עיר של גיבורים- פרק 3- עין הפנתר (כי אני מרגישה נדיבה היום! *-*)

"אני נוקם, ואני אמצא את סופי עם גאווה."- טצ'אלה, הפנתר השחור

אריאל, או דאש, כפי שכולם כינו אותה תמיד, לא ממש מצאה עוד מוטיבציה להמשיך ולתרגל לבד את יכולותיה בחדר האימונים. משום מה, היא אינה מסוגלת לעשות את זה לבד. היא שונאת להיות לבד, אפילו אם מי שנמצא איתה בחדר באותו זמן ישן שנת ישרים, או, טוב, חווה סיוט שלא מומלץ להתערב ולהעיר אותו ממנו, זה מספיק מבחינתה. רק הידיעה שהיא נמצאת שם לבד לא עושה לה טוב. היא אדם חברתי, ושלא כמו חבריה לפרויקט, עבודת צוות תמיד תהיה בראש רשימת ההעדפות שלה, גם אם היא צריכה לעשות דברים לבד. איכשהו היא תמצא לעצמה פתרון.
היא סידרה את הבלגן שעשתה בפנים מהר מאוד. היא הכניסה את כל הקופסאות לשקית שתפתח בהמשך הזמן, כשתצטרך אותן שוב, השאירה אותה באחד מפגשי הקירות התוחמים, ויצאה מהדלת החוצה.
היא שמעה מרחוק את המעלית עולה למעלה. זה בוודאי היה טאי, שיצא לשאוף אוויר, כפי שאמר לה, כהרגלו.
ועכשיו… מה היא יכולה לעשות?
הו, אילו ג'וני לא היה עושה עכשיו "משהו שלא קשור אליה ושהיא לא צריכה להתקרב אליו עד שיאמר לה", במילותיו, אולי הייתה יכולה ללכת לעשות איתו משהו, לעוף ולעשות פעלולים או משהו מהנה אחר… אבל לא, לא עכשיו. היא נאנחה כשנזכרה בפעם היחידה בכל חייה שהוא היה זה שסילק אותה. טוב, אולי 'סילק' זו מילה גדולה מדי, אבל זה באמת הרגיש ככה. מה הטעם במאמן כמוהו כשאי אפשר לנצל את הספונטניות הבלתי שגרתית שלו לעשות מה שהיא רוצה?
ג'וני סטורם, הלפיד האנושי, היה המאמן שלה. כפי שלטסה יש את טוני, וכפי שלטאי יש את אבא שלו, קפטן אמריקה, וכפי שלמק יש את אבא שלו, הפנתר השחור, לה יש את הבן-דוד של הבת של אחות של אמא שלה, או משהו בסגנון. אפשר פשוט לקרוא לו רחוק משפחה, שהוא ג'וני.
דווקא היום, כשאין לה בכלל מה לעשות, כל ה"גיבורים" מכנסים איזושהי פגישה חשובה, והוא חייב לשמוע לחוקים ולהצטרף, אפילו שבדרך כלל הוא בטח היה מבריז. כנראה שזה באמת היה חשוב.
היא נשארה עומדת שם, מזגזגת במבטיה לשני צידי המסדרון בהתלבטות לאן ללכת.
בצד אחד נמצאת המעלית- שמסוגלת להביא אותה למקומות מופלאים אל מעל פני הקרקע, ובצד השני נמצאים עוד חדרים, כולל מטבח, מקלחות, שירותים, חדרי אימונים ומנוחה.
היא כיווצה את עיניה במחשבה. היא הרימה מעט את ידה והריחה את עצמה. לא, היא בסדר. היא לא צריכה מקלחת, למרות שיכול להיות שריח השריפה הקל שהיה עליה דווקא היה יכול להפריע, אבל לה זה לא ממש שינה.
היא משכה בכתפיה, והמשיכה לחשוב.
היא הכתה את מצחה מיד כשנזכרה ששכחה את הדבר הכי חשוב- היא לא היחידה שמתאמנת לבד עכשיו.

"אני יודע למה אתה מתנהג ככה, כי אתה מקנא." על המשפט הזה שאמר לי כבר לא הייתי מסוגל לשתוק. הוא אמר יותר מדי דברים מטומטמים בחייו הקצרים, אבל אני מניח שזה נמצא בין עשרת המטומטמים ביותר.
