עיר של גיבורים- פרק 19- ראייה כמו של נץ

"באמת? אני פורש לכמה- חמש דקות? והכל עולה בלהבות."- קלינט ברטון, עין הנץ

זו פעם נוספת שהיילי ברחה מחלון חדרה בשעת לילה. היה מספיק מאוחר כדי שדודתה לא תשים לב לכך עד שתתעורר בבוקר למחרת, לכן ניצלה את זה. זאת ישנה כמו דוב, וגם מתנהגת ונראית כמו אחד. גסת רוח, צעקנית ולא חברותית במיוחד. תמיד מכסה את רעמת השיער החומה והקשה שלה מתחת למטפחת צבעונית מכוערת שהייתה הפריט האופנתי האחרון שילך עם השמלה שלבשה באותה עת, ובעצם, השקיפה את מה שאף אחד לא היה יכול לראות עליה מבלי להכיר אותה היטב- עד כמה מכוערת היא.
איך נתנו דווקא לאישה הנוראית הזאת את הזכות להיות האפוטרופוסית שלה? היילי הרבה פעמים תהתה איך צלחה באתגר ולא הפכה עם הזמן להיות כמוה. כשהיא רוב השנים בחברתה זה היה קשה. במזל, זה לא קרה, כי אז לא הייתה יודעת מה הייתה עושה אילו כך היה.
לפני שהלכה מהבית, או פשוט מקורת הגג שתחתיה ישנה, זכרה לנעול את חלון חדרה ואת הדלת הקדמית, כדי שחס וחלילה לא יקרה שום דבר. במחשבות צדדיות טורדניות יצא לה לתאר מה יקרה אם לא תנעל וכן יקרה משהו. היא לא נמצאת, דודתה לא מעניינת אותה, לא יהיה לה אכפת אם משהו יקרה, אפילו הנורא מכולם. בין כה וכה הבית הזה הופך עם הזמן לפחות ופחות כמו הבית הראשון שלה, ויותר כמו מקום לינה מבחינה חוקית.
אבל, היא מיצתה מספיק לאותו לילה את תחושות הסלידה מחייה השגרתיים, והחלה להתעסק בדברים החשובים בהם באמת. לצערה, לא יכלה לנצל את כל הזמן שלה עליהם, כי בית ספר, ודודה שלה שנטפלת אליה כשהיא ערה, ועוד דברים לא חשובים כאלה ואחרים, לכן רק בערבים המאוחרים יכלה באמת ליהנות.
היא עברה בין חורשות העצים שכיסו את השטח הקרוב לביתה, באזור הפרברים של העיר, והגיעה למקום הקבוע שלהם. בחוץ, ליד הגדר, קרוב לחווה ולבית הפסטורלי של הנוף הכפרי, רק ליד דרך אפר צדדית ולא לשום כביש ראשי או בין עירוני סלול.
הוא לא היה שם. זה היה מוזר, ולא בסדר.
הוא לא מאחר, הוא אף פעם לא מאחר, והיא אף פעם לא מקדימה.
יכול להיות שמשהו לא בסדר? היא הסתכלה סביבה. אורות הבית היו כבויים. זה נדיר. בשעה כזאת הם עדיין היו אמורים לפעול. המנורות הגבוהות שדווקא כן האירו גרמו לה שלא לשים לזה לב קודם.
עכשיו היא ידעה שמשהו באמת לא בסדר.
היילי התקדמה אל הבית במהירות, ונכנסה אל האסם הצמוד אליו שתמיד היה פתוח. הכל היה נראה רגיל, שום סימן שמישהו היה שם. זה אומר שיושבי הבית בסדר, כי באסם היו הדברים החשובים באמת (המוסתרים), ואם לא נגעו בהם, סימן שזה לא מקרה חירום.
