עולם אחר. פרק פתיחה.

היא הסתובבה ביער החשוך. לבדה.
לא הייתה מודעת למה שהיא תראה ולמה ושיקרה מול עיניה, העדיין תמימות.
רגליה גרסו את החצץ של השביל בקול רועש ובקצב אחיד שהופר רק כאשר היא עצרה או נפלה.

פתאום, משום סיבה הנראת לעין. היא עצרה. היא עצרה והקשיבה, עמדה קפואה כאילו מישהו או משהו מתבונן בה.
ואז הוא יצא מבין הצללים, הצל שראיתי. הדבר הזה שנראה כמו צל וקול שהתלווה אליו היה כמו אווחת חרב, הרעש הזה שמקל עושה כאשר מניפים אותו במהירות. זה היה הרעש, ולא בדיוק רעש, אלא צליל.
"מי אתה?" שאלתי והוא התקדם צעד. עם כולו לא היה מלא צללים הייתי נשבעת שהוא חייך.
הכנסתי יד לכיס ולפתטי את תרסיס הפלפל.
"התרסיס הזה לא יעזור לך." אמר. עכשיו הבחנתי שהוא בערך בגובה שלי ואז אחרי שנייה אחת הייתי בצד הדרך עם שריטה ארוכה במצח.
מסיבה לא מובנת, גררתי את עצמי אחורה. מחוץ לטווח האש אך עדיין יכולתי לראות מה קורה.
האיש שהיה עטוף בצללים עכשיו עמד וחיקה, והצללים החלו לנטוש אותו בזה אחר זה עד שנגלה לעיני האדם האמתי.
הוא היה בערך בגובה שלי אבל יותר גבוהה, שערו היה שחור כפחם ועיניו כברכות מים אפלות. את גוון עורו לא יכולתי לקבוע אך הייתי יכולה לנחש מה הוא.
הוא נעץ את עיניו במורד השביל וחיקה. פשוט חיקה כאילו הוא מחקה למשהו הקרב ובא.
פתאום נשמע רחש. כמו של אש. שקט וקטלני.
ומישהו יצא מבין הצללים במורד השביל אך לא יכולתי לראות מי הוא כי סחרחורת קשה תקפה אותי וכפה עליי לעצום את עיניי ולאטום את אוזניי.
נדמה לי שהתעלפתי לרגע כי כשפקחתי את עיניי ראיתי את שיניהם באורו החיוור של הירח המלא.
הרעשים התגברו, כאילו הם מתחרים זה בזה.
הרעש של האש התגבר והייתה בו עויינות גדולה ומשהו שגורם פחד.
ברחש של הרוח היה משהו טובעני אך עם זאת, שקט וקטלני.
ואני, מנסה להיות בשקט אך לדעתי גם עם אני אצרח הם לא ישמעו את זה. לרגע התפטטי
לצרוח אך ריסנתי את עצמי במהירות.

