קרייסט פרק 3 "מתכת"

קאיה תרה במבטה אחר תזוזה כלשהי על האדמה מתחתיה. כבר שעות שהיא חיפשה עוד ניצולים חוץ משני אלה שכבר מצאה, ושאולי הייתה מעדיפה לא לפגוש כלל, והיא נבהלה שתצטרך לבלות איתם את שארית חייה ההרוסים.
בטנה קרקרה, מודיעה לה שלא אכלה כבר זמן מה. "אני חייבת למצוא משהו להכניס לבטן," אמרה לעצמה. שניה אחר כך קלטה בזווית עיניה תנועה קטנה וכמעט בלתי מורגשת מגובה מעופה. קאיה מיד הנמיכה את תעופתה בהדרגה עד שנחתה לצד דמות הנערה הרזה והגבוהה שראתה מלמעלה. "מה לעזא – ?" הנערה נדהמה, אך התעשתה במהירות. "מי את לכל הרוחות ולמה יש לך כנפיים?!"
קאיה נאנחה. למה זאת חייבת להיות התגובה של כל מי שרואה אותי? שאלה את עצמה בייאוש. "זה באמת משנה עכשיו? בך יש מספיק דברים אחרים לשאול עליהם." הפנתה את מבטה אל גופה של הנערה ונחרדה.
כל מה שלבשה הייתה הלבשה תחתונה.
הנערה שמה לב למבטה וגיחכה. "הו, זה? אני יכולה להתלבש אם זה כל כך חשוב לך."
קאיה הייתה בטוחה שאם זה היה כל אחד אחר, הוא כבר היה נוטש אותה שם מרוב המוזרות. אבל לא היא, עד כמה שהנערה – ושמה עוד לא נודע – יצאה מגדר הרגיל, היה בה משהו שעניין את קאיה. היא לא ידעה אם אלה הנקודות הסוגלות בעיניה הוורודות או החבורות בכל הגוף, אבל משהו בה בהחלט היה מעניין. קאיה לא ידעה אם לחשוד בה או לא. בסופו של דבר החליטה שהיא חייבת, הנערה יצאה אליה לבושה בקושי ובדיבורה היה משהו מוזר, אך היא לא ידעה להצביע על הדבר המדויק.
"אני באמת אשמח אם תתלבשי חזרה."
בתנועה מהירה, חמקה הנערה חזרה לתוך הבניין ההרוס חלקית שיצאה ממנו להשיב לעצמה את בגדיה. כשיצאה חזרה הייתה לבושה בחולצה כתומה שהבליטה את שיערה הבוהק בכתום ומכנסי ברך כחולים. משום מה, זה בדיוק מה שקאיה ציפתה שתלבש, והיא אפילו לא ידעה למה. "מספיק טוב?"
היא הנהנה. "עכשיו, יש לי כמה שאלות אליך. הראשונה, איך קוראים לך?"
"את נשמעת כמו חוקרת במשטרה, וקוראים לי טיילור אלן. סליחה, טיילור ג'ינקס אלן, אבל זה סתם שם ארוך. מספיק טיילור." חייכה והמשיכה, "ועוד לפני שאת בכלל שואלת, אני בת שבע עשרה."
"אוקי, טיילור. אני קאיה הולנד. טוב לדעת שגם את בת שבע עשרה, למרות שזו לא השאלה שרציתי לשאול אותך." קאיה הרצינה. "איך זה הגיוני שכל העיר הזאת הרוסה חוץ מהבניין הזה?" שאלה והחוותה בידה על שברי הבניינים, החלונות המנופצים ועל כל גופות האנשים שהיו שרועות בכל מקום.
"הא?" טיילור הביטה סביבה ועל פי מבטה, כך הבינה קאיה, הייתה זו הפתעה גם בשבילה. "אין לי מושג," השיבה בקול מהורהר. "אה. אולי זה קשור לאנשים שנכנסו הנה לפני כמה שעות ואיימו עלי עם הרובים הלבנים והמצועצעים שלהם שאם לא אתן להם את הכספית שלי הם יהרגו אותי." נזכרה. "ארורים יהיו האנשים האלה, זו הייתה הצנצנת האחרונה שלי!"