היא התקדמה למחשב המוסתר בפינה הצדדית של המבנה ובדקה אותו. ברשת המצלמות לא ראו שום דבר חריג, מלבד שאשתו לקחה את הרכב ונסעה. שוב, מוזר. היא סגרה את הצילומים ועברה לבדוק את סל המחזור שעל הצג הראשי. זו תחנת חובה כשבודקים משהו נסתר אצל המשפחה הזאת.
והנה, היא מצאה שם קובץ חדש. הייתה לה הרגשה שזה יגיד לה כמה דברים שתהתה בקשר אליהם.
היא פתחה אותו, והיה כתוב שם משהו. מכתב. הודעה. שככל שהתקדמה יותר בקריאתה כך פיה התעקם יותר, עיניה התכווצו וידיה הודקו לאגרופים חזקים. היא שמרה את הצעקה שדרשה לצאת מגרונה בכוח, עד כמה שיכלה.
"מה…?" היא מלמלה בקול חנוק והתקשתה להבין. היא עברה שוב ושוב על הנכתב, רק כדי לוודא שהבינה. שיניה הצחורות נשחקו זו בזו כשהיא שומרת את הכעס לעצמה. שריריה התכווצו ברצון להכות משהו בזעם. מחשבותיה התערבלו ביותר מדי שאלות מרגיזות וקללות עסיסיות שאסור היה לה לפזר בקול רם. הצעקה שנפלטה לאוויר הייתה יכולה להעיר משנתם את כל תושבי הפרברים אילו החווה לא הייתה ממוקדמת מספיק רחוק. קולה הדהד באוויר, ונשמע היטב גם מחוץ לקירות המבנה.
"ב-ר-ט-ו-ן-!"

קולותיהם של טאי והייזל שהתקרבו לאורך המסדרון לקראת חדר המנוחה הסבו את תשומת ליבו של אדם שהיה שם בפנים. הוא ישב על הספה, רגליו פרושות קדימה על השולחן בנוחות גדולה מדי, אשפת החצים והקשת שלו ישבו לידו, והוא נח אל מול הטלויזיה שהייתה דלוקה על ערוץ החדשות המקומי בו סיקרו את המהומה הגדולה שהתחוללה בעיר כמה שעות לפני כן.
הייזל פתחה את הדלת, וכהרגלה נראתה רצינית וחסרת רגש במובן מסוים. הוא ידע שזה רק הקליפה שלה, לכן זה תמיד גרם לו לגחך. טאי השפיל את מבטו כשנכנס. הוא היה נראה מדוכדך, לא מפתיע למה.
"…ישנם כמה פצועים קל ואחד קשה, במצב אנוש, בעקבות המהומות שהתחוללו אחר הצהריים במרכז העיר…" נשמע קולה של השדרנית שסיקרה את האירוע מהאולפן.
"איך?" הוא פנה לשאול אותם במהירות. לא הוא ולא היא ענו לו. "בסדר. תתעלמו ממני." הוא אמר במבט חמוץ וחזר להסתכל על המסך.
"…מי שהיו, ככל הנראה, "הנוקמים", היו במקום…"
"תוכל לכבות את זה, בבקשה?" הייזל פנתה להתקרב אליו. היא פזלה לכיוון הטלויזיה הרועשת.
"…הפצוע האנוש הוא נער בן שבע-עשרה, זהותו טרם נחשפה לציבור…"
אדם הרים את ראשו אליה. "אבל אני צופה בזה!" הוא התלונן.
"אדם!" היא הדגישה את שמו בטון עצבני ושקט בין שיניה ההדוקות. היא ניסתה שלא לצעוק את זה בקול.
"בסדר, בסדר," אדם עשה כרצונה, וכיבה את הטלויזיה. לאחר מכן, החדר חזר להיות שקט.
