עיר של גיבורים- פרק 2- מגן וכוכב עליו

"ישנתי במשך שבעים שנה, אדוני. אני חושב שנחתי מספיק."- סטיב רוג'רס, קפטן אמריקה

לא הרגשתי כלום, במשך זמן רב מדי. והנה, לפתע הגיח לו איזה ניצוץ קטן שגרם לי להיזכר איך זה, דקירה קטנה של כאב, כאב קר, קפוא. בהתחלה הרגשתי את זה בפניי, לחיי האדומות, עיניי העצומות. טל שלגי כיסה את כולי, התחלתי להרגיש אותו עוד בכפות ידיי. האצבעות המכוסות בכפפות העור האדומות לא נחלצו מאותה הרגשה שהייתי חייב לסלק, אבל לא יכולתי. הקור הוסיף לעבור כבר לרגליי, שלבשו מגפי צבא גבוהות. אלה אף פעם לא חוסמות קור. תהיתי איך לא הבחנתי בכך לפני כן.
מצחיק, בקשר לזה תהיתי, אבל לא בקשר למה שקורה פתאום.
שמעתי קולות, עמומים. דיבורים. מכות מהדהדות שהרעידו אותי, התזוזה היחידה מזה… שנים. כאב לי הכל, וכשאני אומר הכל, אני מתכוון להכל. העצמות, השרירים, האוויר שלפתע נכנס לריאותיי שזכו לשוב לעבוד… הן היו קפואות גם כן, והאוויר היה רותח ביחס אליהן, ועדיין, למרות הכאב לא היה לי אכפת.
הרגשתי חי. הייתי חי. הכאב הודה על כך, העיד על… התחלה חדשה? אחרי מלחמה שהרגישה אינסופית, שבמפתיע, זכרתי כל פרט ממנה- האבדות, ההצלחות… מה קרה איתה?
לעזאזל, כמה זמן ישנתי?
"זה הקפטן!" שמעתי לפתע מישהו קורא בפליאה חלשה, והנה פקחתי את עיניי-
וזה היה שונה מאוד ממה שחשב שיראה. התקרה- מלאה פנסים מוארים ובוהקים, שהפתיעה אותו העובדה שהצליח להירדם למרות עוצמת האור שלהם על עיניו. הקירות- הם היו עשויים ברזל אפור, מט, לא מבריק. המשטח עליו שכב- הוא היה קשה וחלק, אבל דק ביחס למה שהיה מצופה. ספסל פשוט.
כן, הוא נזכר עכשיו.
חלום. הכל היה חלום מזורגג, פעם נוספת.
הוא התרומם במהירות. כאב חד הגיע לקדמת ראשו אך גם מיהר להיעלם. שיערו הבלונדיני שהתהדר בבלורית מרשימה שתמיד התאימה לו היה מבולגן מאוד עכשיו. זה תמיד היה ככה אחרי שחווה סיוט. הוא הרגיש סחרחורת קלה, אבל גם היא הזדרזה לעבור.
"זה אותו חלום שוב?" היא שאלה אותו והכריחה אותו לסובב אליה את ראשו. היא עמדה במרחק קרוב אליו, חייכה אליו בחיוך המתוק שלה. שיערה הג'ינג'י הבהיר והמגוון החליק על כתפיה וגבה. עיניה התכולות הבהירות כאילו הסתכלו אל תוך נשמתו וקראו את כל מה שחשב באותו רגע. זה בדרך כלל איך שזה היה מרגיש כאשר היא הייתה מביטה על מישהו, אבל זה גם היה מכשיל, כי לה לא היה יותר מושג מה עובר עליו מאשר עצמו. הפעם, היא פשוט ידעה מקודם, כי הוא כבר סיפר לה על כך.
היא לבשה חליפה שחורה חסרת שרוולים עשויה בד חוסם אש, חובה לאימונים שלה, כי הרי יוצרת להבות. שיערה היה אסוף בחצי קוקו, צורה מספקת כדי לא להסתכן בהצתה עצמית ועדיין לשכוח שהיא בעצם מתאמנת ולא משחקת, למרות שבחורה כמוה מסוגלת לשלב בין השניים, תמיד.
