עיר של גיבורים- פרק 1- אישה בחליפת שריון
"לפעמים אתה צריך לרוץ לפני שאתה יכול ללכת."- טוני סטארק, איירון מן
אני זוכרת את הרגע הזה כאילו בכל פעם משודר מול עיניי מחדש. האש, הלהבות הצורבות מרחוק, העשן השחור והמחניק שאוכל כליל את האוויר הנקי ולא נותן לי ספק שלא אצא מהבית בחיים.
זהו זה, זה הסוף שלי, חשבתי אז. רק בת אחת-עשרה, קטנה, תמימה, לא עשתה רע מעולם… לה מגיע לגמור את החיים בצורה שכזאת?
השריפה שהתחילה ממקום לא ברור בתוך בית המשפחה הצנוע שלנו כבר הספיקה לשנות את כולו. עכשיו הקירות הלבנים היו שחורים מפיח ופחם. החפצים המרובים, אך עם זאת, הנחוצים כל כך למשפחה בעלת ארבע נפשות, איבדו מהצורה שלהם, אותה התרגלתי לראות על בסיס יומיומי, והפכו לעוד חומרי בעירה שונים לאש המכלה.
התחלתי לבכות. לא ידעתי האם זה בגלל העשן השורך או כי באמת חשבתי שהגיע תורי. הוריי, אחותה הגדולה… מכמות החום הזאת ומשבילי האש שפסעו והתפצלו לכל החדרים, כבר ידעתי. הם אינם.
כל חיי השתנו באותו לילה. הפכתי יתומה, הפכתי בודדה.
לא עוד השכמות מוקדמות לבית הספר, בהן אמא מעירה אותי בנשיקת בוקר טוב, לא עוד ההליכות האלה עם ג'ולי, בהן היא נפרדת ממני בחיבוק טוב ונעים, ונשיקה קטנה על המצח, לפני שהיא ממשיכה לכיוון התיכון בו היא לומדת, או למדה… לא עוד- לא עוד הבדיחות המזוויעות של אבא שמצחיקות רק אותו, בין היתר בגלל שרק הוא מבין אותן. הוא מדען. היה מדען, חכם מאוד, אבל בלי הרבה כישורים חברתיים. אני זוכרת איך לפעמים הייתי צוחקת על זה שאלמלא אמא הייתה נותנת לו הזדמנות, הוא היה ממשיך להישאר בבועה שלו, ואז אולי ג'ולי ואני אפילו לא היינו קיימות.
אני מניחה שעכשיו זה כבר לא משנה, הא?
הדלת נפתחה בבעיטה, קלה מדי אך מספיקה כדי שזה יראה כאילו השתמשו בכל הכוח, ואפילו יותר, בשביל להגיע אליי. היא הייתה עשויה עץ, הוא נשרף ונחלש מהאש, לא היה קשה לפרוץ לחדר הסגור, אבל בטח היה מסוכן.
כמה חתיכות בוערות עפו לצדדים, והרתיעו אותי.
"אל תיבהלי." האיש בעל הקול העמום שעמד בפתח פנה אליי. הוא בטח נשמע ככה בגלל החליפה החסינה הצהובה שלבש, זאת עם המסכה שהסתירה את פניו, ולא נתנה לי לדעת מי זה היה שהציל אותי אז.
כן, הציל אותי.
כמובן, הוא היה כבאי, וזו הייתה העבודה שלו, אבל… לא הצלחתי לקחת את זה כמובן מאליו. הוא סיכן את עצמו בשביל שאשאר בחיים, ולא משנה אם הייתה זו זכות או חובה בעיניו, בשבילי זה היה איזשהו סימן. מסר. שיעור חשוב.
באותו רגע החלטתי. אם יש אי שם מישהו בצרה, אעשה כל שביכולתי כדי לעזור לו. אוכל לתת לו הזדמנות שנייה לשנות את חייו, אחת שחשב שכבר אבדה, אחת שאני קיבלתי.
