Am I Evil?\האם אני רעה? – פרק 23 האחרון

אבודה, הרגשתי אבודה. הם כבר היו קרובים. מה אעשה? ארוץ או שאנסה להגן על עצמי?

פחדתי. הנשק קפא, לא יכולתי להשתמש בו עוד.

הדבר האחרון שיכולתי לעשות היה לקרוא לעזרה, לשוטרים, כוחות ההצלה, מישהו!

שיננתי את המספר של המשטרה בראשי ומיהרתי לחייג. שיענו, מהר, בבקשה! ידיי רעדו.

רק שקט, אף לא חיוג, המכשיר דמה.

"למה אני מנסה בכלל?!" צעקתי בעודי זורקת את הנייד הקפוא על האספלט. הוא התרסק לחלקים.

אנשיו של הדוד שלו כבר היו קרובים ואני הייתי חסרת תקווה.

הסתתרתי מאחורי העץ הגדול שלידו הייתה המכונית וקיוויתי שלא יבחינו בי אחרת זה עלול היה להיגמר רע.

הרחקתי את ידי מהעץ, ידעתי את ההשלכות של מה שהיה קורה אילו הייתי נוגעת בו.

הם עצרו את האוטו ויצאו ממנו, בהתחלה יכולתי עוד לשמוע צעדים, אך עם הזמן נהיה שקט.

יכול היה להיות שעזבו אך פחדתי לקחת סיכון.

בעודי עומדת שם, ניסיתי להירגע בכדי שלא ישמעו את הנהימות שלי. הייתי תשושה וידעתי שהייתי צריכה לקרוא למשטרה בכדי שעוד אוכל להציל את מקס, אבל איך?

"קו-קו תרנגולת קטנה שלנו" שמעתי גיחוך ומיד לאחר מכן הוצמד אקדח לראשי. נרתעתי, לא ציפיתי לזה אפילו.

שלושה מהם הופיעו מולי.

"מה יהיו דברייך האחרונים, בובה?" הוא צחק לי בפנים עם השיניים הרקובות שלו.

"פיט, חכה….אולי לפני שנשלח אותה לעולם הבא, נשתעשע קצת?" גיחך אותו השמן הגבוה שנעמד ממולי.

הודחקתי אל העץ, כל כך חזק עד שהרגשתי שחולצתי כמעט ונקרעת. הצלעות שלי החלו לכאוב.

נעצתי בהם עיניים, זאת הייתה התגובה הראשונית שלי, הייתי מעט בהלם והתקשיתי לצאת ממנו.

"להשתעשע? זה לא היה בהוראתו של ג'וסף..הוא הורה לרסק אותה בבלנדר.." מלמל השני בהיסוס.

"ובכן ג'וסף לא יידע על זה, חוץ מזה מיד לאחר שנהנה, נחדיר לה כדור לראש" חייך בשביעות רצון. חלאה!

הם הנהנו בראשם, כמובן שאהבו את הרעיון, ואני? הייתי חייבת לפעול.

"עכשיו תהיי ילדה טובה ותורידי את החולצה!" הוא שיחק באקדחו על קו החזה שלי.

פעלתי בתגובה מהירה והנחתי את ידיי על אקדחו, הקרח החל להתפשט לכל אורך גופו.

לשניים האחרים נפקחו העיניים, אימה השתקפה בהן.

"מפ-ל-צת" גמגם פיט ובכבדות רבה העלה את אקדחו גם כן לכיווני. הצמדתי אליי את הגופה הקפואה,

והיא התרסקה לרסיסים ברגע שפגעו בה הכדורים שנועדו לפגוע בי.

הרסיסים עפו לכיוון השניים. החלקתי במורד העץ על האדמה והחדרתי את אצבעותיי אל תוכה בכל כוחי.

רציתי שיקפאו, שהכול יקפא, שימותו!

רק לאחר שבזווית עיניי הופיעו פסלי קרח מאותם "הקורבנות" שלי, הרשתי לעצמי לשכב על האדמה.

התחלתי לבכות, הדמעות זלגו לצדדים והרטיבו את שיערי ואת אוזניי.

לא יכולתי לשלוט בעצמי, כל כך הרבה פחד הציף את כל כולי.

שנאתי את עצמי על זה שלא יכולתי לקרוא לעזרה, דווקא עכשיו ברגע שאני זקוקה לזה יותר מכל. חשבתי רק על מקס שבטוח סבל עכשיו. לא יכולתי לעזור בכלום.

ברגע אחד התחלתי לשחזר את כל הרגעים שלנו ביחד מאז תחילת "המסע" . את איך שבחוצפתו חטף את המכונית של קרטר, את איך שאיים ואת איך שפחדתי אז, את איך שגיליתי על הפשעים שלו, על הבריחה, פרידה וחזרה.

על הכול. כל כך שפל, כל כך שפל מצדי לחשוב על כל זה ,כאילו כבר הרמתי ידיים ומקס מת.

