סופר נערה 2:תקווה-פרק 13-אבא?

סיימתי את בקבוק הקולה שלי וקמתי מהמיטה באיטיות מנקה פירורים של טוסט מהמיטה ומהחולצה הקרועה שלי, אני צריכה להחליף אבל אין לי כוח ללכת עד החדר שלי. פתחתי את שידת העץ שניצבה שם ובגדים בסגנון הלבוש שלי היו שם מקופלים בקפידה, כאילו מישהו ידע שאשהה פה
"מרתה, השידה אוטומטית נכון?" שאלתי, דמותה של קלרה הופיעה מחייכת אליי
"כן קלודיה, כל כך נחמד שחזרת. האווירה השתפרה קצת אבל מרגיש כאילו משהו מכביד עלייך"
החלפתי לחולצה רפויה בצבע כחול וטרנינג שחור, סגרתי את המגירה והלכתי לספרייה
"קיילו, אני לא יודעת מה עלה בגורלו" אמרתי מוציאה ספר אקראי מהספרייה 'מסיכת המוות האדום מאת אדגר אלן פו' נראה כמו ספר סביר לקרוא במצב הרוח שלי, משהו אפל וגות'י*. התחלתי לקרוא ושקעתי בתוך הספר שאפילו לא שמעתי את הדלת נפתחת, הסבתי את תשומת ליבי לדמות שבחדר רק כשהקפיצים של המיטה חרקו לאיטם והקפיצו אותי, דמותה של מרי בת' נתגלתה לפניי עינייה החומות סורקות את החדר שיערה הבלונדיני אסוף לקוקו קצר צמוד לראשה
"מרי בת' הפחדת אותי, היית יכולה לדפוק בדלת" אמרתי והיא נתנה בי מבט שואל
"דפקתי בדלת, מילמלת משהו וחשבתי שאת אומרת לי להיכנס" היא אמרה מסדרת את החולצה הצהובה שלה שעליה היה מצוייר פו הדוב, הנחתי את הספר עם הצד הפתוח למטה ושיפשפתי את הזרועות שלי שעור ברווז כיסה אותן
"אני צריכה להפסיק לקרוא אימה של פעם, יותר מלחיץ ממפחיד" אמרתי צוחקת קצת וקמה ממקומי
"עבר די הרבה זמן מאז שאריק יצא מכאן, כמה שעות טובות לפחות. חשבתי אולי תרצי לצאת איתי לסיבוב כי שון עם סוזאן בחדר שלו ואליסון משחקת עם פייר בחדר המשחקים שלכם, אלין עם סקאר לוקחת אותו לטיול וטובי ואריק מדברים על מה עושים עכשיו שחזרת" היא אמרה מביטה בי עיניה לא יודעות את מבוקשם
"הם לא אמורים לעשות את זה, זה התפקיד שלי" אמרתי קולי קצת צרוד, פתחתי את השידה והוצאתי בגדים נורמאליים חולצה צמודה שנראה כאילו לקחו סגול ורוד ופוקסיה וערבבו אותם בצורה לא טובה, אהבתי חולצות בסגנון הזה. לבשתי את החולצה והחלפתי את הטרנינג בג'ינס שחור ונעליים שטוחות לבנות
"כשאת מתלבש לעצמך את משקיעה יותר אה" מרי בת' אמרה, משועשעת מהמחשבה המתוחכמת. צחקתי והחזרתי לה תשובה מתחכמת
"את צריכה לראות אותי כשאני משקיעה בשביל מישהו" אחרי שצחקנו היא עזרה לי לצאת מהחדר וללכת למרפסת הענקית, פעם אחרונה שהייתי פה התאבלתי על ניקי בפעם הראשונה עצרתי בכניסה ונשמתי את האוויר שהיה ספוג בגשם, חייכתי ויצאתי עם מרי החוצה. התהלכנו בין עצי הפרי ודיברנו על הטבע, בסוף התיישבנו בספסל שהשקיף על שדה פרחים צבעוני ועצי אשוח וברוש ברע מאחוריו
"את יודעת אני מוצאת את זה מוזר שלך אין זמן למחזרים כשיש לך לפחות שניים" מרי אמרה מביטה לתוך העצים המרוחקים ויצרה כמה צביים וחיות יער אחרות כדי להרגיש כאילו היא ביער
"ואת אומרת לי שאף אחד לא ניסה להשיג אותך? איזה עולם מפגר" אמרתי טופחת על בירכה של מרי ומביטה בחיות שיצרה
"אם העולם לא מבין שאני לא מחפשת רומנטיקה עכשיו ואת כן אז אני חושבת שאני צריכה לדבר עם מי שנמצא שם למעלה ומקבל את ההחלטות" אמרתי ומרי גיחחה קלות מרכינה את ראשה ומעלימה את החיות
~המערה של דיימון~
על המסך מוצגת קלודיה ומרי בת' מדברות ביניהן בגינה, דיימון יושב בכיסא שלו מקליד דברים במקלדת הולוגרמית
