ציידי הכספת – פרק 1 – רדו מהאוטובוס שלי!

מדבר מחניק. אין כלום. פשוט כלום. חוץ מחול. רגע, אבל אז יש משהו… לא משנה… אה, יש גם כביש. אבל לא נסעו עליו כבר שנים.
אבל רגע! יש משהו מרחוק שנמצא על הכביש! הוא מתקרב אליי… מתקרב… מתקרב… מתקר–אהההה! *בום!!!*

"אוקיי, חבר'ה, אתם יורדים עוד כמה דקות. קחו נשימה, את החפצים שלכם, את האומץ שלכם, ואת כול שאר הזבל שלכם, שפשוט לא מעניין אותי מה הוא. וצאו מהאוטובוס שלי!" אמר הנהג של אוטובוס קטן, צהוב, והרוס מעט. חלונותיו היו שבורים, וגלגליו היו מפונצ'רים.
האוטובוס עצר ליד מחנה קטן שהורכב מקלטים ממתכת ואשפה וזבל בכול מקום.
"כן. זה כאן. עכשיו עשו טובה… ועופו מפה!" אמר הנהג של האוטובוס, הוא הוציא שני אנשים מכלי הרכב, לחץ על דוושת הגז ונסע משם במהירות.

שני האנשים הסתכלו זה על זה.
אחד מהם, היה גבוהה, שרירי, בעל זקן קצר ושחור, ושיער קצוץ ושחור. על פניו הייתה צלקת שעברה מהגבה הימנית עד לאפו. עיניו היו ירוקות. הוא היה לבוש בג'ינס כחול ומלוכלך, נעליים עבות ושחורות, גופיה מלוכלכת בצבע כחול כהה, וכפפה אחת שלא כיסתה את האצבעות בידו הימנית.
האדם השני, היה דיי נמוך, לא שרירי במיוחד, זקן קצר וחום על סנטרו, שיער חום ארוך ומסורבל שנאסף עם חתיכת בד אדומה, ועל ראשו הייתה בנדנה אדומה. הוא היה לבוש בג'ינס חום, נעליים עבות וחומות, חולצה קצרה וחומה עליה היה את המספר 34 בצבע אדום. ועל צווארו הוא ענד משקפי טייס עבים.

"טוב, אני מניח שפה אנחנו מתחילים" אמר האדם הגבוה.
"כן" אמר הנמוך. "לאיפה צריך ללכת?" הוא גירד את העורף.
"אנ'לא יודע…" אמר הגבוה, והסתכל סביב.
"היי! היי, אתם!" נשמע קול מוזר אך מצחיק. "אני פה!"
שני האנשים הסתכלו סביב.
"נו באמת…" נשמע שוב הקול.
לפתע, מול שני האנשים הופיע רובוט מרובע, קטן, צבוע בכתום, עומד על גלגל אחד, ועין מכאנית ממוקמת באמצע גופו.
"שלום לכם, רבותי" הוא אמר בעליזות. "אני מבין ששניכם פה בשביל הכספת, הא?"
האיש הנמוך פתך את פיו בשביל לומר משהו.
"אני מבין שכן!" אמר הרובוט. "אה! הרשו לי להציג את עצמי. אני הוא CL1 – T0P , אבל החברים שלי קוראים לי קליטופ!" הוא עצר לשנייה, הסתכל על שני האנשים. "טוב… אם אני לא טועה, אתה, ידידי השרירני, הוא ברוט! ואתה, ידידי הלא כול כך שרירני, הוא מוטראק!"
"היי, טוב לדעת שיש כבר מישהו שפוי פה" צחקק האדם הגבוה.
"מקווה שהוא לא השפוי היחידי" אמר האיש הנמוך.
"בואו איתי, ידידי! יש מישהו שרוצה לראות אתכם!" אמר הרובוט, והורה לברוט ומוטראק לעקוב אחריו.

שלושתם עמדו מול מחסן גדול ממתכת. שם היה איש עם חלוק לבן ומלוכלך בדם, ומסכה של רופא על פיו. הוא שם כפפות אפורות מגומי על ידיו, ושלף ממגירה אחד מסור עגול וחד. הוא הפנה את מבטו לכיוון אדם מסכן שחובר בכוח שולחן מנתחים. האדם ניסה להיאבק ולהשתחרר מהשולחן.
"לא לדאוג ידידי, זה רק יכאב מאוד…" אמר האיש בחלוק הלבן. הוא הניף את המסור גבוהה, וישר חתך לאדם את ה—

\–!ד"ר מיק!–/
\–גם בלי אישור רפואי–/

מיק הוציא את המסור מגופו של האדם. "אה, הגעתם. נו, מתכננים להשיג אוצר קטן, הא?" הא צחקק.
"מיק, שני ציידי הכספת האלה צריכים דיוק מיוחד בשביל להגיע לכספת" אמר הרובוט.
"אה, כן, כן, כן…!" אמר מיק. הוא ניגש למגירה אחת ושלף משם שני מכשירים שנראו כמו שריון צב מתכתי. "זה לא יכאב אפילו לא קצת" הוא אמר.
ברוט לקח את המכשיר, הוא הסתכל עליו. "זה לא יכאב כמו שזה לא כאב לאדם הזה שם?"
מיק צחק. "לא, לא. אני מבטיח, כלום לא יקרה…!" הוא חייך.
מוטראק לקח את המכשיר השני. "אז… איך משתמשים בזה?"
מיק לקח את שני המכשירים מידיהם של ברוט ומוטראק. "אתם לא" הוא אמר, והכניס את המכשירים בחזרה למגירה. "תקשיבו, אתם פה לא יותר מרבע שעה. אני מניח שיש לכם עוד הרבה מה ללמוד לפני שאתם יוצאים להרפתקה הזו שלכם" הוא הסיר את הכפפות שלו וזרק אותם לפח קטן. "תקשיבו, יש שם מקלט עם שני מיטות ממש שם. אני מציע שתלכו לנוח, ונדבר בהמשך מה יהיה. אוקיי?"
"בואו איתי, אני אלווה אתכם!" אמר קליטופ, והורה לברוט ומוטראק ועקוב אחריו.