טאי עדיין עמד על יד הדלת. הייזל פנתה לסגור אותה אחריהם. הוא הרים מעט את ראשו והסתכל על הנוכחים שם. הוא ראה את דאש יושבת על אחת המיטות בקצה החדר, נשענת על הקיר שרופד בעזרת אחת מכריות הספה, וקוראת ספר אקראי שאותו לא זיהה. הייזל, מצידה, באה להתיישב על משענת הספה והתחילה לשוחח עם אדם. טאי החליט לפנות לדאש, שנמצאה בצד השני.
"היי." הוא בא והתיישב בקצה המיטה, לידה.
"היי." היא הרימה אליו את ראשה בחיוך. "אתה בסדר?" שאלה.
"אה, כן." הוא השיב, אך לא בדיוק בכנות. היא שמה לב לכך, אבל לא התעמקה בנושא. היא ידעה שהוא די רגיש בכל מה שקשור לזה, והיה עדיף שלא לחטט בפצע כשהוא עדיין מגליד.
"יופי." היא גיחכה וחזרה לקריאת הספר שלה.
"תגידי," הוא פתח מיד בשיחה חדשה.
"מה?" היא הרימה שוב את ראשה.
"מה קרה עם אליה?"
"הו, אליה," דאש נזכרה באנחה וסגרה את הספר על הסימנייה ששמרה בין הדפים. זה היה סימן שידעה שזה יכול להיות הסבר ארוך. "היא, טוב, השתגעה קצת."
"השתגעה?" טאי פתח את עיניו בדאגה.
"היא נכנסה למצב ענקית מפחיד ותקפה אותנו." היא הסבירה לו. "אבל, היא ברחה." היא משכה בכתפיה.
"אתן יודעות לאן?"
דאש נדה לשלילה. "אני גם דואגת בקשר לזה." היא זיהתה את ארשת פניו. "אבל אני סומכת על טסה שאמרה שעדיף לתת לה זמן לבד לפני שנסיק מסקנות מיותרות ונחליט לבדוק מה איתה."
"כן, גם ד"ר באנר צריך זמן אחרי התפרצויות פתאומיות." טאי נזכר. "אבל אני עדיין דואג בקשר אליה. היא לא הוא. היא צעירה."
"היא עדיין יותר מבוגרת מאיתנו." דאש הזכירה לו.
"היא עלולה להיות מסוכנת. ולנו אין אנשים שיוכלו לעזור לנו אם משהו יקרה בגללה."
"מה בקשר לאבא שלך?" היא הציעה. "הוא יכול לעזור."
"אני, אה, לא- רוצה להציק לו." הוא אמר בהיסוס.
"להציק לו?" דאש עיקמה את מבטה בחיוך מבולבל. "הוא סטיב רוג'רס, אין דבר כזה להציק לו. בטח לא בעניין כזה, ובטח לא הבן שלו."
"עדיין." טאי היה בטוח בדבריו. "הוא עסוק. הוא סומך עלינו שנטפל בעניינים." הוא התרומם על רגליו.
"עבר רק יום אחד, טאי. אף אחד לא הופך למנהיג דגול ביום אחד."
"אני אבדוק מה כדאי לעשות." הוא הודיע לה, מתעלם מהדברים שהוסיפה. "את יודעת איפה טסה?"
"בחדר השריונות של טוני. ג'רוויס עוזר לה עם מארק 001." היא הסבירה לו.
"תודה." טאי אמר לה ופנה לצאת מהחדר ולסיים את השיחה.
דאש נשארה שם, יושבת על המיטה, ומביטה בו בזמן שהלך. חיוך קליל היה על פניה כתמיד. היא העבירה את מבטה אל עבר אדם והייזל שישבו ועדיין דיברו בניהם. היא הקפיאה את מבטה עליהם, אבל לא ליותר מדי זמן. מהר מאוד היא כבר חזרה להתבונן בספר שלה.
היא כבר לא התרכזה בו. בראשה רק המשיכה לתהות בקשר לשיחה שניהלה לפני רגע עם טאי, ולא הייתה בטוחה איך זה ישפיע על מה שיקרה הלאה.