עיר של גיבורים- פרק 12- מארק 001

"כן, אני יכול לעוף."- טוני סטארק, איירון מן

כשטסה הלכה באותו זמן במסדרונות הבניין, אל המקום שרק היא ידעה מה הוא בעצם, היא כמעט ולא הצליחה להחזיק את פניה רגועות. חיוך מעט תמים ולא רצוני דרש להישאר על פניה. זה זמן רב היא נראתה ככה. תקופה שלא היה אפשר לראות עליה הבעה מאושרת אמיתית אחת, והנה היא הופיעה, מסיבה שדאש הייתה חייבת לגלות.
לא סתם היא הכריזה שתבוא איתה לאן שלא הלכה. עד כמה שהיא רצתה לדעת מי אחראי לנזק שנגרם ולכך שהיא חוששת בצורה תמידית שמשהו יותר מלא בסדר, כשראתה את ניצוץ הזוהר בעיניה הייתה חייבת לעזור, וחייבת להיות ראשונה לעשות את זה.
היא הלכה לידה והתקשתה לשמור על הקצב. טסה הלכה מהר מאוד, כאילו לא יכלה יותר לחכות.
"לאן את רצה?" דאש ניסתה לשאוב ממנה מידע.
"הו, את תראי." טסה השיבה לה בחיוך חושף שיניים. דאש חייכה אליה חזרה, אבל עדיין לא יכלה להסתפק בתשובה החלשה שלה.
"טס, אני צריכה לדעת." היא ביקשה. "את לא יכולה למתוח אותי ככה."
"אני- לא רוצה לומר ולגלות אחר כך שטעיתי." היא הודתה במבט מושפל. "למרות ש… כשנגיע כנראה שכבר תביני." היא גיחכה בקלות.
"נו, אז תגלי לי!" דאש הצמידה את כפות ידיה בבקשה, וחייכה אליה את חיוך הכלבלב הקטן שלה.
"כן." טסה נאנחה ונעצרה ליד דלת פלדה בעלת מראה רגיל לגמרי, דומה לכל האחרות, בעלת מנגנון הגנה קשוח, אחת שדאש לא הכירה, בין היתר כי כל דלת בבניין נראית אותו הדבר כמו האחרת. היא הניחה את ידה על סורק כף היד, והוא בדק אותה ונתן לה להקיש את הקוד הסודי. כשהדלת נפתחה, דאש זיהתה את המקום היטב. היא הרגישה טיפשה על כך שלא זיהתה זאת קודם, אבל לפרוטוקול, המסדרונות באמת זהים לגמרי.
"המעבדה של טוני." היא אמרה בהתרשמות מחודשת שתמיד הגיעה כשנכנסה לאותו חדר.
בפעם האחרונה בה היו בו, טוני וברוס נפגעו. זה היה הקשר לא נעים לחשוב עליו באותו רגע, אבל גם הקשר שלא יכלו להתעלם ממנו. "מה בדיוק אנחנו מחפשות פה?" דאש שאלה את טסה שהתקדמה בביטחון קדימה. "מר רוג'רס כבר בודק בעצמו את הרעל."
"אנחנו לא מתכוונות לבדוק את הרעל." טסה השיבה לה. "אנחנו בודקות משהו אחר."
"מה?" דאש פערה את עיניה בסקרנות והמשיכה ללכת אחריה. היא כבר הגיעה לחלק שלא ידעה שמוביל לאנשהו.
בפינה הרחוקה של החדר, שהייתה קצת חשוכה יותר ממרכזו ומסף הדלת, ניצבה דלת פלדה נוספת מוגנת על ידי סורק ולוח מקשים גם כן. טסה התקרבה אליה, והניחה את ידה על הסורק המחובר למערכת ההגנה שלה.
"מה יש שם?" דאש שאלה.
"זה, המ, מקום שטוני העדיף שלא אכנס אליו." היא אמרה וזכתה לאישור הכנסת הקוד. היא העלתה את ידה ובחנה את פנים הכף, משהו היה כתוב שם, מספר ספרות כנראה, כי היא העתיקה אותם אל המקשים שעל הלוח.
רגע ההמתנה הרגיש כאילו נמשך נצח. טסה לחצה על הספרות הנקיות בקצב נינוח ועדין. היא לא רצתה למהר, לגלות אולי שההרגשה שלה הייתה לא נכונה ושהיא סתם בזבזה זמן יקר, וטיפחה תקוות שווא.
לאחר שסיימה, יצא להן לחכות כמה שניות ארוכות בהן לא קרה דבר.
טסה צפתה בדלת, בסורק ובלוח בחוסר סבלנות עיקש שהמשיך להאט את קצב הדברים. היא כבר התחילה לחשוש שבאמת טעתה. היא לא רצתה לדמיין מה יהיה עליה לומר לטאי ולאחרים אם תחזור בידיים ריקות.
אור ירוק הגיח בפתאומיות מאחורי הספרות החצי שקופות וצבע אותן בהילה מאשרת.
חיוך גדול ומאושר הציף את פניה של טסה, ודאש, מצידה, עוד הייתה מבולבלת. היא מיהרה לעבור בדלת עוד לפני שנפתחה עד סופה. היא עברה בחריץ שנפתח בקוצר רוח ולא חיכתה שדאש תעשה כמוה, וכאשר היא נכנסה, טסה כבר הייתה במרכז החדר ובחנה אותו בחיפזון.
דאש הייתה מודאגת ממנה אם לא הייתה בשוק בגלל מה שראתה. למרות שלא הייתה שם מעולם, כבר הצליחה לזהות היכן הן.
בגלל החליפות. ארונות על גבי ארונות תצוגה בנויי זכוכית ופלדה שמרו על חליפות היוקרה המרשימות עשויות החומר החזק דמוי הברזל של הגיבור הגדול- איירון מן.
