עיר של גיבורים- פרק 14- השכן הידידותי שלכם

"סטארק, אנחנו צריכים תוכנית התקפה!"- סטיב רוג'רס, קפטן אמריקה

טאי ומק לא חשבו שכך היום שלהם יתנהל. קודם כל, פיצוץ שהרדים את רוב המאמנים של הפרויקט, אחר כך הועברה אליהם הסמכות לתפקיד "הנוקמים", אחרי זה, הופיעה אלכס, נערה שהגיעה בשליחותם של שומרי הגלקסיה כדי לסייע להם, אז הייזל הואשמה בבגידה (למרות שבמבט שני התברר שהיא חפה מפשע), אז התחילה מהומה מסוכנת ברחוב שמתחת למגדל שלהם, ועכשיו, האחד והיחיד, ספיידרמן, בא לעזרתם, וכל זה כשטסה ודאש נמצאות ב-השד יודע איפה.
אילו היו מספרים להם שזה מה שהולך לקרות, סביר להניח שלא היו מאמינים. אבל הנה, זה קרה, כל הדברים האלה, זה אחרי זה. די מדהים, כנראה. או שאולי ככה זה כשאתה, מה שנקרא, "גיבור על" באמריקה.
שניהם ממש בהו בו, התקשו להאמין שזה באמת הוא שם, כאשר נחת על הקרקע והתקרב אליהם.
"אתם המומים?" הוא שאל, קולו גבה במעין פליאה. שתיקתם כנראה סיכמה את העניין. "ממני?" הוא הניח את ידו על בית החזה שלו. "זה כזה מגניב!" התגובות שלו היו שונות כל כך מההתנהגות של שאר הגיבורים שהכירו (מלבד ג'וני סטורם, המאמן של דאש, שלפעמים היה נראה שהוא נער בן טיפש-עשרה בעצמו), עד שלא הצליחו להגיב, או אפילו להתחיל בכך.
איש העכביש, בשר ודם, נמצא שם ומשתף איתם פעולה. אז נכון, הוא לא הכי חזק או הכי מוכשר, ואפילו לא חלק מהנוקמים (פעם היה, אבל פרש מסיבות כלשהן והמשיך בקריירת הסולו שלו), אבל הנוכחות שלו הייתה שונה ומהממת בשבילם. יכול להיות כי הוא בעצמו התחיל את תפקיד הגיבור שלו כנער, ואולי זה יצר בניהם איזושהי קרבה רחוקה והתעניינות גוברת בו.
נראה שלספיידרמן זה לא הפריע.
"אז, תראו," הוא התחיל להסביר להם כי בוודאי רצו לדעת, אף על פי שלא שאלו. "כ- הגיבור של העיר ניו-יורק לא אוכל לנוח ולא אוכל לשקוט כמנסים להוציא אותי מהמחבוא שלי בצורה כזאת. יש אנשים שזקוקים לעזרתי, ושום ניסיון להרוג אותי לא יגרום לי לעזוב."
"אז, שמעת מה קרה?" מק שאל, וטאי התקרב אליהם לשמוע.
"ברור." ספיידרמן השיב. "הקפטן שלח הודעת מצוקה לכל גיבור-על שרשום אצל "המגן". אני יודע שזה לא ממש חכם לצאת למלכודת השקופה הזאת, אבל מישהו באמת יכול להיפגע, כי לנבלים לא אכפת מהחפים מפשע, מה שמוזר כשחושבים על זה שהם פשוט לא מפוצצים את כל המקום, למרות שאז לגיבורים לא יהיה מול מה להתמודד וככה כן, והם יהיו פה יותר זמן כדי להיפגע, אז, טוב, זה נשמע דווקא הגיוני-"
"ספיידרמן, אתה מדבר יותר מדי." טאי אמר לו.
"הו, כן, טעות שלי." הוא גיחך ושפשף את ראשו. "זה לרוב קורה לי. אני פשוט חייב להגיד את מה שיש לי בראש, כי זה ממש חשוב שישמעו אותו. בדרך כלל."
"תוכל לעזור לנו?" מק ניגש לעניין.
"היי, בשביל זה אני כאן!"

אליה בחנה את ההרס מרחוק. רחוק מספיק כדי להיחשב רק כצופה, ולא יכלה לחוש איזשהו רצון שיניע אותה לסייע. היא ידעה שזה מה שהם צריכים לעשות, כי הרי, טוב, לשם כך כינסו אותם יחד, אבל משהו בה אמר לה שזה ממש לא כדאי. לה ממש לא כדאי לנסות ולעזור.
היא הכירה את עצמה טוב מאוד, היא לא אדם שמסוגל לשמש כמושיע. היא לא אדם שהכל הולך לו כמו שצריך. משהו תמיד מתפקשש, בין אם לא תייחס לכך חשיבות ובין אם תשתדל כמה שיותר להיות הטובה והמושלמת… משהו יקרה, משהו חייב לקרות.