# # # #

הוא פקח את עיניו, בפניו התגלה חדר מאובן, אותו האחד בו נהג לרכוש נשק וכלי תחמושת.

רגליו היו כלואות אל שרשרת חלודה,

ידיו היו הדוקות אל חוטי כבל אשר יקשו עליו מאוד ויזיקו אם ישתמש בכוחו, ובשערו האדום אחז אחד האנשים של הג'וסף. חולצתו הקרועה כבר מזמן לא הייתה עליו וגבו נשאר חשוף לבעיטות שלהם.

על השולחן שעמד בפינה יחד עם איש דקיק לבוש שחורים וחלוק לבן, היו מזרקים קטנים ובהם חומר שקוף ולא ידוע.

מולו ישבו במעגל על כיסאות עץ קבוצה של המאפיה של ג'וסף, אך ג'וסף עצמו לא נראה לעין.

"בוקר טוב חתולון, ברוך שובך אלינו" גיחך אחד אשר ישב הישר מולו, ובידיו שוט שחור.

"מה שלום החתול שלנו , אה?" הוא ניגש לטפוח על לחייו.

מקס מיהר לתקוף אותו, אך זה צלף בידיו.

"כואב?" צחק אותו האחד בזמן שמקס נאנק מכאבים, "אז איך זה מרגיש כשכל העצמות בידיים נשברות?" לחש לאוזניו.

"למה שלא תנסה על עצמך ותראה?" סינן מקס בכעס.

"ביל קדימה!" הוא פנה אל האיש אשר אחז במקס, ומיד לאחר שניות ספורות זרם רב של חשמל הוחדר אל גופו. זעקות כאב נפלטו מפיו וזה הקשה עליו להתרכז בכוחו, לא נשאר לו לעשות כלום מלבד לספוג את הכאב.

זיעה לחה החלה להופיע על מצחו ובכל חלקי גבו.

כאשר ג'וסף נכנס אל החדר, הורה להם להפסיק.

הוא ניגש אל מקס ותפס בסנטרו.

"מה אתה…מנסה לעשות?!….שניצל ממדורה?" פלט מקס כשחיוך ממזרי בקצה שפתיו. הוא בקושי דיבר, כאב לו.

"שניצל ממדורה" חיקה אותו, "אתה מתאר את עצמך נהדר, רק חבל שהמדורה תכבה עוד מעט" גיחך האיש.

ברגע שהבחין בכך שמקס ניסה שוב לתקוף, הורה להצליף בו עוד.

המכות היו חזקות, הכאב היה בלתי נסבל, קורע לגזרים. מקס לא יכול היה כבר להזיז את אצבעותיו,

כנראה כי עצמותיו נסדקו. עוד פליטות כאב נשמעו כשקרס על רגליו.

"אל תצעק, אתה הרי לא נקבה!" צעק ג'וסף.

בעודו סובל, מקס לא ניסה להחביא את הזעם שהשתקף בעיניו, שיניו חרקו זו בזו, ועיניו אט, אט הפכו לשחורות.

ג'וסף סימן משהו לאותו האחד שעמד ליד השולחן עם המזרקים, ואותו האחד מיד החדיר עוד חומר לעורו של מקס.

"אתה שומע את זה מקס? את איך שהרעל אוכל אותך מבפנים? מחליש אותך ואוכל את הכוח שלך?" רטן בשביעות רצון.

וכך היה, כל פעם שמקס ניסה לפעול ולהגן על חייו, עוד ועוד חומר מסמם נכנס לעורו והשפיע לרעה על פעילות הדם שלו. זה הזיק לבריאות שלו, והזיק לכוח.

"כפי שאמרתי, אתה תמות אצלי לאט ובייסורים, אל תיעלב…..אתה יכול להאשים בזה רק את עצמך…" אמר ג'וסף, "אם לא היית נוהג איתי בדרך שנהגת, כל זה לא היה קורה עכשיו, והיית מת מוות מהיר יותר " הוסיף.

מקס ניסה להרים את ראשו המושפל ולהביט בעיניו על הדוד העלוב שלו אך הכול נראה מטושטש ולא ברור.

"מקס, מקס, מקס…משחק את עצמך גיבור; שלחת את החברה שלך רחוק מפה בכדי להציל אותה, חשבת שתוכל לטפל בי לבד… אתה באמת חושב שלאחר כל מה שעשית לי, אני אשאר דביל כזה כמו שהיית אתה?!" התפרץ האיש.

הוא שמע אותו במעורפל, ולמרות זאת, דבריו נשמעו כצרחה אחת גדולה, אשר רק גרמה לו לעוד כאבי תופת.

"תפסיק…" מלמל מקס, "תהרוג.." הוא לא הצליח לגמור את המשפט. הוא לא היה מסוגל יותר.

"תפסיק , שמעתם אותו?" צחק וכך גם כל אנשי המאפיה שלו מסביב.

"לא מקס! אתה תמות לאט! ההתחננויות שלך מבדרות אותי….אני רוצה עוד" גיחך ג'וסף.

