עיר של גיבורים- פרק 7- "הנוקמים, להתאחד!"

"היה רעיון לקבץ קבוצה של אנשים מיוחדים יחד, כדי שכאשר נזדקק להם, הם יוכלו להילחם בקרבות שאנחנו לא יכולנו להילחם בהם."- ניק פיורי

"נילחם?" טאי שאל את אביו.
"איך נוכל לעשות את זה כשאין לנו מושג מי התוקף?" טסה הוסיפה לתהות, ומבט לא מרוצה ניצב על פניה. היא בחנה את הקפטן ואת היל שעמדו מולם, ואת סוכני "המגן" המעטים שהתחילו לצאת מהמסוק אל רצפת המנחת.
"השלב הראשון בלחימה באויב לא ידוע היא להתגונן. יכול להיות, וסביר להניח, ששתי ההתקפות האלה לא יהיו היחידות נגדנו. והאויב, ככל שהוא הופך לבטוח בעצמו, כך הוא מתחיל לטעות." הקפטן הסביר להם. "אנחנו צריכים למצוא את הטעות הזאת, וכך נוכל לעצור אותו."
"זה בידיים שלכם עכשיו." היל הוסיפה, וכיוונה את הסוכנים לתוך המבנה, יחד איתה.
"שלנו? למה, לאן אתם הולכים?" טאי שאל מיד את אביו. הוא צפה בהיל ובאנשיה כאשר נכנסו לחדר, ולקחו את הגיבורים הרדומים איתם, למקום אחר שנמצא בתוך הבניין.
"אני הולך למצוא את התרופה שתעיר את מי שנפגע." הוא הסביר. "אני לא אהיה כאן-"
"אתם משאירים אותנו לבד?" דאש נלחצה מהודעתו.
"אני משאיר את המגדל בידיים בטוחות." הוא המשיך וענה לה בו זמנית. "לכם יש את התפקיד הכי חשוב."
"להיות הבייביסיטרים של המקום?" אליה שאלה באנחת בוז.
"להיות 'הנוקמים'." הקפטן אמר וכולם השתתקו. לאף אחד מהם לא היה מה לומר על זה. הוא רציני? טאי חשב לעצמו, והתקשה להאמין ששמע נכון. ליבו האיץ מעצם המחשבה של מה שהולך לקרות בהמשך. הוא לא באמת ידע האם יצליח לעשות את התפקיד המיועד לו כראוי.
"להיות… הנוקמים?" טסה חזרה עליו בהיסוס. "אתה בטוח?"
"במאה אחוז." השיב. "הפרויקט נוצר בשביל רגע כמו זה, התאמנתם לרגע כמו זה. להשאיר אתכם בצד יהיה רעיון גרוע. נבחרתם מסיבה מסוימת, אני מאמין שאף בחירה לא הייתה טעות."
"קפטן." הסוכנת היל ניגשה אליו. "תזוזה בעוד חמש דקות."
"הבנתי." הוא אמר לה, והיא חזרה לחכות לו לצד המסוק. "כבר הודעתי לאחרים על המצב, והם יצטרפו אליכם בקרוב."
"אחרים? זאת אומרת, עוד מתלמדים?" דאש העלתה חיוך סקרני.
"עוד גיבורים, אריאל." הקפטן תיקן אותה. "אתם גיבורים, תתחילו להתרגל לזה."
"כן. גיבורים." היא תיקנה את עצמה בהנהון ראש קל וקול שקט.
הקפטן התקרב לטסה וביקש ממנה להגיש לו את ידה. היא עשתה זאת, אך חששה מעט ממה שהוא מתכוון לעשות. הוא החל לרשום לה על היד מספר באמצעות עט שהוציא ממקום לא ידוע.
"אני חושב, שאת תדעי מה זה." הוא אמר לה תוך כדי. "שיהיה לך בהצלחה." הוא השיב לעצמו את העט ופנה ללכת לכיוון המסוק שהחל לפעול שוב ויצר רעש חזק ובלתי נסבל סביבם, בנוסף למשב רוח מהיר מלא אבק שאילץ את כל אחד מהם להסתיר את פניו בצורה כלשהי.
כולם צפו בו בעוד הוא מתרחק מהם, ועוזב. בכל צעד שלקח איתו הרחק, יותר ויותר, כך ההבנה שלהם לגבי המצב התגבשה למציאותית.