היא יכולה למנות על כף ידה את מספר הפעמים בהם ניסתה לעזור, ואת מספר הפעמים בהם נכשלה.
לא, הם לא צריכים את העזרה שלה.
היא לקחה את רגליה, הסתובבה, ופנתה חזרה אל המגדל. אולי שם תוכל לנוח, או איכשהו להירגע. הרעש מסביבה לא עשה לה טוב. היא החלה להרגיש את המרגש השורף בגרונה ואת ראשה שהחל לכאוב בנקודה שבאה ונעלמה.
"היי, לאן את הולכת?" היא שמעה מאחוריה קריאה שבוודאי נשלחה לכיוונה. היא הסתובבה בעדינות לקראת הבחורה הצעירה בעלת השיער החום-האדמוני שהסתכלה עליה במבט שהיה מוכר לה מאז ומתמיד. מבט תוהה ומאשים. בעיקר מאשים.
"אני חוזרת." אליה השיבה להייזל, לשאלתה, אם זה לא היה ברור לה קודם.
"למה?" הייזל עיכבה אותה בכוונה.
"אני- אני לא מרגישה טוב." קולה נחלש לרגע קצר תוך כדי שדיברה, והיא השתעלה בשקט.
"אז?" הייזל הייתה אדישה מתמיד. לא שאליה ידעה מתי זה תמיד, היא בקושי הכירה אותה, ובקושי זכרה את שמה, בפוקס נזכרה, והיחס שלה נראה לא מתעניין מאז שראתה אותה לראשונה.
היא כבר ידעה שהיא לא סובלת אותה.
אליה החליטה לחזור ולהסתובב, ולהתעלם מההערה שלה.
"היי, תחזרי הנה!" הייזל דרשה ממנה.
"לא." אליה אמרה, בספק אם הייזל בכלל שמעה. אותה זה לא ממה עניין.
"את לא יכולה לנטוש את הצוות שלך ככה!"
"אתם לא הצוות שלי. רק חבורת וונאבים מפונקים." הפעם היא מלמלה את זה.
"אם את הולכת עכשיו את לא טובה יותר ממי שעשה את זה!" הייזל קראה, וגרמה לאליה לעצור במקומה.
אליה שוב הקשיבה לקולות ולצעקות שנזרקו לכל עבר. היא שוב שמה לב לריח האבק והעפר שנכנס לריאותיה יחד עם האוויר. היא נזכרה מה ראתה לפני כן. כאב הראש שלה רק החל להתגבר כשליבה הוסיף לדפוק בהאצה.
היא המשיכה ללכת, והתעלמה מכל מה שהייזל אמרה לה.

באותו הזמן, מק וספיידרמן הצליחו לבנות תוכנית שיתוף פעולה מוצלחת למדי. מק, הודות ליכולותיו המרשימות ולחושיו המחודדים, הצליח להבחין היכן נמצאות פצצות המתכת העגולות עוד לפני שעשו נזק, וספיידרמן הקשיב להדרכתו ובעזרת קורי העכביש החזקים שלו מנע מהם להתפוצץ ולעשות נזק רב.
נראה היה שהצליחו לשלוט במצב ולמזער את ההרס עד כמה שניתן, אבל עדיין היה חסר פרט אחר במשוואה שלהם.
"היי, ספיידי, יש לך מושג מי יכול לגרום למלכודת הזאת?" טאי פנה אליו, בתקווה שהוא ידע, כי הרי, המוח שלו חושב מהר יותר מכל אחד אחר שהכיר (טוב, אולי מלבד טוני). בוודאי כבר אסף השערות.
"המ, טוב, יש הרבה אפשרויות." ספיידרמן החל לחשוב, תוך כדי שהקשיב לדבריו של מק לגבי מיקומם הנוסף של הפצצות. הוא נתלה על אחד מקוריו המתנדנדים וירה עוד כדור לבן למטרה נוספת. "הא! חוש העכביש שלי אומר משהו!" הוא קרא ונחת על המדרכה במהירות.
מעליו הרעיש באוויר ההלם שיצרה אחת הפצצות הקטנות שהם טרם מצאו.
"הו, אז זה היה זה!" ספיידרמן הבין. הוא הסיט את מבטו אל הכיוון ממנו הפצצה נשלחה, והתקרב לבחור שזרק אותה. "אה- הא! אז זה אתה!" הוא הכריז בהצבעה.
"לא, אני רק זרקתי אותה למעלה." הוא השיב לו.
"עליי?" ספיידרמן חש מעט נעלב, והשתדל לסמוך עלי ההסבר שהבחור הביא לו.
"כן, מצטער על זה." הוא העלה חיוך נבוך קטן. "לא שמתי לב."
"פעם הבאה זה מומלץ להסתכל." ספיידרמן המליץ לו.
"אוקיי, אני אזכור."