"טסה." הוא פנה אליי פתאום, קולו עמום פחות, יותר מוכר לי. הוא יודע איך קוראים לי? "טסה!" הוא קרא במעין אגרסיביות שהוציאה אותה מהחלום המואר.
לרגע שכחה היכן היא נמצאת, מה היא עושה. היא לבשה גופיה שחורה חסרת שרוולים, מכנסי טרנינג אפורים בהירים ונעלי התעמלות שחורות שכבר עברו הרבה. שיערה החום החלק היה אסוף. כל אחת מידיה הבהירות נכרכה עם סרט עשוי בד ששמר על עורה מפציעות מזדמנות.
כאשר הרימה את ראשה ראתה את שק האגרוף של המכון, ונזכרה מה הם עושים שם.
"את שוב חולמת בהקיץ?" קולו של המאמן פנה אליה באותו טון קליל אך רציני שתמיד היה לו. הוא הציץ אליה מאחורי שק האגרוף שהחזיק בשבילה, והחיוך הלבן ששלח אליה שוב התייחד בגלל זקנו הצרפתי הכהה. הוא עצמו לבש גופיה שחורה ומכנס שחור שמתאימים שניהם לאימונים שלהם. סמל האור הכחול שבחזה שלו זהר דרך הבד, כמו תמיד, והזכיר לה פעם נוספת מה הוא בעיניי רבים.
"אני מצטערת, טוני." היא נאנחה בכתפיים שמוטות, מתוסכלת ששוב לקחה את עצמה למקומות האלה, זיכרונות העבר שרק מתעתעים בה, ולא עוזרים.
"את לא צריכה להצטער שמה שקרה משפיע עלייך." הוא הבין אותה, היא ידעה את זה. "אבל אני מניח שזה אומר שסיימנו להיום." הוא הסיר את אחיזתו משק החול החבוט.
"מה? כבר?" היא התפלאה. "אבל עדיין לא הגעתי לקצה היכולת!" היא הסתכלה עליו כשניגש לספסלי העץ הקרובים אליהם, לוקח שתי מגבות קטנות וזורק אליה אחת כדי שתתנגב.
"את לא צריכה למהר, טסה." הוא שם את המגבת על צווארו ופנה אליה. "יהיה לך מספיק זמן."
"אבל אתה בעצמך אמרת שחייבים להיות מוכנים בכל רגע!" היא ניסתה להמשיך לשכנע אותו, ואפילו הוסיפה מספר סיבות טובות. "איך אוכל להיות מוכנה אם אפילו שריון אין לי?"
"כבר אמרתי לך שתקבלי אחד כשיגיע הזמן. "הוא התחיל ללכת לכיוון הדלת, כאילו נמנע מלענות לה באמת. הוא נהג לעשות כך כשבאמת לא התעניין בלתת תשובה לבן שיחתו, אבל היא הייתה עקשנית כמעט כמוהו, ולא נתנה לדבר קטן שכזה לעצור אותה מלהמשיך לנסות.
הם הלכו במסדרון של המבנה התת-קרקעי מתחת למגדל "הנוקמים" שנקרא "השדה". שם מתרחשים כל האימונים, הניסויים, התוכניות של "פרויקט היורשים" שבנו גיבורי העל הידועים.
והפרויקט הזה הלך ככה- כל גיבור מצא לעצמו "יורש", האחד שיחליף אותו ברגע שזמנם לשמור על כדור הארץ יחלוף, ולכל יורש יש מנטור, מאמן, שהוא הגיבור הבוחר בכבודו ובעצמו.
המאמן שלה היה איירון מן. אמנם היא הכירה אותו יותר בתור טוני סטארק- העשיר הגאון שבנה בעצמו את חליפת העל האדומה-זהובה בעלת היכולות העתידיות המשוכללות.
על זה בעצם התווכחה איתו כל כך הרבה. טוני לא הסכים לה להתאמן בחליפת על משלה, עדיין, וזה היה מגוחך. איך היא אמורה לרשת את מקומו אם אין לה איך?