"הא, כן." הוא מצא את הכוח להשיב לה, למרות שבוודאי כבר ידעה שצדקה, לפי המבט שעל פניו.
"אתה ממש מצחיק, טאי. אני חושבת שאתה האדם היחיד שחולם שוב ושוב על הטראומה הכי גדולה של אבא שלו."
"הטראומה הכי גדולה?" הוא שאל אותה וצפה בה משליכה כדור אש מידה אל עבר מגדל של קופסאות שימורים ריקות שעמדו על שולחן בקצה השני של החדר, ומפילה את כולן.
"כן, מכל כך הרבה סיבות." היא הסתכלה על הריק ונאנחה בחיוך עקום. "אני לא צריכה למנות, נכון?"
"אבא שלי כבר הסביר לי לא פעם." הוא הסתובב והתיישב על הספסל כך ששתי רגליו נגעו ברצפה באופן שווה. "להיות קבול בקרח ולהתעורר אחרי שבעים שנה, כשכל דבר בעולם השתנה לגמרי חוץ ממך, אני חושב שרק זה נכלל כטראומה מספקת." הוא הוסיף להיאנח.
"אבל השאלה שלי היא- למה אתה חולם את זה שוב ושוב?" היא שפשפה את סנטרה במחשבה מתעקשת. "למה?"
"אני לא יודע, דאש." הוא קם ולקח את תיק הגב עליו הניח את ראשו לפני כן.
"לאן אתה הולך?" היא הסתובבה אליו ושאלה בהפתעה.
"לשאוף אוויר." השיב ויצא מחדר האימונים, האחד מיני רבים שהיו ב"שדה", והשאיר את דאש שם לבדה.
הוא פנה ללכת אל קצה המסדרון, אל המעלית שחיכתה לו בסופו. אבל לפני שנכנס אליה, הוא הוציא את הטלפון הנייד שלו מכיסו, והתקשר לאדם היחיד שאולי יוכל לעזור לו עם התשובה שהוא רוצה למצוא.
"כן, בן?" קולו של אביו, סטיב רוג'רס, 'קפטן אמריקה' הידוע, נשמע באוזנו מעבר לקו השני מתוך קולות מהומה מאחוריו. "משהו קרה שאתה מתקשר?" הוא חש הקלה כאשר הוא הצליח לקרוא אותו מבלי שיאמר כלום, וחסך ממנו להסביר את עצמו במבוכה.
גם דאש, גם אביו. יכול להיות שפשוט קל לדעת מה הוא חושב?
"כן." טאי ענה לו בשקט. "אני יכול לדבר איתך? לבד?"
"ברור." הוא ענה לו ללא בעיה. "ניפגש בכניסה."
"או-קיי." טאיי חייך בעדינות, וניתק את השיחה. הוא הביט על דלתות המעלית הסגורות, ולחץ על הכפתור לפתיחתן. הוא נכנס פנימה ועלה שתי קומות, עצר בקומת הכניסה. זה לקח לו פחות מדקה להגיע, ופחות משתי שניות כדי לזהות את דמותו של אביו שחיכה לו שם.
זה היה מהיר מאוד, אפילו בשבילו. טאי תמיד שאל את עצמו איך אביו מגיע לפניו לכל מקום. הוא רץ או שהוא פשוט הולך מהר מכל אדם רגיל? עברו בקושי חמש דקות מאז שניתק את השיחה איתו, והוא הצליח לרדת כמעט עשרים קומות וגם להספיק לחכות לו, בעוד שטאי עלה רק שתיים וגם הספיק שיחכו לו.
אביו הבחין בו מיד. לא היה ספק אפילו לזר לדעת שהם קשורים זה לזה. גם לסטיב יש שיער בלונדיני מסודר כמו שלטאי יש בדרך כלל (הרגע הזה הוא לא דוגמא מוצלחת להשוואה, אבל זה נכון), גם לו יש עיניים כחולות עמוקות, וגם הוא רחב ושרירי כמוהו. הוא היה נראה כמעט כמו אדם מושלם. טוב, אי אפשר להתווכח על כך שמישהו שקיבל נסיוב של חייל על לא נראה כמו אחד.
