים, שכשוך של מים ורשרושי עלים שנהדפים ברוח, שעיניי הסתגלו לאור ראיתי את המרפסת הענקית עם בריכה אולימפית, עצי פרי וכלוב ציפורים ענקי. יצאתי מהמעלית והלכתי לקצה המרפסת, כל מה שראיתי זה שמיים מעוננים ואולי אדמה מידי פעם אבל כל פעם היא משתנה, כאילו אנחנו זזים או משהו
"מרתה?" קראתי לה והיא הופיעה לידי
"כן?" הסתכלתי לעברה וחזרה על מה שקורה מתחת לרגליי
"אנחנו זזים? כי זה נראה כאילו אנחנו עפים מעל הארץ" מרתה צחקה קלות
"לא קלודיה, הבית שלכם נעול בזמן ובמימד. הוא לא ניתן לקליטה על ידי לויינים ורדארים, כאילו הוא לא נמצא בשום מקום" ניקי התקדמה לעברנו והסתכלה למטה
"כמו הטארדיס רק הפוך?" היא שאלה את מרתה, מרתה חייכה וענתה לה
"כן, כמו הטארדיס רק הפוך" היא כיבתה את עצמה והמשכנו להסתובב במרפסת הענקית, טובי החזיק את ידי הבריאה וטיילנו בין עצי הפרי, האדמה הייתה לחה מהשקייה מלאכותית והריח הזכיר לי את הבית מצאנו ספסל בין שני עצי תפוחים מסוג פוג'י וסטרקינג, טובי קטף תפוח פוג'י שלא היה בשל ונתן לי אותו, החזקתי את התפוח בין שני ידי והתרכזתי, אולי אני אצליח לשלוט גם על צמחים ריכזתי את האנרגיה שלי בידיים ועצמתי את עיניי. אחרי כמה שניות פתחתי את עיניי והתפוח היה אדום ולפחות נראה בשל, טובי לקח את התפוח ונגס בו, הוא חייך והושיט לי את התפוח נגסתי ממנו חתיכה קטנה, התפוח היה מתוק ועסיסי במיוחד, בלעתי את החתיכה והחזרתי לטובי את התפוח
"טעים, אני לא מאמינה שהצלחתי" הרמתי את רגליי על הספסל ונשכבתי על גבי כשראשי מונח על ירכיו של טובי, הוא ליטף את שערי והמשיך לאכול את התפוח. רוח קלה נשבה בין העצים וריח הפירות התנוסס באוויר, התיישבתי חזרה וטובי הניח את זרועו על כתפי
"זה לא היה יכול להיות מושלם יותר" אמרתי ועצמתי את עיניי
"זה היה יכול להיות מושלם יותר" הוא נשמע רגוז טיפה, פתחתי את עיניי והסתובבי אליו
"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו והוא הוריד את ידו ממני
"את יודעת למה אי מתכוון קלודיה, אני מתכוון לפורטר הילד היחיד פה שלא יכול לקבל את הדבר הזה ברצינות" נעמדצי מולו והתחלתי להתווכח איתו
"זה לא כאילו מישהו ראה את מה שהולך לקרות ויש כאלה שמקבלים את זה יותר קשה מאחרים, אתה צריך להתחשב בו"
"להתחשב בו? תראי מה הוא עשה לך, איך אני יכול להיות רגוע כשהוא פוגע באנשים שחשובים לי?" הוא קם מהספסל והלך לכיוון העצים האחרים, החלטתי ללכת לכיוון השני חזרה למעלית אבל המעלית איטית מידי. הוצאתי את הסיכה מהכיס שלי והעברתי את האגודל שלי על המעגל, לשנייה לא קרה כלום ואז הרגשתי כאילו מישהו דוחף אותי אחורה והגעתי לחדר הישיבות, כעסתי כל כך על טובי ופשוט רציתי לאבד את העשתונות, התיישבתי על הכיסא שלי וזרקתי את הסיכה על ה"סמל" בקיר. הסתובבתי ואז קלטתי, לא שמעתי את הסיכה נדפקת בסמל המתכתי
'זה מוזר, זה אמור להשמיעכ צליל' חשבתי לעצמי וקמתי מהכיסא, חיפשתי את הסיכה על הרצפה ולא מצאתי אותה, באתי להשעין את ידי על הקיר בתבוסה שעל היום הראשון הצלחתי לאבד את הסיכה שלי כשפתאום לא הרגשתי קיר. כמעט נפלתי אבל הצלחתי לאזן את עצמי בעזרת השידה שהיה לידי, רגע… שידה?
"מה לעזאזל?" הסתכלתי מסביבי וראיתי חדר שינה, מיטה זוגית עם רגלי זהב ושמיכה כחולה, שולחן כתיבה מעץ מהגוני עם לפטופ ומנורת קריאה, כוננית קטנה עם ספרים באנגלית וכמה מחברות, ארון גם מעץ מהגוני, פלזמה באורך 40 אינץ' ודלת הזזה למרפסת קטנה משקיפה למערב, נקווה לשקיעות יפות
"מרתה?" שאלתי לא בביטחון מלא שמה שקורה פה אמיתי, היא הופיעה לידי ונשפתי לרווחה
"כן קולדיה?" היא הסתכלה עליי במבט שואל
"מה זה החדר הזה?" שאלתי והקול שלי נשבר באמצע
"מה זאת אומרת? זה החדר שלך" היא הצביעה לשלט שהיה מוצג ב"כניסה" לחדר שלי: "קלודיה גרייס מושיעה ראשית מחזור C" הקראתי בקול רם,
"שנייה, היו מושיעים לפנינו? ולמה זה בספרות רומיות?" הכל כל כך מבלבל שאני חייבת לשבת, התיישבתי על כורסא לבנה שהתנדנה בפינת החדר
"היו מושיעים מאז הצלבת ישו קלודיה, ובאותו הזמן סימנו שנים בספרות רומיות אבל אלו לא שנים, אלו כמות המחזורים של מושיעים"
"זה אומר שהיו רק מאה מחזורים של מושיעים מאז ההצלבה? איך זה הגיוני? לא אמורים להיות פחות?"
"המושיעים נכנסים לתפקיד מגיל 17 ויוצאים מהתפקיד בסביבות גיל 40, במשל העשרים ומשהו השנים האלה הם מתפקדים בצורה היעילה ביותר, צעירים יותר הם לא ממושמעים ולא יבינו את המשמעות של התפקיד ומבוגרים יותר לא זריזים מספיק בשביל לעשות את העבודה כמו שצריך" מרתה הרצינה פנים והתהלכה לכיוון הפלזמה, נשאבה לתוכה ונדלקה
"זה מרכז הפיקוד שלך, יש מצלמות ברחבי הבית כדי שתוכלי להשגיח על המתרחש בבית, יש לך משטח אינטראקטיבי לביצוע לו"זים ולקיחת מידע היישר מדיימון ולדעת מה קורה בחוץ ולעדכן את השאר לפי רצונך, בנוסף יש לך מערכת הגברה שעוברת בכל הבית ואפילו בחדרים כדי לזמן אותם לישיבות"
"תודה מרתה את יכולה ללכת" קמתי מהכורסא וכיביתי את הפלזמה נשכבתי על המיטה וחשבתי לעצמי
'זה מה שאני אעשה בעשרים השנים הקרובות? אהיה נעולה בתוך בית עם עוד אנשי על ואציל את האנושות? יופי של חיים קיבלת קלודיה, נקווה שהם יגמרו מוקדם ממה שציפית'