"אז.. איך קוראים לך עכשיו?" שאל בקול שקט זה עם רעש האש אך לפתע הרעש הפך רק לנהימה מבשרת רעות. גם הרעש של הרוח כמעט נשקט אך עדיין, נוכחותו הייתה באוויר. כמו שאמרתי, שקט וקטלני.
"זה אמור לשנות לך?" שאל האיש שהיה עטוף בצללים בבוז גלוי.
"לא.." אמר "אך עדיין. זו המסורת."
"אני שמח לראות שאתה עדיין מכבד את המסורת. בפעם האחרונה שנפגשנו כיבדת אותה.. מאוד." אמר בציניות גמורה.
"אז? הצלתי את חייך!"
"ואני מאוד מודע לזה, רק שיש כמה יצורים שהיו חיים היום עם לא היית עושה את זה."
"אז אתה עדיין צייד ראשים" אמר, כעובדה.
צייד ראשים? מה זה? שאלתי את עצמי והמשכתי להסתכל. ואורו של הירח גילה לי ששערו של השני היה אדום-חלודה ועיניו בגוון שערו.
"יש כאן מישהו." אמר זה עם שער החלודה. נדרכתי ואז קול נפץ אדיר נשמע, כמו של קרחון שנשבר והאוויר נעשה קריר.
"מי זה?" צעק זה עם השער השחור. נשארתי במקומי. מחקה שמישהו אחר יקום ויגיד.
"אני מצווה עליו בשם החוק הקדוש להתקרב ולהתגלות בפנינו!" אמר בקול בטוח זה עם שער החלודה ומשום מה קמתי והתקרבתי צעד אחד למעגל האור.
ראיתי את ההפתעה בעיניו שלך זה שדחף אותי אך הוא הסתיר אותו מיד.
"מי את?" דרש זה בעל שער החלודה
"מי אתה?" שאלתי בקול בעקשני שלי ונעצתי בו מבט עיקש. ואז הבנתי שהוא גבוהה יותר מזה עם השער השחור. מה קורה פה? למה כולם כאלה גבוהים?
הוא חייך והבזק של שעשוע עבר בעיניו.
"איגניס." אמר
"אש בלטינית," אמרתי "שם.. מקורי."
"ושמך? זו הייתה העסקה." הזכיר איגניס
"רוד." אמרתי עם המבטא האנגלי שלי.
"שמך המלא?" דרש
"שמו" דרשתי ממנו והצבעתי על זה עם השער השחור. איגניס חייך.
"וינטוס." אמר
"כמובן," אמרתי "רוח בלטינית." אך משום מה וינטוס נענע את ראשו.
"שמך המלא." הזכיר לי אש.
"לא חתמתי על כלום." הזכרתי לו "וחוץ מזה, אתה לא צריך לדעת אותו, פשוט תקרא לו רוד."
צל של חיוך הופיע בפניו של וינטוס.
"אז.. רוד, מה את?" שאל וינטוס.
"מה זאת אומרת?" שאלתי בבלבול
"את יסודנית? בת אנוש? לייט? או בכלל בת תערובת." אמר וינטוס.
"אין לי מוסג." אמרתי "ומה זה משנה בכלל?"
"זה משנה כי זה אומר עם יש לנו זכות להרוג אותך או לא."
"אז פשוט אל תהגו אותי!" אמרתי
"למה לנו?" שאל איגניס והתקרב עליי. האינסטינט הראשוני שלי היה ללכת אחורה אך נשארתי במקומי, זה לא הזמן להפגין חולשה.
וינטוס לא זז. רק עמד, נטועה במקומו. עברתי לעמדת קרב אך זה רק גרם לאיגניס לצחוק.
"לא ככה עושים את זה," אמר בבוז "אלא ככה." פתאום הרגשתי כאילו אני נשרפת מבפנים ורוח רותחת מנסה להפיל אותי אך במקום זה נעמדתי כשכתפי פונה עליו, נותנת לרוח לחלוף על פניי.
'תתרכזי!' אמר מישהו במחשבותיי 'תתרכזי בו! במה שאת רוצה לעולל לו, זה כמו משחק בתורות. מה שהוא הראה לך זו דגימה ממה שהוא יכול לעולל לך אז תראי לו את הרקוח שלך!'
התרכזתי אך כל מה שעלה לי היה שלג. שלג ונטיפי וקרח וקור.
'אז? תשתמשי בזה. תגרמי לו לרקוד!' אמר הקול בראשי. פתאום הופיע זקיף קרח מימינו של אש. חייכתי למראה הבעת ההפתעה שעל פניו.
ואז, הופיע עוד אחד משמול, מאחוריו, מלפניו עד שהוא היה כלוא בתוך כלוב של קרח והבעת ההפתעה הוחלפה בכעס חסר מעצורים.
"די." אמר וינטוס ועמד בננו."אין צורך לעוד הדגמות, אנחנו הולכים."
"שיהיה לכם בכיף," אמרתי ופניתי לאחור, למורד השביל.
"לא," אמר וינטוס "את באה איתנו."
"ולמה אתה חושב שזה יקרה?" שאלתי ופתאום קפאתי באוויר.
"כבר שכחת שאני שולט באוויר? בכל מה שמסבביך?" שאל. ציתי לענות אך לא יכולתי לזוז וגם לנשום. פתאום השתחררתי. שאפתי אוויר ברעש ואז פגעתי בשביל. קמתי לכדיי ישיבה כשלחצתי את ידי האחת על חזי והשנייה תומכת כדי שלא אפול שוב.
כשיכולתי לנשום כמו שצריך שוב עמדתי וראיתי את החיוך הנשוך על פניו של איגניס אך התעלמתי והלכתי אחרי וינטוס.