עיר של גיבורים- פרק 5- גז אדום

(אז השבוע יצאתי מוקדם והחלטתי לפנק אתכם בפרק ביום רביעי! *-* תיהנו~)

"אני רואה, כן, אבל אני עדיין עובד על להאמין."- טוני סטארק, איירון מן

כאשר דלתות המעלית נפתחו, טסה, אליה, מק ודאש רצו יחד בהמשך המסדרון המתעקל.
באוויר היה ריח חריף, מוזר, מהסוג שלא נעים להריח אבל חייבים כדי להמשיך לנשום. טסה הייתה המובילה, ואחריה השאר. זו הייתה הפעם הראשונה שניצחה את מק או את דאש בריצה. היא הופתעה מעצמה, אבל גם לא ממש. היא ידעה שבתחרויות בניהם היא אף פעם לא נתנה את כולה.
את מק זה לא שינה לה לנצח, ואת דאש היא פשוט אהבה לראות צוהלת משמחה כאשר היא עוברת את קו הסיום לפניה. ובקשר לטאי, אי אפשר להתווכח, הוא בעל הסיבולת הכי גדולה מבין כל אחד ואחד מהם, בהכל. להציב את עצמך מולו כמטרה יהיה חלום נעים אך לא אמין במיוחד.
לאחר הזיכרון הנעים הזה שהרגיע אותה לרגע, היא נזכרה מה קורה סביבה, ורק דבר אחד היה אז בראשה- לבדוק שכולם בסדר. יותר מזה, לא היה לה נעים להודות בכך, אבל, יקל עליה מאוד לדעת שטוני בסדר, בראש ובראשונה.
היא מודה בפני עצמה תמיד, שמבין כל מי שנמצא במגדל, לה הכי אכפת ממנו. היא לא יודעת מה תעשה אם תגלה שקרה לו משהו חמור.
ממה ששמעה מטוני, כל המאמנים של הפרויקט ארגנו פגישה בחדר שממול למנחת המסוקים. הם, המתלמדים, היו באותה קומה, ורצו לאותו כיוון. הריח שהתגבר תוך כדי המשך ריצתם במסלול סימן שחששותיה היו נכונים.
הפיצוץ הגיע משם.
ארבעתם האטו את הקצב כאשר ראו מרחוק את הדלת למקום הנכסף. במפתיע, היא נשארה שלמה, ולידה ניצבו שלוש דמויות אותן זיהתה בבירור- אלה היו ברוס, סטיב וטאי.
טוני לא היה שם. ליבה החסיר פעימה.
"מה קרה?" היא שאלה ונעצרה מולם. "מה- מה קרה?" זה היה הדבר היחיד שהצליחה להוציא מפיה. זה היה אותו הדבר, הדבר היחיד שהצליחה לומר כאשר החלה השריפה בביתה, זאת שכילתה הכל, את כל חייה. היא שנאה לשאול את השאלה הזאת. מעולם לא הגיע אחריה משהו טוב.
"אנחנו לא יודעים עדיין." סטיב, הקפטן, השיב לה. "טוני בודק את זה."
"הא, אז הוא בסדר?" נשימתה חזרה לסדרה הרגיל, והיא השתדלה מאוד שלא להראות את החיוך הלא רצוני שהעלתה.
"הוא בפנים, עם החליפה. בודק מה קרה." ברוס הוסיף להסביר. "מה שלא נמצא שם בפנים לא נותן לנו להיכנס כדי שנוכל לצאת." כאשר אמר זאת, הוא היה נשמע רגוע במיוחד, כאילו לא נחבאת שום סכנה מאחורי הדלת הדקה הזאת שלצידה עמד. זה היה מעט מחשיד, אבל מצד שני, הוא תמיד השתדל להיות הכי רגוע שאפשר, או לפחות כך הוא אמר, ויכול מאוד להיות שזה דבר לגיטימי למדי לומר ממישהו שחסין כמעט לכל דבר כאשר הוא מתחיל לכעוס.
"כולם, לעצור את הנשימה." קולו של טוני פקד עליהם מעברו השני של מכשיר הקשר שסטיב החזיק בידו. כולם העבירו מבטים זה אל זה לשנייה וחצי, לא בטוחים מה אמור לקרות וכיצד להתכונן אליו. למרות ש- טוני די הסביר מה.