"אני? מקנא?" גיחכתי מהביזאריות שבתיאוריה שלו. "למה לי לקנא בך, רוג'רס?"
"אולי בגלל שכשיגיע הרגע אתה תצטרך להקשיב לי, כי אני אהיה הקפטן." הוא העלה חיוך מטופש ומרגיז כשאמר את זה.
"תקשיב, זה ממש לא קשור לעובדה שאבא שלך הוא מה שהוא, זה קשור לכך שאני לא מוכן לקבל פקודות מילד בן טיפש-עשרה." הסברתי באיפוק רב, והשתדלתי מאוד שלא להראות זאת.
"לא כל החיים אהיה בן תשע-עשרה, מק'אונאן. שנינו יודעים שזה ממש לא קשור לגיל שלי." הוא נשמע רציני מאוד כשאמר את זה, ויותר מכך, הוא פנה אליי בשם שלי. אין משהו שאני שונא יותר מכך שמדברים אליי כאילו אני חייב להם משהו, וטאי עשה את זה, תמיד.
"בסדר, אתה רוצה לדעת מה אני חושב? אני חושב שהדבר האחרון שהצוות הזה צריך זה שיפקד עליו מישהו יהיר, מתנשא וגאוותן כמוך."
"כמוני? זה נשמע יותר כמו תיאור מדויק שלך." הוא נעמד מולי, וזו כבר ממש הייתה בקשה מצידו.
"תיזהר ממני, רוג'רס."
"או שמה?" הוא שאל כלא מאמין, וזו הייתה הטעות שלו. להבדיל ממנו, אני לא מפחד להראות לספקנים שאני מסוגל למה שאני אומר. אז הוא למד את השיעור הזה ממני, שבפעם הבאה כדאי לו לחשוב פעמיים לפני שהוא בוחן אותי, לפני שהוא חושב שכדאי לפנות אליי. מאז אותו מקרה, לפני כמה חודשים, הוא קיבל ממני צלקת שתזכיר לו את זה. תרתי משמע.
כי להבדיל ממנו, אני את הבחירה שלי עושה בגאווה, ובאומץ, ולא רק בגלל שאני "הבן של-". אילו לא היה הצאצא של קפטן אמריקה הגדול, כביכול, אף אחד לא היה מניד בגללו עפעף.
והפעם, הצעקה שלו נשמעה מוזרה בזיכרוני. הקול הנמוך שלו הפך לצווחה מאופקת של ילדה קטנה ומפוחדת. המ, מי ידע שהתת-מודע שלי מאמין בזה עד כדי כך? אני לא, כי מיד הבנתי שזה כבר לא נמצא לי בראש.
למשמע הצעקה מק הסיר את כיסוי העיניים הלבן מעל ראשו. הוא, שתמיד שקד באימונים נוספים גם מעבר לשעות המקובלות, כפי שעשה עכשיו, התפלא מאוד שבכלל לא שם לב שמישהו נכנס לחדר בזמן שתרגל את חושיו האחרים לקראת שדות הקרב. הוא הרגיש די מובך מהעניין, אבל למזלו הוא היחיד שידע על כך, והוא ידע שזו הסיבה שבכלל התאמן.
הוא הוריד בעדינות את להב החרב שהניף קדימה וכמעט יצר סיטואציה לא נעימה בגלל המרחק המצומצם מדי שהיה בין הקצה המשונן שלו לבין גופה הנערתי של הבחורה שעמדה מולו בפנים מבוהלות.
היא לבשה את בגדי האימונים השחורים שלה, כפי שהייתה רגילה ללבוש כששהתה ב"שדה". שיערה הג'ינג'י הבהיר היה אסוף בחציו, עיניה התכולות עדיין עקבו אחרי הלהב שהתרחק ממנה, ומסרו שהמבט שעל פניה היה כלום לעומת מה שהרגישה בפנים. הוא הרגיש קצת רע על שגרם לה לפחד בצורה כזאת. אבל רק קצת.
הוא, לעומתה, היה ההיפך הגמור ממנה. עורה הבהיר בלט על גבי עורו השחום הכהה, עיניה התכולות לא מזכירות בכלל את עיניו החומות שלו, גופה היה קטן מאוד, ושלו גדול וחזק. הכוחות שהביאו אותה למקומה בצוות היו קוסמיים- שלו הן תוצאה של אימונים קשים ומוטיבציה בלתי נגמרת. וכל זה, מבלי להתחיל ולדבר על האופטימיות העיוורת שתמיד הייתה לה, שאותה לעולם לא יצליח להבין.