זהו זה, זה קורה.
הרגע בשבילו התאמנו במשך כל כך הרבה זמן הגיע. מוקדם מהצפוי, מוקדם מדי מהצפוי, ולא מהסיבות להן ציפו.
כנראה שהם כבר היו צריכים לדעת שאצלם אי אפשר לצפות לכלום. הכל יכול להפתיע, והכל יכול לקרות.
"בהצלחה!" הוא קרא אליהם לקראת הפרידה, כשתפס בדלת המסוק ונשאר עומד חצי מחוצה לו. "אני סומך עליכם שתעשו את הטוב ביותר." הוא הצדיע ושחרר אותם.
טאי הצדיע לכיוונו וצפה בו נכנס פנימה.
המסוק עלה לאוויר, ופנה הרחק משם. כעבור זמן קצר מאוד הוא כבר נעלם בשמיים, ואז הגיע השקט הזה שגרם להם להאמין שהוא בעצם מעולם לא היה שם, ושהפיצוץ המשונה מעולם לא קרה, שהכל נשאר כמו שהוא.
זו הייתה הרגשה של רגע, שנמשכה שנייה אך הרגישה יותר. חבל שלא הייתה אמיתית.
"כדאי שנחזור פנימה." מק הציע והסיר את המסכה מעל פניו. הוא חזר לתוך חדר התצפית בבניין, שעכשיו לא נראה כאילו התרחש בו משהו מסוכן כלל.
דאש הלכה איתו, אליה אחריה. טסה נשארה עומדת שם והיא בהתה במספר השש-ספרתי שסטיב כתב על ידה. אני חושב שאת תדעי מה זה, הוא אמר לה, ומהרגע הזה היא רק חשבה מה הוא יכול לומר.
"מה זה?" טאי ניגש אליה ושאל.
"אני לא בטוחה." היא השיבה לו, וכיווצה את עיניה. "הוא אמר לי בהצלחה."
"כן." טאי אמר.
"אישית." היא הדגישה. "מה הוא ניסה להגיד?" היא העבירה אליו את מבטה.
"הוא אבא שלי, אבל אני לא מסוגל לקרוא את המחשבות שלו." הוא ענה לה. "אני בטוח שתביני בקרוב."
"גם אני." היא אמרה.
"קדימה." הוא אחז בכתפה. "באמת כדאי שניכנס."
טסה הנהנה אליו וכיווצה את ידה עם הרישום חזק. היא התחילה ללכת חזרה, וטאי אחריה. הם נכנסו לחדר, וראו את מק, דאש ואליה מדברים בניהם.
השיחה התחילה עוד לפני כן, אבל לפי המשפט היחיד ששמעו כשהגיעו, כבר ידעו במה מדובר.
"דבר אחד אני לא מבין," מק אמר. "ההגנות של המגדל הפכו נוקשות מאוד עם הזמן. איך זה הגיוני שמישהו יצליח לפרוץ לכאן מבלי שאף אחד מאיתנו ישים לב?"
"אולי, הוא מרגל ממש טוב?" דאש העלתה השערה.
"גם אם היה המרגל המושלם, אין מצב שהיה מצליח לפרוץ את ההגנות." טאי העיר כשהצטרף לשיחה.
"תמיד יש פעם ראשונה, אתם יודעים." אליה העירה.
"מה- מה כל כך מיוחד בהגנות האלה?" דאש פנתה אל טאי.
"טוב, המקומות החשובים ביותר כאן מבוססים על קול ודי-אן-איי." הוא הסביר לה. "קשה לפרוץ דבר כזה."
"המעבדה של טוני היא אחת מהמקומות האלה." מק הוסיף.
"מי שלא נמצא במאגר לא יוכל להיכנס מבלי שיבחינו בו." טאי המשיך לומר.
"אולי שיבשו את המערכת, אולי פרצו אליכם, אולי זה אחד מכם. יש הרבה אפשרויות." אליה אמרה.
"לא. אף אחד מאיתנו לא היה עושה את זה." טאי היה נחוש בדעתו.
"ואף אחד לא חכם מספיק כדי לפרוץ את המחשבים מבלי שג'רוויס יבחין בו." טסה הוסיפה.
אליה נאנחה בגסות. "הדבר האחרון שנשאר לי להציע זה קסם."
