עיר של גיבורים- פרק 16- האלק באסטר

"מכה אותי בגב? מהלך מלוכלך, באנר!"- טוני סטארק, איירון מן

"אליה, את טועה." טסה ניסתה להרגיע אותה כשנשארה לדבר בטון רגוע ומאופק, זאת למרות שהיא התחילה לפחד ממה שעלול או עומד לקרות. אליה עמדה מולה, עיניה נוצצות בזעם, שיערה החום הבהיר כבר התפרע, גופה נראה כאילו הוא הולך להתעצם במגודלות והיא- מוכנה להכות אותה בכל כוחה מבלי לחשוב פעמיים. בפעם הראשונה מאז פגשה אותה (מה שלא קרה לפני יותר מדי זמן, אך עדיין נתן לה מספיק רגעים כדי לחשוב עליה רבות) היא הצליחה להידמות לברוס, אביה, ולפתע, גם גרמה לה לתהות איך זה הגיוני שאותו מצב של "ענק ירוק עצבני" משותף לשניהם אם אין בניהם קשר דם אמיתי.
ברוס אימץ אותה, אז… איך זה בכלל אפשרי?
"אנחנו ממש לא חושבות ככה!" דאש הוסיפה להדגיש מהלחץ ובלעה את רוקה בחשש.
"כולם חושבים ככה, כולם חושבים שאני מפלצת," קולה נשמע רגוע במפתיע, ודי מחוספס. "הם אומרים שהם לא, אבל אני יכולה לראות את זה עליהם." היא הפנתה מבט חטוף אל דאש, שגרם לה להיבהל ללא רצון, ואולי גם לאמת את טענתה. "אז למה שאוכיח להם אחרת?" היא קיפצה את אגרופיה חזק עוד יותר, וגופה החל לפתע לגדול, הפעם לא רק בראשה של טסה. שרירי ידיה התרחבו וקרעו את העליונית האפורה שלבשה עליה, רגליה יצאו מנעלי הבובה שנעלה, ומכנס הג'ינס הכהה שלה נקרע מצדדיו וחשף מה שנראה כצלקות וכתמים ירוקים ומשונים על עורה, שנוספו להיראות גם על זרועותיה ובטנה שנחשפה. עורה הפך לירוק יותר, אמנם רק מעט, אך מספיק כדי להבחין בהבדל.
עכשיו, היא נראתה כענקית ירוקה של ממש.
"הו, אליה," טסה פנתה אליה וידיה מורמות לשלום. "מה שאת לא חושבת לעשות, אל תעשי את זה." היא המליצה לה, אך כנראה שלא בצורה משכנעת מספיק כדי לגרום לה לשנות את דעתה. אליה הסתערה לכיוונה בכל הכוח ולא היססה לרגע. היא חבטה בגופה של טסה (שלמזלה כוסה בשריון מגן) והעיפה אותה יחד איתה קדימה.
"טסה!" דאש קראה בבהלה כעומדת מן הצד, תוך כדי ששמה לב לחור הגדול בקיר המסדרון המפורק שלפני רגע ניצב מאחוריהן.
החדר שנתחם על ידו היה עוד חדר אימונים נוסף, במזל, ולא אחד חשוב ויחיד במינו, לכן ההרס הנקודתי בתוכו לא גרם לנזק רב מדי. זו מחשבה עליזה יחסית, כאשר חושבים על זה שבדיוק ברגע לא טוב בכלל מתחילים להיווצר הקרעים בין חברי הצוות, דבר שכלל אינו מומלץ, לא משנה מתי.
טסה הספיקה לסגור על ראשה את הקסדה לפני שהיא פגעה ברצפה ונגררה לאחור על ידי הדף התנופה של המכה שקיבלה זה עתה. היא שכבה על הרצפה וראשה נשען על הקיר. גופה כאב מהכוח הפתאומי שפגע בה, וליבה דפק במהירות.
היא פקחה את עיניה והרימה מעט את ראשה. היא ניסתה להתעלם מהכאב שהכה על גופה ועייף אותה מאוד. אם רק ממכה כזאת היא לא מצליחה להתאושש, מה תעשה כשיתנהל קרב אמיתי? טסה התחילה לפחד מזה, עוד יותר מכך שבמצב בו היא נמצאת עדיף לה לחשוב קודם איך תצא מתסבוכת הענקית אליה נקלעה בלית ברירה, אם בכלל, מאשר על בעיות עתידיות.
אסור לה לוותר עכשיו. היא ידעה. טוני לא וויתר כשנכלא לראשונה על ידי וונג צ'ו ואנשיו, אז לה אין זכות לוותר במצב מסובך פחות.