"זה התירוץ הכי שחוק שיש." היא התלוננה. "למה דווקא אני היחידה שלא קיבלה שריון? לרודי יש, לפפר יש, אפילו הכנת אחד לספיידרמן."
"שוב מקופחת, מקארת'ני?" הוא חצי גיחך כשאמר את זה.
"אני רצינית לחלוטין. איך זה הגיוני שרק למי שאמורה לרשת את מקומך אין חליפת שריון משלה?" היא התרגזה. "ואל תאמר לי שאני עדיין לא מוכנה. כי כבר שמעתי את זה."
"אבל זה נכון." הוא אמר.
"לטאי כבר יש מגן, מק השתמש לא פעם בחליפת הפנתר, דאש בכלל לא צריכה עזרה חוץ מבגדים שלא נשרפים… טוני, אני כאן רק בשביל קישוט?"
"היי, טסה, לעולם אל תגידי את זה!" הוא עצר מללכת ופנה לכיוונה. בכך היא ידעה שהוא רציני מאוד לגבי מה שאמר, אם הוא מחליט לעשות זאת פנים מול פנים. "את תזכי בשריון שלך, אני מבטיח." הוא אמר לה. "ואני מבטיח שזה יהיה בקרוב."
"כדאי לך מאוד לא לשקר לי." היא הזהירה אותו בחצי חיוך שבור.
"וכדאי לך מאוד לא לפקפק בהחלטות שלי." הוא החזיר לה באותה צורה.
"אני מצטערת, טוני." היא נאנחה. "זה פשוט-"
"אני יודע." השיב. "הייתי עושה בדיוק כמוך, ואפילו יותר גרוע." הוא הסתובב והמשיך ללכת. טסה המשיכה אחריו.
"היית לוקח אותו בעצמך?" היא הסתקרנה לדעת.
"טסה, אמרתי שהייתי נוהג גרוע יותר ממך." ענה. "את בטח לא מכירה אותי או את עצמך מספיק טוב בשביל לשאול דווקא לגבי זה."
"הו," פניה האדימו כשהבינה מה רמז לה. היא דווקא חשבה שהצליחה להסתיר את עצמה טוב כשהתגנבה לחדר המכונות במגדל בשביל לראות את השריונות שבנה נחים בתאי הזכוכית המוסתרים שלהם.
"יש לך מזל שלא לקחת אחד באמת." הוא אמר.
"אני לא גנבת." היא משכה בכתפייה בהודאה.
"אבל את כן נערה מתבגרת. את צריכה לבלות קצת עם בני גילך."
"זו הדרך שלך לסלק אותי?" היא עשתה את עצמה, אך לא נעלבה. היא גם ידעה שהוא יודע.
יכול להיות שבמובן מסוים, שניהם יודעים הרבה.
"כן." הוא השיב מבלי להסס. הוא גיחך, ואז הוסיף לומר, "לכי, טסה. סיימנו להיום."
תגובות (20)
חייב להגיד שאני מחבב את טסה(ממה שאמרת עליה בהרשמה הייתי בטוח שהיא בן. ~מביך~). בהתחלה הייתי בטוח שהיא הבת של טוני.
ואז הבנתי שלא.
בכל מקרה – טוני היה נחמד בפרק. ולא שחצן נפוח כמו בדרך כלל(למרות שגם בדרך כלל הוא נחמד, פשוט בדרכו המתנשאת והייחודית שלו.). טסה, נו באמת, תגנבי את זה!
היה פה אזכור לשלוש דמויות, לקח לי רגע להבין מי זאת דאש. אבל שדיברת על הבגדים שלא נשרפים הבנתי שזאת הבת של הלפיד האנושי.
פרק ראשון מעולה! כתיבה זורמת ועניינית ונהניתי לקרוא את הצגת הדמות של טסה.
תמשיכי!
ולא שכחתי שהבטחתי דמות – אנירוצה את הבת של מיסטיק. יש מצב לעשות אותה תמימה וחביבה? או שאת צריכה נבלת?
(הצורה הנקבית של נבל זה נבלת נכון?)