"קדימה, תעשו את זה." רק כאשר סטיב חזר על הבקשה בפניהם, הם עשו זאת. דלת החדר נפתחה כשנייה לאחר שסתמו את דרכי הנשימה שלהם, וטוני, או איירון מן, בגלל החליפה שלבש, יצא מתוכו כשלרגליו גלי אדים אדומים מתפזרים אל השטח מבפנים.
גם מבלי לנשום טסה הצליחה להבחין בריח המצחין והשורף. היא השתמשה בכל הכוח שנשאר לה כדי להתאפק ולא להתחיל להשתעל, דבר שיגרום למצב הרבה יותר גרוע. ראשה החל להסתחרר לפתע, ולמזלה לא בעוצמה כזאת שתגרום לה ליפול, אך כן לפחד שוב.
הדלת נסגרה פעם נוספת. טוני הוריד את הקסדה האדומה-זהובה של השריון שלו, ועל פניו ניצב מבט מודאג, אחד שנדיר לראות אצלו, אלא אם כן קרה משהו רציני, מאוד.
"לא הצלחתי לראות שם כלום." הוא הודיע מיד. "כל החדר היה מלא בעשן הרעיל הזה, זה שיגע לגמרי את המערכות של החליפה שלי."
"ה-עשן?" דאש שאלה בבהלה.
טוני הנהן אליה באישור. "ג'רוויס, מה קיבלת מהדגימה?" הוא שאל זאת לאוויר. למי שלא הכיר אותו היה נראה כאילו השתגע, אבל זה לא היה נכון. ג'רוויס הוא בינה מלאכותית, מעין עוזר של טוני, אפילו חבר, שמסוגל לעשות הרבה דברים מדהימים תוך שניות. מישהו בהחלט צריך אחד כמוהו אם רוצים להילחם בפשע ולהציל את העולם. או לבדוק מבנה של חומר רעיל שגרם לפיצוץ אדיר במגדל שאמור להיות לך למקלט, או לבית.
"חומר לא ידוע, אדוני. אין אזכור אליו בשום מקום." קולו הסמכותי של ג'רוויס הגיח מהאוויר.
"איך זה יכול להיות?" טוני שאל במבט מכווץ ומופתע.
"החומר הלא ידוע הזה מסוכן, אדוני. להתחיל בטיהור החדר?"
"כן, ג'רייס. תודה." הוא אמר.
"רגע, מישהו נמצא שם בפנים?" מק שאל את מה שאף אחד לא העז לשאול.
"ישנם סימני חיים, אדון צ'רטר." ג'רוויס השיב לו.
"מי?" הוא שאל אותו מיד.
לג'רוויס לקח רגע קל לפני שהשיב לו חזרה. "זוהו: קלינט ברטון, המלך טצ'אלה, ג'וני סטורם, סקוט לאנג, סטיבן סטריינג'." הוא מנה את שמותיהם, ולמרות שהיו מועטים, הבהלה והדאגה לא איחרה לבוא לאף אחד.
"אני צריך להיכנס לשם." מק מיהר לגשת קדימה, אך נעצר מיד על ידי סטיב.
"לא רעיון חכם, בן." הוא אמר לו.
"אל תקרא לי ככה." מק הזהיר אותו.
"אף אחד לא נכנס לחדר עד שיתנקה לחלוטין. הגז הזה אולי לא הורג, אבל הוא גם לא הכי בריא שיש. כל מי שנמצא שם ישרוד את הלילה, עד אז אנחנו לא רוצים שאף אחד יצטרף אליהם." טוני הסביר לכולם, בלי יוצא מן הכלל. "בינתיים, ד"ר באנר ואני נבדוק את הדגימה בעצמנו. אולי נמצא משהו שג'רוויס לא הצליח לקלוט. משהו שיצליח להעיר אותם, בתקווה."
"ומה אנחנו אמורים לעשות עד שזה יקרה?" אליה שאלה בידיים שלובות ומבט לא מרוצה.
"תלכו… לחדר המנוחה." סטיב הציע, וטוני הסכים איתו מיד.
"כן, כן, חדר המנוחה. רעיון טוב."
"תהיו שם עד שנבין מה קורה." ברוס הוסיף, והסתכל בעיקר על אליה. הוא קלט אותה עוד לפני כן, ואת המבט הלא מרוצה על פניה. היא הסיטה את מבטה מעיניו, שלא ליצור יותר מדי קשר עין באותו רגע קריטי.
