עיר של גיבורים- פרק 8- צוות תקיפה אומגה

"להביט מבעד לכתף שלך צריך להיות הטבע השני שלך."- נטשה רומנוף, האלמנה השחורה

"עכשיו תורידו את המסכות שלכם. לאט." הבחור הזר שכיוון עליהם את נשקו המיושן, אך עם זאת הפופולרי כל כך- חץ שנלקח לאחור עם מיתר קשת משודרגת, ציווה עליהם למרות שבקולו נשמע היה טון הדיבור המהוסס.
טאי ומק, לבושים שניהם בחליפות העל שלהם- טאי כ"קפטן אמריקה" החדש, ומק בחליפת הפנתר עשוית הויברניום הצבוע בשחור, היו חייבים לעשות כדבריו למרות שכלל לא אהבו את זה.
שניהם הורידו את המסכות שהסתירו את פניהם.
ברגע שעשו זאת ונחשפו לאור שבקע מהמסדרון מעבר לדלת הגבוהה שנישאה מעל גרם המדרגות, טאי הופתע להרגיש איך קנה האקדח שכבר הספיק להתחמם כשנצמד אליו מתרחק מעורפו ומניח לו.
"רוג'רס." כשהבחורה שניצבה מאחוריו אמרה את שמו, לפי הצורה שבה אמרה אותו, הוא הצליח להעלות חיוך קטן והבין מיד מה הרגיש לו מוזר בכל הסיטואציה.
"רומנוף." הוא השיב לה.
"רומנוף?" מק שאל והסתובב להסתכל על הבחורה הצעירה. היא העלתה אליהם חיוך מסופק והחזירה את נשקה לנדן שבחגורת החליפה השחורה שלה. היא הייתה צעירה, בגילה של טסה. שיערה החום-אדמדם הגלי והארוך גלש על גבה, ועיניה האפרפרות הסתכלו על שניהם בסקרנות טיפה מאושרת.
היא העבירה מבט אל הבחור הנוסף שהגיע איתה. "אתה יכול להוריד את הקשת, אדם." היא אמרה לו, וכך הוא עשה, אך בעדינות ומוכנות לתקוף שוב.
הבחור, אדם, היה בגילו של טאי, בערך. שיערו היה חום בהיר ועיניו אפורות עם נגיעות תכולות בהן. עורו היה שזוף מהשמש, עד כמה שהיה ניתן לראות עליו, ולצד עינו הימנית ניצבה צלקת ישנה. הוא לבש חליפה משלו, שחורה-סגולה חסרת שרוולים, ונעל מגפי הרים כהים. "אז אני מניח שזה אומר שהם בצד שלנו." הוא פנה אליה והמבט שלה העביר לו הסכמה מאשרת.
"הצד שלכם?" מק שאל. "איזה צד זה?"
"כמונו." טאי השיב לו. "מק'אונאן צ'רטר, תכיר את הייזל רומנוף. הבת של נטשה רומנוף."
"האלמנה השחורה." מק הבין מיד, וכנראה גם לפני, כאשר טאי הזכיר את שם משפחתה.
"מישהו עשה שיעורי בית." אדם העיר בקלילות, ומק העביר לו מבט לא מרוצה.
"ומי אתה?" הוא שאל אותו.
"אדם ברטון." הוא הציג את עצמו. "אבל אתם בטח מכירים יותר את אבא שלי, קלינט, או אולי בכינוי שלו- "עין הנץ", שכרגע הוא בוודאי ישן לו בשקט מבלי לחשוש ששוב אעשה משהו מטופש. אם הוא היה מת, בטח היה מתהפך בקברו."
טאי ומק הסתכלו עליו בתדהמה, והתקשו להגיב למה שאמר. הייזל, מאחוריהם, העבירה את ידה על צווארה במהירות כדי לסמן לו להפסיק לדבר.
"מה, מוקדם מדי?" הוא שאל. "מצטער, אני לא כל כך טוב בכל עניין הרצינות הזה."
"אז כדאי שתתחיל." מק הציע לו, אך אדם פשוט משך בכתפיו כלא מתעניין במה שאמר.
"איך אתם יודעים על מה שקרה?" טאי שאל אותם, או יותר נכון את הייזל, שכנראה הייתה אשת שיחה יותר עדיפה מאדם.
"אבא שלך שלח לנו הודעת חירום לגבי המצב." היא השיבה לו. "במקרה היינו קרובים אז הגענו. ראינו שאין אף אחד בבניין אז התחלנו לחפש. ראינו אתכם, בחליפות שלכם, והנחנו שמשהו לא בסדר, כי הרי הקפטן והמלך טצ'אלה לא בדיוק זמינים כרגע." היא הסבירה לו והוסיפה את שאר התשובות לשאלות הבאות שבוודאי התכוונו להעלות אחר כך.
"הבנתי." הוא אמר. "טוב, אז, שנעלה?"
"מה בקשר למתנקש?" מק שאל אותו.
"אני לא חושב שהוא כאן יותר." טאי ענה לו. "אבל יש לי רעיון חדש."