"זה לא קסם." מק שלל את האפשרות, וחשב. "אבל יש לי רעיון."
"מה?" דאש תהתה.
"מי שגרם לפיצוץ וירה בסטארק וב-באנר לא היה יכול להתרחק יותר מדי." הוא הסביר.
"איך אתה יכול להיות בטוח כל כך?" טאי שאל אותו.
"אני בספק אם היה פה מספיק פעמים בשביל לדעת איך להתגנב בין החדרים. למי שלא יודע, המקום יכול להראות כמו מבוך."
"הו, כן," דאש הסכימה. "אני זוכרת שבפעם הראשונה שלי כאן לקח לי רבע שעה להגיע חזרה ליציאה."
"אתה חושב שמי שעשה את זה עדיין נמצא כאן?" טאי שאל אותו, ומק הנהן.
"זו בהחלט אפשרות." הוא אמר, וצפה בטאי מתקרב לדלת החדר שפנתה לפנים הבניין.
"בוא נבדוק את זה." הוא אמר לו, רק לו, כאילו מכל הבלגן מצא דרך לשתף איתו פעולה, או להציב לו אתגר.
"אין בעיה." מק השיב ולבש את מסיכת הפנתר מחדש. הוא פנה ללכת יחד עם טאי אל תוך המסדרון.
הם השאירו את האחרות שם, בחדר, והפעם היו שניהם לבד. כמו בפעם הראשונה, כאשר רק הוכרז הפרויקט הגדול הזה, כאשר אבותיהם הציגו אותם אחד לשני.
גם אז הם לא ממש הסתדרו, כיום קצת יותר.
רחשים נשמעו ממרחק במסדרון. כאשר הסתכלו, הבחינו רק בצללית יחידה של מי שהיה שם לפני. שניהם האיצו בהליכתם, אפילו רצו בקלות. מה שלא יצא את הקולות האלה, הוא היה אנושי, זה בטוח, והוא לא היה אחד מהם.
"הוא מתרחק!" טאי אמר בשקט ועקב בקפדנות אחרי הקולות, כשמק מאחוריו. הם שמו לב למי שזה היה בקושי, הוא היה מהיר בצורה לא ברורה, ובגדיו היו כהים, ללא סימנים ברורים, מה שקצת הקשה עליהם לזהות אותו מרחוק.
אחרי ריצה ממושכת, אך לא ארוכה מדי, הם הגיעו לחדר הדוודים אחרי החשוד. הם ניצבו אל מול גרם המדרגות היורד שהוביל לשם. האור בפנים היה עמום לגמרי. מקום מחבוא מושלם. זה העלה בשניהם ספקות בקשר לתיאוריה שהפושע לא מכיר את המבנה. הם ירדו למטה בעדינות, משתדלים שלא לעשות אף צליל מיותר, למרות שכנראה כבר היה מאוחר מדי.
"איפה המגן שלך?" מק לחש אל טאי לפתע.
"אני- אה, לא הבאתי אותו." טאי הודה.
"אתה- לא הבאת את הנשק והמגן הכי טוב שלך לקרב?" הוא נאנח בעצבנות.
"דבר ראשון, זה מרדף, לא קרב, ודבר שני, לך אין את החרב שלך, אז אין לך למה לשפוט אותי." טאי אמר לו.
"לי יש את החליפה." מק העיר.
"ולי יש את הכוח הטבעי שלי." טאי אמר ונעצר כשנעמדו למרגלות גרם המדרגות. הוא הרגיש פתאום מגע מתכתי קר בעורפו. הוא זיהה מה זה היה לפי הצורה- אקדח, 22 מ"מ.
"אולי במקום להתווכח תשימו לב יותר לסביבה שלכם." נשמע מאחוריו קולה של הבחורה שאיימה עליו.
"וכדאי מאוד שתאמרו לנו מי אתם ולמה אתם לובשים את החליפות האלה." קול נוסף של בחור לא מוכר להם נשמע מהצד השני, שבמבט אליו, טאי שם לב שכיוון אל מק חץ חד שרק חיכה לפגוע בעורפו כמטרה.
"כן, יש משהו במה שהם אומרים." טאי אמר והרים את ידיו כנכנע. לצערו, לא הייתה לו אפשרות אחרת. מק, בלי יותר מדי רצון, עשה כמוהו ונאלץ להיכנע.