קאיה לא הבניה על מה דיברה. "כספית? מה יש לך לעשות עם כספית?"
הנערה הביטה בה במבט לא מובן, תערובת של בלבול ולעג. "יש לך כנפיים והשיער שלך לבן, את אמורה לנחש מה יש לי לעשות עם כספית."
קאיה חשבה לרגע. "זה קשור לקרינה?"
הנערה הנהנה. "לא רק, אבל כן."
אחרי כמה רגעי מחשבה נוספים נפל לה האסימון. "את סופגת כספית?" שאלה בהשתאות.
"כן. כספית וכל חומר אחרת לצורך העניין. זה עושה משהו לעור שלי, אבל אפשר לראות את זה רק אחרי שהמתכת כבר נספגה. הייתי מדגימה לך אבל… אין לי כספית. זו האהובה עלי." היא חייכה.
קאיה עמדה לומר משהו נוסף כשצליל קולות חלוש הגיע לאוזניה. נשמע כאילו הגיע מפנים הבית.
"את שומעת את זה?"
"שומעת מה?" שאלה טיילור במהירות מחשידה.
"את הקולות האלה. הם מגיעים מתוך הבית שלך." קאיה הסתירה את חשדותיה בה.
היא הטתה אוזן לכיוון ביתה והשתתקה לכמה שניות. "לא. לא שומעת כלום."
קאיה עדיין לא בטחה בה, היא נכנסה לתוך הבניין כדי לשמוע את הקולות יותר בבירור.
"היי! מישהו כאן?" נשמעה צעקה ממקום כלשהו למטה.
"את בטוחה שאת לא שומעת את זה?"
"למען האמת… כן. כן. נראה לי שעכשיו אני שומעת משהו." השיבה טיילור, אך בנימתה היה משהו מוטרד, כאילו היא מסתירה משהו. קאיה הבינה שזה היה הדבר המוזר שהבחינה בו בהתחלה.
"טוב. יש כאן מרתף? מחסן? משהו שמישהו יכול להיות בו?"
"יש מחסן מאחורה, הוא מתחת לאדמה." טיילור הצביעה על הדלת הרחוקה ביותר.
קאיה אטמה את אפה בשל הריח הנורא ששרר במקום. אומנם הבית נראה לא רע, קירות אפרוריים מתקלפים ורהיטים פשוטים, דלתות חמות שנראות כאילו ציריהן ישברו בדחיפה קלה ותקרת בטון הרוסה שחתיכות ממנה נושרות. לא רע בכלל יחסית לבית שנמצא במקום שנראה כאילו נחתה עליו פצצת אטום, אך הריח בתוכו היה נורא, כאילו היה סגור במשך שנים וכל הריחות בתוכו התערבבו ויצרו מין צחנה לא טבעית.
"אני הולכת לבדוק אותו." פסקה והתקדמה לכיוון הדלת האחורית.
"לא. רגע. חכי!" צעקה אחריה טיילור, אך היא התעלמה ממנה והמשיכה להתקדם.
קאיה פתחה את הדלת וצחנה הכתה בה. גדולה יותר מזו של הבית עצמו. החושך ששרר שם הכאיב בעיניה, החום היה מחניק והאוויר ייבש את גרונה וגרם לו לצרוב. "יש פה מישהו?" שאלה, מנסה להסתגל לחושך.
בעודה פותחת לרווחה את הדלת כדי להכניס קצת אור לחדר שמעה גניחה חלשה ומקורה מאחוריה. היא הסתובבה במהירות והופתעה לגלות נער, נראה בגילה, יושב שעון על הקיר הפנימי ביותר של המחסן. הוא היה לבוש בבגדים מרופטים, מכנסי ג'ינס רחבים שנקרעו בכמה מקומות וחולצה חומה כהה מלוכלכת ורטובה מזיעה, ומבטו העייף העיד על כך שלא ישן כבר כמה ימים. הוא הביט בה בהפתעה מוחלטת. "את היא?" קולו היה סדוק וצרוד, נשמע כאילו לא שתה מים – או כל דבר אחר – זמן רב.