"היי!" הוא קרא אליו בחיוך כאשר טאי התקרב אליו.
"היי." טאי השיב לו בשקט.
"אתה מדוכא?" הוא שאל כמעט מיד לאחר שהבחין כיצד הוא מתנהג, חשוד מהרגיל.
"אני לא יודע." טאי השיב תוך כדי שבהה בחלל. "אני באמת לא יודע."
"בוא." הוא תפס בשכמו והוליך אותו אל הדלת. "נצא לשאוף אוויר." הוא דחף אותו בעדינות בגבו, וטאי היה הראשון לצאת החוצה. בזמן שיצא שם לב למכונית שחורה בעלת מראה מוכר מתקרבת וחונה על יד הכניסה למגדל. הוא לא ממש התעניין בלהמשיך להסתכל ולראות מי אלה היו שנסעו בה, כי בוודאי יגלה בהמשך, אבל הוא לא חשב שההשערה הראשונה שלו לגבי זה תהיה שגויה- בטח עוד "יורש" הגיע, אחד חדש.
"אז, מה עובר לך בראש?" אביו התיישב על ספסל הברזל שלצד הדלת.
"כמו שכבר אמרתי," טאי התיישב לצידו. "אני לא יודע."
"לא יודע או לא רוצה להודות שאתה יודע?" הוא שאל אותו.
"החלום הזה… אני לא רוצה לדעת מה הוא אומר." טאי השפיל את מבטו אל הרצפה ונאנח.
"אולי, אני רק מעלה השארה, זה אומר שאתה מפחד?" אביו ניסה לומר בצורה הכי מעודדת ומבינה שהצליח ליצור, אבל אפילו הניסיון הזה לא גרם לטאי לחשוב שזה בסדר.
"לא, אני לא כזה!" טאי התעקש שלא להאמין, למרות שהתחושות שחווה כל לילה לא יכלו בדיוק לומר שבאמת צדק בקריאה שלו. כי פחד, זו הייתה התחושה שהציפה אותו הכי הרבה פעמים במשך התקופה האחרונה. הוא רק לא היה בטוח- פחד ממה?
"אני לא פחדן." הוא הוסיף לומר בשקט.
"אני לא אומר שאתה כן." אביו אמר. "אבל אגלה לך משהו קטן- כל אחד מפחד, ומי שאומר שלא הוא שקרן ממש טוב. תראה את טוני, לדוגמא."
טאי גיחך בקושי, כי די צדק בדוגמא שלו, אבל עדיין לא ממש הצליח להתעודד. "אין לי חשק ממש לקלישאות." הוא אמר.
"הקלישאות דווקא מצליחות לייצב אותנו, בין היתר כי הן נכונות." הסביר לו. "אתה נושא תפקיד גדול על הכתפיים, אני לא אומר שלא, ויש לך סיבה טובה מאוד לחשוש ממה שעומד לקרות."
"ומה אם אני לא אצליח?" טאי חשש פתאום.
"אתה תצליח." אביו היה בטוח לגמרי. "אני יודע שתצליח." הוא אמר לו, וברקע הורגש לפתע רעד חזק שטלטל את האדמה, וגרם להם לאבד את שיווי משקלם. אילו לא היו יושבים באותו רגע, יכול היה להיות שהיו נופלים על הקרקע.
"מה זה היה?" טאי שאלה בבהלה.
"אני לא יודע." אביו השיב לו. "אבל אני חושב שזה בא מלמעלה. בוא!" הוא תפס בו, ושניהם קמו ורצו במהירות לכיוון ראש המגדל.
שניהם דאגו.
לטאי הייתה הרגשה רעה בקשר לעניין. הוא ידע בתוך תוכו שזה לא עוד פיצוץ במעבדה של טוני, או איזה ריב שהשתבש כמו בפעם ההיא שקרתה לו ולמק. הפעם, האזעקה אינה הייתה אזעקת שווא.
הפעם משהו קרה. משהו מתחיל, במטרה לסיים את הכל.