היא התרוממה על רגליה, התעלמה מכל אזהרה גופנית שאמרה לה לא לעשות זאת, וצפתה איך הפיצול הגדול של אליה מתקדם לעברה. "אליה," קולה היה צרוד מההלם שתקף אותה לפני כן. היא גרגרה בגרונה בשיעול, הרגיעה את עצמה וחזרה לדבר איתה. הדבר האחרון שרצתה לעשות זה להילחם איתה. "בבקשה, תקשיבי. הרגשות שלך מתעתעים בך." היא אמרה, ואליה מצידה המשיכה להתקדם. טסה הרימה את ידיה מעט, בערך להתגונן בערך להראות לה שאין לה כוונה להשתתף בקרב. "אין לך שום סיבה לכעוס או לתקוף אותנו. אנחנו חברות." היא הוסיפה לכך חיוך קטן מלא כוונה.
אליה נעצרה ונעמדה במקומה. היא בחנה את טסה בקפידה. לרגע טסה האמינה שהצליחה להגיע לליבה.
לרגע.
אליה העלתה את גופה החסון מעלה ותפסה את רגליה לריצה כבירה לכיוונה. היא נהמה בכעס, ולא נתנה לטסה די זמן כדי לברוח. למזלה, הייתה לה עזרה. טסה התרוממה לאוויר על ידי זוג ידי להבה אדומות שתפסו בה מתחת לכתפיה וסחבו אותה לכיוון המסדרון בשנית. זו, כמובן, הייתה דאש, שאחרי שיצאה מההלם של ההתפרצות של אליה, מיהרה לבוא ולסייע.
כל גופה כוסה אש, מכף רגל ועד ראש. היה אפשר להבחין מתחתיה לחליפת הלחימה השחורה שלא הסירה מעצמה עוד מאימון הבוקר האחרון שלה. שיערה שבדרך כלל נראה אדמוני בעל גוונים בהירים של כתום וצהוב, גם הוא היה כלהבה אחת גדולה.
טסה פחדה, באמת פחדה. כשהבחינה בחברתה זו בפעם הראשונה במצב המלא שלה, כשהיא משתפת פעולה עם הפוביה הגדולה ביותר שלה, זה עשה לה משהו בבטן. בעיקר רצון להתרחק, אך היא התאפקה. לא היה זמן להיכנס עכשיו לפאניקה, וזה לא המקום ולא הרגע המתאים. היא הייתה חייבת להתרכז ולעשות את המוטל עליה.
היא ודאש נעמדו שוב במסדרון, אחת ליד השנייה, ואליה התכוננה לחזור.
"אתן אומרות שאין לכן בעיה, אבל אתן ממשיכות לברוח." היא פנתה אליהן בקול מחוספס תוך כדי שעברה דרך הפתח שיצרה בקיר.
"היא מדברת." דאש לחשה אל טסה בפליאה. זה ידוע לכל אחד מחברי הפרויקט שבמצב ה"מפלצתי" שלו, ד"ר באנר לא מסוגל לחשוב בהיגיון, שלא להוסיף את הדיבורים, לכן זה לא היה צפוי לשמוע שאליה מסוגלת לעשות את זה, ועוד בצורה חלקה.
טסה שמעה אך התעלמה מההערה של דאש. היא גם הופתעה, אך זה לא נראה לה מוזר מדי. כרגע, היא רצתה להתעסק בעיקר. "טוב, את תקפת אותנו." היא העלתה נקודה חשובה.
"אתן לא נלחמות." היא המשיכה להתקרב, ומבט מכווץ מועסק על פניה. "רעיון גרוע." היא תפסה באגרופה האחד עם ידה האחרת והנחיתה מכה מהירה על הרצפה. היא נשברה תחתן, והן נפלו מטה, אל החדר הגדול שהתברר להן אחר כך כאולם הכניסה של הבניין.
יסודות הקומה של האזור בו היו התמוטטו כאילו היו חלקי אבן גיר רכה. דאש התעופפה מיד באוויר בעזרת כוחותיה כאשר שמה לב שהן לא ניצבות יותר על קרקע מוצקה. הדבר הראשון שעשתה לאחר מכן היה לחפש אחר טסה, והיא מצאה אותה בין שמיים לארץ (או בין קומה לקומה) והזדרזה לאחוז בה מחדש ולעזור לה לנחות בעדינות על הרצפה. לצער שתיהן לא היה לטסה מספיק זמן כדי לבחון איך פועל השריון החדש שלה ואיך עושים מה במדויק, כך שתעופה לא הייתה כלולה בתוכנית שלהן. אבל, כנראה שמשהו שימושי אחר יוכל לסייע בזה.
"תודה." טסה פנתה אל דאש ברגע שרגליה נגעו בקרקע.