"מי זאת 'היא'?" קאיה לא הייתה צריכה לקבל תשובה ממנו, היא הסיקה זאת ברגע שהמילים יצאו מפיה. "טיילור?"
הנער הנהן.
"קאיה!" צעקה נשמעה מאחוריה. קאיה הסתובבה וראתה את טיילור עומדת שפופה כמה מטרים לפני החדר ומתנשפת, היא לא הבינה למה, הרי המחסן היה במרחק של בקושי עשרה מטרים מהדלת שיצאה ממנה.
"את כלאת אותו שם?"
"כלאת זו מילה גדולה מדי, את לא חושבת?" היא ניסתה לחייך בבקשה שתבין אותה.
"לא. אם כבר זו מילה קטנה. למה עשית את זה?" נימתה של קאיה הייתה רצינית. אם קודם חשבה שטיילור מוטרדת ממשהו, עכשיו הייתה בטוחה בזה וניחשה גם ממה.
"עשיתי מה?" טיילור הכחישה את העובדה שכבר הייתה גלויה לקאיה.
"פשוט תעני לי."
היא נאנחה. "הוא גנב לי את הכספית," השיבה בלית ברירה.
"הוא היה האנשים שגנבו לך את הכספית? לא אמרת שאלה היו אנשים עם רובים?" קאיה הייתה מבולבלת.
"אני אמרתי את זה? כנראה שהתבלבלתי."
קאיה הרגישה שמשהו ממש לא בסדר עם הנערה הזאת. בהתחלה היא סיפרה שאלה היו כמה אנשים, ושהיו להם רובים, שאיימו עליה. עכשיו היא טוענת שהוא זה שגנב לה את הכספית. אך למרות ההרגשה הזו, היא המשיכה לדבר ברצינות ולא הפגינה אף נימת חשדנות, "ואיך קוראים לאדם הזה?"
"טרנס ברייאק. למה?"
"סתם. אני רק רוצה לדעת." קאיה הייתה בטוחה שלא היה שום מצב שהאדם הזה ייתן לטיילור את שמו סתם כך, מה שהוביל לכמה אפשרויות: או שהיא הוציאה את זה ממנו בכוח, מה שנשמע לה הכי הגיוני בהתחשב ברושם הראשוני שיצרה עליה ובמראהו של הנער במחסן. אפשרות אחרת הייתה שהוא החליט לומר לה את שמו מרצונו החופשי, לא דבר סביר במיוחד. עוד אחת הייתה שהוא בכלל לא גנב לה שום כספית והיא משקרת, אולי הם בכלל משתפי פעולה, המחשבה גרמה לה לגחך.
"מה מצחיק?" טיילור שאלה אותה.
"הא?" קאיה לא הבינה, ואז נזכרה. "אה, שום דבר. סתם משהו מצחיק שעלה לי לראש," אמרה, וזה לא היה שקר, האפשרות ששניהם משתפי פעולה הצחיקה אותה משום מה והיא לא ידעה בכלל איך היא עלתה לה לראש. "לא יהיה לך אכפת אם אדבר איתו קצת, נכון? אולי אצליח לשכנע אותו להחזיר לך את הכספית."
"כמובן. אני מאוד מקווה שתצליחי, אני ממש רוצה להדגים לך את מה שאני יכולה לעשות איתה. כספית זה חומר כל כך מגניב…" השיבה טיילור בהתרגשות ילדותית והתחילה לקשקש על דברים שלא עניינו את קאיה. היא נכנסה בחזרה למחסן והתקדמה לכיוון הנער, ששמו ככל הנראה טרנס ברייאק, והתיישה לידו.
"איך קוראים לך?" שאלה.
"טרנס ברייאק," הוא ענה לה בדיוק את התשובה שציפתה לה.
"ואיך היא יודעת את זה?"
הוא לא השיב, רק הרים את ידיו תוך עיוות פניו מהמאמץ והפנה אותן לכיוונה, מראה לה את שלל החתכים והצלקות שעברו לכל אורכן. "ככה."