"אז בואו נזוז." הייזל טפחה על גבו של טאי, וצפתה בו כשהתחיל לחזור על עקבותיהם במדרגות. מק עלה אחריו, והיא סימנה לאדם ללכת לפניה. הוא עשה זאת, והיא התקדמה אחריהם, אחרונה בשיירה, שכשעלו למסדרון בדרכם חזר לשאר, כבר הפכה לקבוצה קטנה.
היא התקרבה יותר אל טאי, ושניהם התהלכו מאחורי מק ואדם. "אז, מה שלום גברת מקארת'ני הקטנה?" היא שאלה.
"גברת מקארת'ני?" הוא חזר על הכינוי שנתנה לה. "את מתכוונת לטסה?"
הייזל הנהנה במבט ריק.
"היא בסדר." הוא ענה.
"קיבלה את השריון שלה כבר?" שאלה.
טאי היסס להשיב לה לרגע. "הא, לא."
"טוב, אני מקווה שתצליח להשיג אותו איכשהו." הייזל אמרה. "אחרי הכל, אנחנו צריכים את איירון מן במערכה."
"ואנחנו צריכים שיתוף פעולה." טאי הוסיף, מבין מה הייזל לא אומרת במילים. "תבטיחי לי שתהיי מקצועית."
"אני תמיד מקצועית, רוג'רס." היא נשמעה מעט נעלבת ועצבנית מההערה שלו.
"כן, בשביל עצמך." הוא אמר. "כאן אנחנו עובדים בצוות, הייזל. אני רוצה שתזכרי את זה."
"אתה יכול לסמוך עליי." היא הבטיחה.
"האמנם?" הוא כאילו שאל, והיא הבינה את כוונתו. כנראה שהכיר אותה מספיק זמן בכדי לדעת שהוא צריך לפקפק בה תמיד. אבל מה לעשות, ככה היא. הדבר הראשון שתחשוב עליו קודם כל יהיה היא עצמה. האחרים אחר כך. ואם יש לה משימה חשובה יותר מכדי שתוכל לשתף אותה עם הצוות, היא תעסוק בה לבד, בראש ובראשונה. זה מה שאמא שלה לימדה אותה, או לפחות הראתה לה.
לטאי הייתה סיבה טובה להטיל בה ספק, אך כמוה, הוא גם ידע שתעשה הכל למען משימה בעלת מטרה חשובה, ויכול להיות שמה שהם עושים עכשיו הוא מסוג המשימות האלה.
הארבעה הגיעו לבסוף לחדר בו כולם התכנסו. בחדר, חדר התצפית, שהיה די גדול, ניצב חלון גבוה במקום אחד מקירותיו שחולק על ידי רשת של מוטות ברזל מרווחים, אופקיים ואנכיים, שהשקיף אל העיר ניו-יורק, ש-טוב, נהרסה לא מעט פעמים, וממנו היה אפשר לצפות גם איך. החדר הוסיף לספק נתיב ישיר למנחת המסוקים של המגדל, שם כבר יצא להם להיות מספר רב של פעמים בחייהם, שכלל אחת באותו יום. מצידו השני, מול החלון המשקיף, ניצב פתח המעלית, וממולו, בניהם, סבבו ספות שולחן פשוט. בצד החדר, בפינה השמאלית לכניסה, טוני שם דלפק, של בר. הוא מעולם לא הסכים לאף אחד ממתלמדי הפרויקט לגשת אליו, והם ידעו בדיוק למה, והאמינו בצחוק שזה בעיקר כי נגמר לו כל אוסף המשקאות ש"החביא" שם, בתירוץ שלו שזה קרה בגלל "זמנים קשים", ואסור שאף אחד ידע על זה.
האמת, זו דווקא הייתה סיבה הגיונית. בתור איירון מן הוא בהחלט עבר זמנים קשים, אולי אפילו יותר מדי.
כאשר הארבעה יצאו מהמעלית וסרקו את המקום במהירות, הם שמו לב למשהו שונה.
מנחת המסוקים לא היה ריק, ולא בגלל איזה מסוק סתמי שחנה שם. סוג כלי התעופה שניצב עליו לא היה דומה לשום סוג שאי פעם נתקלו בו. הוא היה מהסוג שרק שמעו או ראו תמונות של דבר כמו זה, אבל… יכול להיות?
בתוך החדר, ישובות על הספות, חיכו טסה, אליה ודאש, ואיתן היה גם עוד מישהו. הוא היה צעיר, בעל שיער ג'ינג'י קצר, ג'קט עור חום, ג'ינס כחול כהה חצי קרוע, ומגפיים חומים גבוהים בעלי סוליה עבה.
לא, רגע.
בצפייה מקרוב התברר שהנער בעצם היה נערה צעירה, שלתווי פניה השיער הקצר האדמדם דווקא החמיא מאוד. כאשר הם ניגשו אל שאר הבנות, הנערה החדשה הסתובבה.
חיוך גדול ובלתי נשלט עלה על פניה ועיניה הירוקות נצצו בהתרגשות. היא קמה ממקומה בזריזות.
"מי זאת?" טאי פנה אל הבנות בשאלה.
"זו אלכס." דאש הציגה אותה לפניהם. "היא הגיעה מהחלל!" היא הוסיפה לומר ומחאה כפיים בהתלהבות מעצם העובדה היחידה הזאת.
אלכס הסתכלה עליהם ונופפה במהירות כשעל פניה לא נמחק החיוך הגדול.