טאי ומק, שניהם התקרבו אליהם בריצה. שניהם היו חייבים להבין מה גרם להם להפסיק את התוכנית, שכן, לא היה להם ממש זמן לזה.
"בן?" טאי זיהה את הבחור שעמד לצד ספיידרמן. שיערו החום הכהה, עיניו הכחולות, עורו הבהיר מעט, והבגדים הפשוטים שלבש. מראה זהה כמעט בדיוק, והודה שמעולם לא עזב את הזירה.
"היי." הוא הניף יד למעלה לשלום. טאי היה פחות שמח לראות אותו.
"מה אתה עושה פה? אמרתי לך ללכת."
"כן, אני יודע, אבל לא יכולתי לברוח כדי שאחר כך אחיה עם הידיעה שיכולתי לעזור להציל אנשים ובחרתי לא לעשות זאת." הוא הסביר לו, וספיידרמן גיחך.
"הא, בחור כלבבי." ראו איך הוא מחייך מתחת למסכה. "למרות שהוא כמעט פצע אותי אנושות כשזרק עליי את הפצצה הזאת."
"אתה עשית?" טאי ומק שאלו בפליאה מבוהלת.
"אתה משוגע, יכולת להוריד לעצמך את היד!" טאי הוסיף לומר. "או לפגוע במישהו."
"כן, אבל אם הייתי משאיר אותה כאן, עמוד החשמל הזה היה נפגע, והחוטים שלו היו פוגעים במים שעל הכביש שהגיעו מברז הכיבוי הזה ש- קצת נהרס לגמרי לפני כן ויצר פה שיטפון קל." בן הסביר להם תוך כדי שהצביע על מסלול ההרבה מדומה. "כל מי שנמצא פה היה יכול להתחשמל."
מק בחן את התיאוריה שלו בזריזות. "הוא צודק."
"הו, יפה, לבחור יש עין חדה." ספיידרמן התרשם. "כמו לצלף."
"אמ, תודה." בן אמר. "אבל אני מעדיף את תחרויות השחייה מאשר מטווחים."
"הו, מה שמעלה לי לראש-" ספיידרמן הרים אצבע כמכין אותם לרעיון החדש שלו. "אני בטוח שמי שהניח את הפצצות האלה עדיין כאן!"
"איך הגעת לזה?" טאי שאל אותו.
"טוב, קודם כל, פצצות מהסוג הזה מחזיקות מקסימום שלושים שניות אחרי שמפעילים אותם," הוא הסביר. "ואני גם רואה דמות חשודה אחרת מרחוק, והיא מחזיקה בעצמה שק חשוד מאוד!" ספיידרמן התרומם לאוויר עם חוט קורים חזק ומיהר להתנדנד לכיוון אליו הצביע. השלושה רצו אחריו, ובזמן הזה כבר נחת חזרה בפתח הסמטה אליו הדמות הלכה, דמות לבושה בגדים שחורים שהסתירו אותה וכובע ברדס שכיסה את פניה.
ספיידרמן תפס בשק שהאדם שלפניו החזיק והוציא אותו מגדר החזקתו, והזר החשוד בינתיים התרחק ממנו כמה צעדים. הוא פתח את השק וראה כמות מספקת של פצצות עגולות וקטנות, כמו אלה שהיו חלק במהומה שברחוב.
"הא, אז זה כן אתה!" הוא הרים את ראשו וזכה לראות קנה של אקדח מכוון אליו. הוא השתנק בבהלה. "אה, אתה יודע, אפשר- אפשר לדבר על זה," ספיידרמן הרים מעט את ידיו בעדינות. השק נפל לרגליו. "לא צריך להשתמש באלימות. זאת אומרת, בעוד אלימות, כי כבר השתמשת באלימות, שלדעתי לא הייתה נחוצה, למרות שאתה- בכל זאת- אה, סוג של נבל, אני מאמין, אז בשבילך זה כך נחוץ-"
"אני מצטערת." הבחור, או בעצם, הבחורה, שכיוונה אליו את האקדח קטעה אותו עם דבריה, ובמשפט לא צפוי כלל.
"רגע, מה?" הוא התבלבל, ומיד הרגיש עקצוצים שאומרים לא להתחמק משם מהר- עקצוצי חוש העכביש שלו. הוא התחמק, ותוך כדי הרגיש דקירה כואבת בכתפו, והבין שאיחר, רק בכמה שניות.
מילותיה הוציאו אותו מריכוז, והדבר האחרון שחשב עליו לפני שנרדם (מהחומר שהיה בתוך החץ שירתה עליו. לא צריך להיות גאון כמוהו כדי להבין את ההקשר בין הדברים) היה- האם מה שאמרה לו היה רק הסחת דעת, או בעל קמצוץ אמת.
עיניו נעצמו מתחת למסכה. בקול מעומעם הוא שמע שקראו אליו.