"כבר נתנו לכם את ההזמנה, קדימה, לכו, לכו." טוני סילק אותם עם תנועת יד חלקה, וטסה הייתה הראשונה להסכים לכך. היא הכירה אותו מספיק כדי לדעת מתי הגיע הזמן הנכון להקשיב לו, גם אם זה לא נראה לה במיוחד.
"בואו." היא הפנתה את מבטה אל השאר, והם הסתכלו עליה. עם ראשה היא סימנה להם להצטרף, וכך הם עשו, בהדרגה. כנראה שלבסוף כל אחד מהם הבין שאין טעם להתווכח על זה. הם רצו לעזור, זה היה ברור, אבל לא היה להם איך.

כמה דקות לאחר מכן, טוני וברוס ניצבו במעבדה של טוני במגדל, ובחנו את הדגימה של הגז שהוא לקח מהחדר קודם לכן. שניהם בחנו את מה שהופיע על הצג הגדול שלפניהם. שניהם לא הבינו על מה הם מסתכלים.
"מה אפשר לעשות?" ברוס שבר את השתיקה המעיקה שהחלה למלא את החדר. הדבר היחיד שלא דימם את המצב לגמרי היו מנועי המכונות שפעלו סביבם, אבל עדיין, השקט שהיה שם לא נעם לאוזנו של אף אחד.
"אני לא יודע." טוני השיב באנחה מתוסכלת קלה ומאופקת. היה לו קשה להודות בכך שהוא חסר תשובות, והאמת היא שאילו ברוס לא היה זה שעמד לצידו, כנראה שגם היה שומר את זה בליבו. "זו פעם ראשונה שאני רואה משהו כזה באמת."
"אבל זה בלתי אפשרי. זה לא יכול להיות קיים."
"תגיד את זה לחברים שלנו כשהם יתעוררו." טוני השיב לו.
"אם." ברוס העיר לו בשקט.
"כש- הם יתעוררו." טוני אמר, חייב את עצמו להיות אופטימי. אחרי הכל, בלי זה, כנראה כבר היה מת עכשיו.
ברוס לא ענה על התיקון החוזר שלו, והאמת שזה לא ממש היה לו משנה. הוא רק חזר להסתכל על הצג. "נראה שלחומר הזה אין תרופת נגד ידועה. נצטרך לדעת מה זה כדי למצוא אחת." הוא הציג לפניו את הנראה על המסך עם ידו. "אבל מה יכול להרוג אותם מבחוץ, ועם זאת להשאיר את הגוף שלהם פעיל כאילו לא היו חולים מעולם?"
"אתה באמת מצפה שאענה על זה?" טוני כיווץ את עיניו, בוודאי רק מנסה לשבור את הקרח, כי ברור שלא יוכל למצוא תשובה תוך שבריר שנייה. "אנחנו צריכים לבחון את הדבר הזה כמה שיותר מהר, הוא במרחק תאונה אחת מלהפוך לנשק ביולוגי להשמדה עולמית." טוני חזר להסתכל על המכשירים שלו, ולבדוק מה מהם יצליח לסייע להם לעשות זאת.
"ומישהו מנסה-" ברוס בא לומר.
"מנסה להשתמש בזה נגדנו." טוני השלים אותו, והסתובב לבדוק למה עצר את עצמו. הוא בהחלט לא ציפה למצוא את ד"ר באנר שוכב על הרצפה, נראה כמת. "אוי שיט, ברוס!" הוא ניגש אליו במהירות, אך לא הספיק להגיע. מגע חד תקף את צווארו, וחומר קר ושורף נכנס וזרם לתוך גופו. הוא אחז במקום הפגיעה והרגיש בחץ ההרדמה הזעיר שירו עליו. ראייתו היטשטשה מהר מאוד, אבל במבט אחרון זריז על שותפו, שם לב שקרה לו אותו הדבר.
מישהו ירה על שניהם את אותו חומר, שכנראה היה אותו אחד שהכניס את חבריהם לתרדמת.
טוני ניסה ככל שביכולתו להגיע לכיוון הדלת, אולי במוצא אחרון להצליח להזעיק עזרה למישהו, אבל הסחרחורת החזקה מנעה ממנו לפסוע אפילו צעד אחד. במהרה גם האחיזה שלו בגופו נחלשה. הוא הרגיש מעין זרמי נמלים על גפיו, ובקושי שם לב לחבטה שלו על הקרקע כשנפל.
הוא פתח את פיו. "ג'ר…" הוא מלמל בקושי, ואיבד את ההכרה.