"אלמר, אני צריך שתמצא את נינה ופורטר. הגיע הזמן שהיא תגלה מאיפה היא באה" דיימון אמר מסתובב לאלמר שנראה יותר לבן מהרגיל, הוא לבש חליפת עסקים אפורה שנראתה גדולה עליו, הוא הינהן והתהלך לכיוון גליל ענקי ששיגר אותו לבית הכפרי שלפני שבוע כלאו בו את פורטר וניקי. הוא היה נראה שונה, מטופח יותר והסורגים הוסרו מהדלתות והחלונות, אלמר ניגש לדלת הכניסה ודפק בדלת. פורטר שהיה לבוש בחלוק ירוק כהה שיערו הבלונדיני פרוע לכל עבר ועיניו הכחולות עייפות כאילו העירו אותו משינה פתח את הדלת והסתכל על אלמר
"הגיע הזמן ששניכם תלמדו קצת ממה שקורה עכשיו" הוא אמר וכיוון על פורטר אקדח משונה שנראה כאילו הילה כחולה מקיפה אותו, פורטר פתח את עיניו לרווחה והרים את ידיו בכניעה
"נינה, כדאי שתבואי לפה עכשיו" פורטר צעק לתוך הבית ונינה לבושה בחולצה לבנה ומכנסיים ירוקים כמו הדשא רצה לכיוון הדלת מחזיקה בידה סכין מטבח ידיה נוטפות מים וסבון, פניה מפוחדות וידיה רועדות
"אבא שלך רוצה את שניכם אצלו במשרד אתמול, תבואו עכשיו ולא תיפגעו" אלמר אמר תופס את פורטר ומכוון את האקדח לבטנו. נינה הפילה את הסכין על הרצפה והרימה את ידיה באיטיות הולכת אחרי אלמר בכניעה
"יופי, עכשיו אתם תישארו איפה שאתם עומדים ועל תעשו צרות" אלמר אמר לוחץ על כפתור בשעונו והם שוגרו חזרה למערה
"נינה ופורטר, כמה טוב לראות שאתם חיים את חיי הכפר הרגילים שלא מגיעים לכם" דיימון אמר מחזיק בידו את התמונה של כריסטיאן ונינה בידו, זורק אותה לכיוון אלמר. נינה לקחה את התמונה מידיו בוחנת אותה מקרוב
"מי זה? הוא נראה לי כל כך מוכר אבל הכל מעורפל" היא לחשה לפורטר שהביט בתמונה ובחן אותה מקרוב
"זה כריסטיאן דזידריו סולומון, איש על שהחזיק בכמה כוחות ביחד. הוא השתגע או משהו כזה, בימיו האחרונים הוא דיבר על אדומת שיער שאבדה ואיך שהוא חייב להושיע אותה. הוא זה שפיצח את הנבואה על הנבחרת והאחד אם אני לא טועה" הוא לחש לה חזרה מקפל את התמונה ומחזיר אותה לנינה
"כן, כריסטיאן הוא היה יריב נחמד במיוחד. אישתו גם, אישה נפלאה הריח של הדם שלה היה מהמם גם של כריסטיאן כנראה אבל אני לא זה שרצח אותו" הוא חייך וקם מהכיסא שלו
"אבל כן נקמתי בו על כך שהעדיף שאחת משלו תעשה את זה, גנבתי את הבת שלו ומנעתי ממנו לעזור לאחד ולנבחרת" הוא המשיך לדבר מתקרב לנינה ומלטף את שיערה האדמוני מזמזם שיר ערש ישן
"אני מכירה את השיר הזה" נינה אמרה משפשפת את מצחה בניסיון להיזכר, דיימון חזר למסך והקליד כמה דברים על המקלדת
"כמובן שאת מכירה את השיר הזה נינה, אמא שלך הייתה שרה לו אותך" הוא לחץ על כפתור ועל המסך עלה סרט ישן. אישה בסביבות גיל העשרים החזיקה תינוקת אדומת שיער עם עיניים אפורות ענקיות וסקרניות, האישה שרה את השיר שדיימון זימזם כשכריסטיאן נכנס לחדר מנשק את האישה ומלטף את לחיה של התינוקת, באותו הזמן נינה נגעה בלחי שלה כאילו נזכרת ברגע הזה. דיימון עצר את הסרט והסתובב חזרה לנינה ופורטר
"אתה גנבת אותי? אתה לא באמת אבא שלי?" היא אמרה כמעט מאבדת את שיווי המשקל שלה ונאחזת בפורטר, דיימון היטה את ראשו וחייך הוא סימן לאלמר משהו עם ראשו והוא לחץ על כפתור מסוים במקלדת האלקטרונית.
"אני מצטער נינה, אחרי מה שעשית בטירה אני לא יכול להסתכן יותר" אמר דיימון וצילינדר שקוף חסם את דרכה של נינה והפריד אותה ואת פורטר מהשאר, אור מסנוור הקיף אותם והעלים אותם בהבזק של אור.