הן הוצגו כמו יצירות אומנות במוזיאון הנחשק בעולם, שמורות היטב למרות שכל אחת מהן סוחבת מספר רב של פגיעות שתוקנו ואף שופצו על ידי "הגאון" המיליונר שבנה אותם, המאמן של טסה, שאם עד עכשיו זה לא היה ברור- היה טוני סטארק, בכבודו ובעצמו, "האחד שיש לו יותר מדי זמן פנוי" כפי שטסה אהבה לכנות אותו מאז ששמעה ש"מארק 42" לא היה השריון האחרון שיצר.
החל מ"מארק 1", שהיה נראה כמו רובוט עצום ומגושם עשוי מתכת כבדה ועבה, עד "פטריוט הברזל", שנראה כמו שילוב מוזר של מראה השריון הבסיסי והחליפה של הקפטן, ועד "עכביש הברזל", החליפה שהכין לפני זמן רב לפיטר פרקר, "ספיידרמן". היה שם הכל מהכל.
"זה- מדהים!" דאש צחקה בהתרשמות גדולה והחלה לבדוק כל שריון ושריון בקפידה.
"אני יודעת." טסה הסכימה והמשיכה את חיפושה המרוחק. "אבל… איפה מה שאני אמורה למצוא?"
"למצוא?" דאש שאלה אותה בתהייה מבולבלת. "מה את אמורה למצוא?"
"סטיב נתן לי את הקוד שיפתח את החדר הזה." היא הסבירה לה והתקרבה עוד יותר לתצוגת השריונות כדי לבדוק. "הוא אמר שאדע מה לעשות עם זה."
"וידעת." דאש הוסיפה.
"כן." טסה הנהנה. "אבל לא יכול להיות שזה רק המחסן של טוני." היא נאנחה ועיקמה את פיה. "קיוויתי… שאמצא שריון בשבילי."
"את- עצובה?" דאש התקרבה אליה בסקרנות.
"אני די מאוכזבת, לראות שאין כאן משהו שיוכל לעזור לי לעזור לו."
"הו, לא, חברה שלי," היא תפסה בשכמה חזק והידקה אותה אליה במחווה חברותית תומכת. "עד שלא מפרקים את כל המבנה- לא אומרים שאין כאן משהו!" היא פסקה עם אצבע שלופה באוויר. היא התרגשה מהאפשרות שבאמת קיים שם משהו, משהו חשוב שלא רק ישפר את הרגשתה של טסה, אלא גם יעזור להם במערכה. ובגלל שהתרגשה ככה, מבלי להתכוון, ידה עלתה באש.
כשטסה קלטה את הלהבות המתפשטות היא התרחקה ממנה מיד. היא הרגישה את החום מקרוב, ודאש לא. זו הייתה הבעיה במי ששולט באש, הוא לא מסוגל לשים לב שכוחו מתפשט אלא רק כאשר הוא רואה אותו, כי היכולת היא חלק ממנו.
דאש, עוד לפני ששמה לב שקצת הגזימה, הבינה מתגובתה של טסה מה קרה. היא ניערה את ידה וכיבתה את הבערה. היא עיקמה את גבותיה בתחושת אשם, ופחדה להתקרב אליה שוב. טסה תפסה בעצמה חזק ופערה את עיניה בבהלה מאותו זיכרון ששוב חזר אליה. הוא תמיד חזר אליה כשראתה אש, מכל סוג, בכל גודל.
"הו, אני- אני מצטערת, טס." דאש פנתה אליה בשקט.
טסה התיישרה ולקחה נשימה עמוקה. היא העלתה את מבטה למעלה ואז החזירה אותו אליה. "זה, זה בסדר." היא אמרה לה. "את לא צריכה להתנצל."
"לפעמים אני לא שמה לב." היא הסבירה לה ותפסה בזרועותיה בסיקול ידיים.
"אני יודעת." טסה הנהנה בהבנה וחזרה להתקרב אליה. היא רצתה להראות לה שלא קרה שום דבר רע. "מה- אמרת בקשר לפירוק של המקום?" היא העבירה את אחיזתה למותניה והעלתה חיוך מתקשה עדין.
"הו, כן." דאש הלכה ועברה על פניה כשהתקרבה להסתכל על מיכלי השריונות הגדולים. היא בחנה אותם בקפידה, וטסה צפתה עליה מרחוק. היא העבירה את ידה בקירוב לזכוכית כמנסה להתרכז בכל פרט ופרט.
היא משכה מבט ארוך על החדר, ואז נעצרה על טסה. היא התקדמה לכיוונה והמשיכה לכיוון דלת שחורה שניצבה מאחוריה, קרובה לכניסה ממנה הגיעו. טסה צפתה בה ונשארה בעמדתה.
"הו, תראי." דאש שמה לב לכיתוב החלש החרוט על השלט. טסה, בשביל באמת לראות, התקרבה אליה.
"מארק אפס-אפס-אחת." טסה קראה.
"אני תוהה מה זה אומר." דאש אמרה בחצי חיוך עם מסר ברור.
טסה תפסה בידית הדלת וסובבת אותה בעדינות. להפתעתה, היא לא הייתה נעולה.
הלומת אור חשפה את פנים החדר, ולמרות ששתיהן לא יכלו להיות מופתעות ממה שניצב שם, זה עדיין קרה. לא הפתעה, בדיוק, אלא יותר תדהמה. תדהמה ממה שראו, ממה שהוצג בארון הזכוכית היחיד שעמד מרחוק מול הדלת.
"הגיע הזמן." טסה אמרה בחיוך מסופק, כאשר בחנה את השריון האדום-כסוף שהתאים למימדיה.