אוף… את מיסטיק אי אפשר (עכשיו חשפת ספויילר.. :( יש לה חלק חשוב מאוד מהעלילה) אמממ אולי מישהו אחר.
הו ותודה ^^ אני גם גאה שהפרק יצא כזה, אפשר לומר טוב חחח. ו-טוב, טוני יצא לי אבהי מדי אבל אני מניחה שזה בגלל היחס שלו לטסה חח
הפרק הבא יהיה שבוע הבא (אני צריכה לכתוב אותו קודם..)
אהה זה התחיל מעולה! אבל, למה באמצע זה עבר מסיפור שמסופר בגוף ראשון לסיפור שמסופר בגוף שלישי?
החלטתי שפלאשבקים יהיו בגוף ראשון *_* החלטה נועזת, אבל אני שלמה איתה חחח
הו שמחה שאהבת! :)
בת לדוקטור סטריינג'?
זה יכול להיות מגניב *_*
הבעיה שבקושי יש לי נבלים ועוד ועוד גיבורים זה ממלא הכל, כאילו, מול מי הם יילחמו לעזאזל? 0.0
למה שהגיבורים לא יילחמו בינם לבין עצמם, והנבלים גם יקחו צד?
אני בטוחה שזה יקרה באיזשהו שלב, אבל בגלל מה שקורה בעלילה אני מעדיפה שיהיו עוד נבלים, כי כרגע כל הגיבורים באותו צד. זו המטרה של הפרויקט בעצם.
ווהוו טוני!!! פרק נהדר, ממש אהבתי, היכרות טובה עם טסה שבאמת נראתה חמודה, אני חושבת אבל שהיית צריכה לעשות רווח לפני שחזרת לגוף שלישי כי זה היה מעט מבלבל אבל חוץ מזה פרק ממש טוב ושגורם לי להתפראנגל בטירוף! תמשיכי בבקשההההה
סליחה על התגובה הקצרה. אני אשקיע יותר הבאות
חחח אין בעיה ושמחה שאהבת ^^ אני חשבתי על להפריד אבל זו הייתה אותה סצנה וזה נתן יותר תחושה של פייד לדעתי *_*
המשך יהיה שבוע הבא! :)
מארוול!! כל כך אהבתי את הציטוט בהתחלה *נגנב לסטטוס בוואטסאפ*. רק דבר אחד, לא כדאי לשנות את הז׳אנר לפאנפיקים? אבל פרק מושלם!
המממ לא, כי פאנפיקים נותן קונוטציה של וואן דירקשן או ג'סטין ביבר 0-0
הו, תודה רבה! אשמח מאוד את תהיי קוראת קבועה חחח ^^
את גם מוזמנת לכתוב דמות אם בא לך (יש הרשמה), כרגע אני מחפשת נבלים *-*
הא, ובכל פרק אני אשים ציטוט חחח
כלכך אהבתי את הפרק הוא מושלם בתור פרק כאשון ו…. הנכסת את באש שלי???????????? ישששש בכל מקרה אני ממש מחכה להמשך☺
אולי תהיה חמודה ותעלי את הפרק הבא מחר כי אנחנו קוראים חמודים??
יש שגיעותבתגובה זה בגלל ש… הי????ום היום חמישי????
חחח הייתי רוצה אבל הוא לא כתוב XD אבל יש לי את הציטוט שיש לו בהתחלה בא לך אותו? חחח
הו ותודה רבה! *_*
מאיפה הבאת את הציטוט הזה? איך מצאת אותו?
דרך האינטרנט, חיפשתי ציטוטים מהסרטים והסדרות. (#איחור_אופנתי)
שם ושם משפחה: לוונדר. השם משפחה שלה זה סטריינג'. אבל רק כי ד"ר סטריינג' אימץ אותה. אבל היא עדיין מגדירה את עצמה כלוונדר סטריינג'.
גיל: 17.
מין: נקבה.
היורשת של: ד"ר סטריינג'. והבת המאומצת שלו.
