פרק 1 המתים המהלכים

״אני לא מאמינה״ אמרתי ועמדתי במקום קפואה,דיפדפתי בדפים שבכל אחד מהם כתוב את שמי
מאות מילים חסרות משמעות מילאו את ראשי כיצד היא יכלה לעשות לי את זה אבל אז הם שוב הגיעו..
״מייבל בואי צריכים עוד רובים וכדורים״ מירנדה צעקה וקולם של המתים המהלכים נישמע מבחוץ
״אני שונאת את זה״ אמרתי בלחש,תמיד שנאתי את זה לרצוח אף על פי שהם מתים בערך,כל יום התקווה שלך נאבדת ואתה מרגיש כאילו זה הולך לקרות לך לאבד את הראש ולחפש בני אדם כמו קניבלים ״הנה״ אמרתי בקול רם וזרקתי על עבר כולם רובים.הריח הרקוב של המתים התחיל להיתמלא בתוך החצר האחורית ״1..2..3״ מירנדה אמרה והתחלנו לירות ״אני יורד״ מייק אמר והיתקרב אל המדרגות ״תיזהר״ אמרתי וחייכתי אליו חיוך מאולץ ״אני לא רוצה לאבד עוד מישהו״ אמרתי והישפלתי את מבטי,כשהתחלנו את המחנה היינו 12 וגמרנו 4.לפתע כאב ראש עז תקף אותי ״הם יותר מדי צריך ליברוח״ אמרתי כאשר כאב ראש כזה מיתקרב הוא מסבר שסכנה מיתקרבת ״אנחנו הגענו למקום הזה
רק אתמול את רצינית איתי״ דילן אמר בגסות והיסתכלתי עליו ״מצידי תמות״ אמרתי אליו ועמדתי מולו במרחק של נשיקה ״ביי״ אמרתי ולקחתי את התיק שלי ״לאן את הולכת״ פרודנס אמרה בכעס ותפסה את ידי בחוזקה ״כדי שתמשיכי להישתמש בי ואז להרוג אותי אני לא חושבת״ אמרתי במהירות והעפתי את ידה מימני, ויצאתי במהירות ״תתפוס אותה״ שמעתי את פרודנס צורחת מרחוק ואני רק ברחתי ידי כאבו אבל זה לא חדש כוח סבל זה מה שאתה צריך בעולם הזה ״מייבל״ שמעתי את קולו של דילן קרוב יותר הוא תפס אותי ״תעזוב אותי,אמרתי עזוב״ צרחתי והדמעות ירדו על עבר כל המידרכה ההרוסה
״את לא יכולה ללכת לבד אני יבוא איתך״ הוא אמר ועזב את ידי ״מה?״ שאלתי בבהלה ובלבול קל
״את לא יכולה להישאר לבד את חושבת שאני לא מכיר אותך?״ הוא אמר ופניו לא הישתנו הוא תמיד היה רציני כנראה זאת ברכה שאלוקים נתן לו ״אם היית לבד הם היו נושכים אותך תוך רגע״ הוא אמר בכעס ופתח את פיו שוב ״וחוץ מזה אני לא יכול לחיות בידע שמישהו הפך למת מהלך בגללי״ הוא אמר ועיניו התחילו לנצוץ ״אז חבל״ אמרתי והיסתכלתי עליו בכעס ״מה?״ הוא שאל בהפתעה ״אתה חושב שאני לא מקירה אותך״ אמרתי לו בכעס ולדמעות היבשות שעל לחיי נוספו דמעות רטובות ומלוחות
אתה חושב שאני לא זוכרת שהרגתה את..