"היית צריכה לדפוק." הוא התחיל בהטפות שלו. "כמעט שיספתי אותך."
"כן, שמתי לב." היא אמרה, עדיין חצי מבוהלת אך עם קמצוץ של הקלה בקולה.
"למה באת?" הוא שאל מיד, לא נותן לה אפשרות להתחיל משפט נוסף משלה.
"אסור לי לבוא לארח חברה לחבר יקר?" היא שאלה בחיוך ושילבה את אצבעותיה במתיקות המתפרצת שלה.
"ברור שאת יכולה." הוא השיב. "אבל אני לא חבר יקר שלך, אריאל, את בקושי מכירה אותי."
"זה רק בגלל שאתה לא מוכן שנכיר." היא הצביעה עליו וקימרה את פיה וכיווצה את עיניה בחוצפה. "אתה ממש מבאס לפעמים." היא שילבה את ידיה והעבירה מבטים ספורים לצדדים. "או תמיד."
"אני לא נמצא כאן בשביל לכייף." הוא הסביר לה בפעם המי-יודע-כמה. "את צריכה לזכור שזו גם לא הסיבה שאת נמצאת כאן."
"מה רע בלעשות את שני הדברים?" היא מלמלה.
"זה ינקום בך בסופו של דבר." הוא הזהיר אותה.
"זה איום?" היא שוב כיווצה את עיניה.
"לא." הוא השיב, נמנע מלשתף פעולה עם הניסיונות שלה לשבור את הקרח בניהם. זה לא שהוא לא חיבב אותה, היא באמת נראית כמו אדם נחמד, אבל ברגע שהוא נכנס לתוך חדר האימונים- המשימה תהיה מה שנמצא בראש מעייניו. הוא לא רוצה שהזמן החשוב הזה יתבזבז על שיחות חולין סתמיות כמו זו. "סיימת?"
דאש נאנחה. "כן, אני מניחה." היא השפילה את כתפיה בדיכאון אולי מוגזם מדי. היא הסתובבה ובאה לפנות חזרה ולצאת מהחדר, אבל נראה היה שלא באמת סיימה, לפחות לא את ההרפתקה הקטנה הזאת שלהם, כי הרצפה רעדה לפתע, וגרמה לה כמעט למעוד בחוסר זהירות.
מק בא לתפוס אותה, אבל היא הצליחה לשמור על שיווי משקל ולהתייצב בקלות לפני שהספיק לעשות זאת. היא תפסה במשקוף הדלת, ואז העבירה מבט אל עבר מק.
"מה זה היה?" היא שאלה, מעלה את מבטה מעט למעלה, אל המקור ממנו הגיע גל ההדף הזה.
"בואי." הוא תפס בה ודחף אותה אל מחוץ לחדר.
"לאן? לא כדאי שנישאר במקום בטוח?" היא שאלה תוך כדי שהוא מושך בה לרוץ לכיוון המעלית שבקצה המסדרון. "המקום הזה אחרי הכל בנוי כמו מקלט. הוא בעצם… מקלט."
"אם אין לך איך להגן על עצמך, בטח, זה רעיון טוב." הוא השיב. "אבל את גיבורת-על, את אמורה לרוץ לכיוון ממנו כולם בורחים."
"האא…" דאש היססה לענות לו על כך.
"כשיגיע הרגע, את גם תברחי?" הוא שאל אותה.
"הו, כן, יש משהו במה שאתה אומר." היא נאנחה בתסכול. "בסדר. בסדר. בוא נזוז." היא הוסיפה לומר ולהסכים לו, ולמצוא בעצמה את הכוחות לרוץ מהר, אולי כמעט מהר כמוהו, לכיוון המעלית.
שניהם נכנסו, והופתעו לראות שהם לא היחידים שהחליטו לקפוץ אל האש.
טסה עמדה שם, כשידה באה ללחוץ על הכפתור המוביל לקומה העליונה ביותר. לידה עמדה בחורה ששניהם לא הכירו, בעלת שיער חום בהיר, עיניים ירוקות גדולות, גוף שופע, ומבט אדיש מובהק.
אף אחד מהם לא שאל שום דבר בנוגע אליה. הם חיכו שטסה תלחץ על הכפתור, והיא עשתה זאת. דלתות המעלית נסגרו, והם עלו למעלה.