מראה:גבוהה ובעלת חזית מרשימה – גוף רזה, רגליים חזקות, בטן שטוחה, חזה עליון וצוואר חזק (עצמות בריח בולטות וכו'. יש לה שרירים שלא ממש נראים לעין וגוף גמיש מאוד (כולל רגליים, שכמות, גב תחתון, גב עליון וכו'). (קרדיט לתס על כל התיאור שכתבתי עד עכשיו. זה מתוך דמות שהיא פעם כתבה לי.)
יש לה שיער שחור ארוך וגלי, שבקצוותיו צבוע בגוונים שונים של סגול.
עיניה בצבע כחול כהה ועמוק, עד כדי כך שנראות סגולות.
יש לה עור בהיר. אף סולד ושיניים צחורות.
אופי: היא מתוקה מאוד, תמימה, חברותית ונדיבה. בגלל שד"ר סטריינג' היה אנוכי בתחילה, ולאחר מכן נהיה טוב, הוא חינך אותה להיות טובה ולעזור למי שצריך, בלי לבקש עזרה. ניתן לנצל אותה בקלות ומאוד קל לשטות בה. היה מאמינה לדברים בקלות וקל לשכנע אותה. קשה לה לסרב לאנשים, מחשש שתפגע בהם, אז היא מאוד צייתנית ונאמנה. היא מוכנה להציע עזרה לכל אחד שצריך אותה.
כשהיא נפגעת – היא במין בועה כזאת. מנסה לשדר לכולם שהיא בסדר, למרות שהיא לא. היא יכולה להיות במצב רוח נוראי – אבל יחשבו שהיא מאושרת.
היא אמנם מצדדת בגיבורים, אך מאמינה שגם לנבלים מגיע עתיד טוב.
ושהם לא נבלים לגמרי מבחירה אלא מעוד כמה סיבות ולכן מגיעה להם הזדמנות שנייה.
היא חכמה מאוד ויצירתית. היא מובכת בקלות – כשמחמיאים לה, כשצוחקים עליה או איתה. או שמדברים על נושאים כמו רומנטיקה ומיניות שמביכים אותה.
יש לה חוש הומור מצחיק כזה. לפעמים מצחיק ולפעמים מצחיק כי הוא קצת אידיוטי. היא משרה תחושת רוגע ונינוחות(אבל שוב, יכול להיות שבפנים היא מרגישה משהו אחר לגמרי). היא תמיד בתחושה שהיא צריכה לרצות מישהו אחר.
היא מפחיתה בערכה ובעלת דימוי עצמי(יותר מבחינת אופי ולא חיצוניות) נמוך.
רקע: ד"ר סיטבן סטריינג' מצא אותה בתור תינוקת ברחוב. הוא הבטיח לעצמו שהוא יקח אותה רק ללילה, כדי שתוכל לישון בבית ולא ברחוב, ולמחרת הוא יצור קשר עם שירותי הרווחה. וככה יום אחרי יום, הוא המשיך להגיד לעצמו שביום הבא הוא יפנה לשירותי הרווחה. אך הוא כבר נקשר אליה, והחליט לאמץ אותה.
בגיל שנתיים, הוא סיים את תהליך האימוץ ורק אז, הוא נתן לה את שמה, לוונדר.
הוא רצה שהיא תמשיך אותו ותהיה היורשת שלו, וללמד אותה להיות כמה שיותר טובה ולא אנוכי כמו שהוא פעם היה.
משהו להוסיף: היא רוקדת(מחול קלאסי) מגיל 7.
חברה טובה של הייזל 'נאט' ושל טאי.
מקווה שלא שכחתי משהו – מקסימום נוסיף אח"כ.
מקווה שהדמות תיכנס?
אפשר לכתוב גם יורש/ת לאלקטרו או דורמאמו?
בלי לבקש דבר בתמורה*(בתחילת האופי)
אהבתי, הלכתי לקרוא את הפרקים הבאים :)
תודה רבה! כיף מאוד לשמוע, אשמח לקרוא ביקורת ממך ^^