"אין בעד מה." היא חייכה מתחת ללהבות היוקדות של עורה. "הו, והשריון שלך לא נפגע מהאש שלי בכלל." היא שמה לב.
"כן, את צודקת." טסה הסתכלה על המקומות בהם דאש אחזה בה, ושמחה לגלות שזה נכון. "כנראה שטוני בנה אותו חסין."
"המ, רעיון טוב." דאש גיחכה.
טסה הפנתה את מבטה קדימה, וצפתה באליה כשהתאוששה מהנפילה הגדולה. גג אולם הכניסה היה גבוה בהרבה משאר גגות החדרים וקומות המבנה. הנפילה ממנו ללא מיגון מתאים עלולה להיות אכזרית. אליה הייתה צריכה לקחת את זה בחשבון, אבל, יכול להיות שהיא שכחה או לא שמה לב היכן היו. יכול להיות שכלל לא ידעה.
"בסדר, גברת באנר," היא התקדמה אליה בביטחון מופרז שבא משום מקום והזכיר לה לרגע את סיפורי הגבורה שטוני נהג ואהב לספר לה כל שני וחמישי, שם הוא תמיד הוסיף להזכיר כמה מדהים היה, ועד כמה שמר על קור רוח לא משנה עד כמה זה לא היה במקום. "אבל הפסקתי להיות עדינה." היא אחזה את ידה המושטת על השנייה בצורה חזקה.
אליה הסתכלה עליה ולא זזה. היא נשמה נשימות מהירות והחזה שלה נע איתן. היא חיכתה, כמו שאר הנוכחות בזירה.
"ג'רוויס, תוכל, אמ," היא רמזה לבינה היקרה את רצונה. הוא, כמובן, הבין.
"כרצונך, העלמה מקארת'ני." הוא אמר אליה, וקרן לייזר חזקה ואדירה הושלכה מידה לכיוונה של אליה. זו נהדפה על ידה ויצאה אל מחוץ לבניין דרך הקיר שמלפניו עמדה, ושברה אותו בקלות מפחידה. היא התגלגלה על הרחבה הקדמית הקשה והגיעה לשפת הרחוב.
עשרות אנשים עדיין רצו בגלל המהומה הבלתי מוסברת שהתחוללה שם, אך ברגע שחלקם ראו אותה, האטו והפנו אליה את מבטה.
היא הרימה את גופה לאט ולא רצתה לעשות תנועות חדות מדי. מהר מאוד היא שמעה לחישות מסביבה, והמצב נראה לה מוכר. היא העלתה את מבטה בעדינות, וצפתה על הקהל שהתגודד מכל עבר לפתע.
מה קרה, פתאום רואים אטרקציה וכבר אין סכנת חיים במרחק רחוב אחד? יותר שווה לראות מה היצור הזה מאשר להציל את עצמכם? אני אראה לכם עד כמה זה שווה.
"אליה!" היא שמעה את קולה של טסה קורא אליה מאחור ויישרה את עמידתה. כל האנשים שהיו בקהל לקחו צעד אחורה, ומי לא היה שם? אישה מבוגרת עם שקיות סופר בידיים, זוג ילדים קטנים שרק אחד מהם לובש קסדת אופניים, בחור ממושקף בן גילה בעל חזות בוגרת, אדם צעיר ולו מראה נורא שהחליט לצלם את- מה- שקורה…?
ברגע שראתה את העדשה החליטה שעליה להסתלק. היא התחילה לרוץ משם, כמה שיותר מהר. בזווית עינה ראתה את ההרס שגרמה בתוך הבניין, ומיד הסיטה את ראשה.
היא רצה לצידו האחר של הרחוב והחלה לטפס על אחד הבניינים, כך שאף אחד לא יוכל לעקוב אחריה. לפחות לא פיזית. את דרכה משם עשתה דרך גגות המבנים, והיא לא ידעה לאן ועד מתי, אלא רק שהיא צריכה לברוח.

"היי, תן לי את זה!" טסה, בפנים חשופות ושריון מפואר ומשופשף, פנתה לאותו בחור בקהל שצילם את הכל. בהתחלה לא היה מרוצה, בטח רצה להתנגד, אבל ברגע ששם לב לשריון הקרב שלה נכנע בקלות. היא חטפה את הטלפון הנייד מידו, בו צילם את המאורע, ושברה אותו באגרוף משוריין אחד. לא היה לה אכפת כמה יקר הוא היה וכמה שדרוגים היו לו, אסור ששום זיכרון יישאר בו. הכל חייב לעוף.
"אני לא רואה אותה." דאש חזרה מהתצפית שלה בשמיים עם הבשורה.
"לא נורא." טסה אמרה. "ניתן לה זמן."