עולם חדש (המרד) – פרק ראשון חלק א': “דולי”

261 שנים לאחר מכן…

קולות אזעקה מחרישות נשמעו בחלל החדר מבשרות שהגיעה שעת ההשכמה, כל הבנות קמו מיד והחלו להתארגן. רק דולי המשיכה לשכב במיטה במרדנות, מנסה להסתיר את חיוכה התחמני בעזרת הפוני שלה, שהיה ארוך יותר משיערה הקצר ואפור-שחור. למרות שהייתה באותו גיל כמו שאר ילדי המתקן קמטים עיטרו את פניה החיוורות, אך קמטים אלו הסתירו יכולות מופלאות. כל הילדים במתקן, המקום בו חיינו, לקחו גלולה שמאיצה אצלם את האבולוציה, כל גלולה משפיעה באופן שונה. הגלולה שדולי לקחה גרמה לה להיות מסוגלת להרחיב את הפה, האף והעיניים שלה כמה שתרצה, וגם להקטין אותם. היו לה אזניים מחודדות וניבים חדים אף יותר, ושפתה העליונה הייתה בצבע דובדן בשונה משפתה התחתונה שדמתה יותר בצבעה לבשר לא מבושל. ענייה היו מעט מעוגלות וראשה שמנמן מעט.
כמו תמיד הגיעה הפקידה של ביתן הבנות כדי להכריח את דולי לקום. הפקידה הייתה גדולה ומאיימת, שיערה הירקרק אסוף לקוקו מתוח ועיניה השחורות היו מאיימות מתחת לגבותיה העבות והשעירות. היא לבשה גופייה, מכנסיים ונעליים צבאיות ומשרוקית נחה סביב צווארה הבשרני. היא נכנסה לחדר השינה של דולי בצעדים כבדים וכעוסים כשהיא סורקת את הסביבה לראות שאף אחת אחרת לא עושה בעיות.
"דולי, לקום!" אמרה הפקידה בתקיפות ושרקה במשרוקית, תוך שהיא מסירה מעל דולי את שמיכתה. היא ניסתה לנער את דולי ולאיים עליה, אל ללא הועיל. דולי נשארה שכובה שלווה במיטתה.
היה קשה מאוד לשכנע את דולי לעשות מה שאומרים לה, היה אסור על הפקידים לפגוע בנו פיזית, אבל למזלם לדולי הייתה חולשה אחת.
לבסוף הפקידה נכנעה מהניסיונות הכושלים לנער את דולי משנתה, והיא החליטה לשלוף את 'הנשק הסודי'.
"אנני!" צעקה הפקידה בפנים מחייכות. נכנסתי בהיסוס אל החדר והבטתי בדולי בעיניים ירוקות וגדולות. כן, אני הייתי החולשה של דולי, אחותה התאומה ו'המתוקה'. דולי נכנעה למבטי וקמה. "שונאת את המתקן המזורגג הזה!" אמרה דולי בעצבים כמו שעשתה בכל בוקר.
גרנו במתקן כל חיינו, לפחות מאז שאנחנו זוכרות את עצמינו. זה היה מבנה גדול שמחולק ל-3 חלקים, מגורי בנות, מגורי בנים, והאיזור המשותף. במתקן הייתה לנו שגרת יום בסיסית, לקום, לאכול, להתעמל, זמן חופשי, לאכול, להתקלח וללכת לישון. זה היה מעצבן, אבל זה מה שהכרנו. בשעות החופשיות יכלנו לבלות את זמנינו בקריאת ספרים, שחייה בבריכה, משחק במגרש הספורט, נגינה וציור בגלריה. בסך הכל תנאים די טובים. מאז שהגענו למתקן לא יצאנו ממנו אפילו פעם אחת.
כשהגענו למתקן היינו 150 אנשים, 75 בנים ו-75 בנות. כיום יש 6 בנים ו-6 בנות.