"אני הולך לבדוק אם ריסקו את החברה שלך בבלנדר כפי שהוראתי לחבריי הנאמנים" הוא חייך אל מקס בממזריות, ניגש אל אנשיו, הורה להם מה לעשות ויצא מהחדר.

מקס עצם את עיניו, החומר השפיע עליו יותר מדי חזק והפריע לו לפקוח את העיניים.

הוא היה רוצה לקמץ את ידיו לאגרופים אך לא יכול היה להרגיש באצבעותיו. הכול היה שבור שם.

"שניתן לו עוד מנה עם שוט?" התייעצו ביניהם "החברים הנאמנים" של ג'וסף.

מקס הרגיש אדרנלין רב בעורקיו, הכול התחמם וריתח את דמו. הוא הצליח להביט באותו האחד שהיה עם השוט.

עיניו החליפו את צבען לשחור שוב, כאילו שד הסתתר מאחוריהן, והמבט הקר-מת ההוא שהופיע על פניו, הצליח לגרום לחלק מהם לצמרמורת.

"מה לעזא-.." פלט האיש, אך ראשו החל לעלות באש. צרחות אימים שנגררו לצווחות נשמעו מפיו של הבריון

ולאחר כמה דקות תמו. כבו, בדיוק כמו נשמתו עצמה.

"עוד חומר, תביא עוד!" צרח באימה זה שגם גופו החל לעלות באש.

"לא לימדו אתכם שלא משחקים עם אש?!" בשארית כוחו הצליח לגחך ולהצית את כל העץ אשר היה בחדר.

"עוד חומר!" צווח ביסורים האיש.

האמת הייתה שמקס בכלל לא ידע כיצד הצליח לגרום לאש לצאת החוצה, הוא מעולם לא הצליח לעשות זאת בזכות עיניו. אך עכשיו זה כבר לא היה משנה.

"תמות חלאה!" התרגז זה שהיה אחראי על המזרקים, וירה במקס. פגיעה ברגל גרמה לו להשתטח על הרצפה כמו דג לפני מותו.

"תפסיק עם זה מיד!" צעק ג'וסף, "אני הורתי לך להרוג אותו?" הוא ניגש אל אותו האחד עד שכמעט ולא נשאר מרחק ביניהם.

"לא, בוס." ענה בעודו משפיל את מבטו המבוהל.

"תן את האקדח שלך!" דרש וזה עשה לפי בקשתו, ברגע שהאקדח הגיע לידיו של ג'וסף, הוא ירה בו כמה פעמים.

"ככה יקרה לכל אחד שיפר את ההוראות שלי!" סינן לאנשיו, "למה אתם מחכים? תכבו את האש!" צעק.

# # # #

צעדתי לאורך הכביש, חזרתי בדיוק לאותו המקום ממנו באתי, הייתי חייבת לעזור למקס אחרת לא אסלח לעצמי לעולם. הרי אנחנו תמיד היינו שותפים, גם אם זה לא היה נראה כך. גם עכשיו אנחנו שותפים, אפילו יותר מזה,

איך אתן למות לחבר שלי?!

לאחר כשעה של הליכה מצאתי את עצמי שוב מול בית המסבאה העלובה וניתן היה לומר לאותו הרגע – מוזנחת.

נכנסתי מהכניסה האחורית, להפתעתי לא היה שם אף אחד.

במסדרונות נתקלתי בהרבה גופות, חלקם עדיין היו בחיים למחצה ומדי פעם ניסו לתפוס בי.

מלבד הגופות, המקום היה ריק! לאן הם יכלו לקחת את מקס?!

ניגשתי לכמה מההרוגים בכדי לאסוף מהם את הנשק ולמרות שהוא קפא מיד, המשכתי להסתובב עימו.

מבחוץ יכולתי לשמוע לחשושים ומיד ניגשתי לאותו הכיוון. כבר לא עניין אותי שום דבר, אפגע בכל מי שאצטרך לפגוע.

בחוץ עמד אחד מהכנופיה ובידיו מכשיר נייד. אולי בכל זאת יהיה לי מזל.

התקרבתי מאחוריו וחטפתי את האקדח שהיה בכיסו האחורי.

הוא מיהר להסתובב, מוכה הלם.

"אם אתה לא רוצה למות, כדאי מאוד שתעשה כל מה שאגיד!" איימתי בזמן ששכבה של קרח כיסתה את האקדח המעצבן הזה. הוא הזדעזע. זה לא מפתיע אותי.

"כן גם זה עלול לקרות לך" חייכתי בממזריות בעודי מדגישה שאני עלולה להקפיא אותו בכל רגע.

"מה את רוצה שאעשה?" שאל.

"ראשית תיקח אותי למקום בו מחביאים את מקס, חבר שלי!" הורתי והצבעתי על המכונית, בה הוא ייקח אותי מכיוון שלא יכולתי לנסוע לבד.

"ואם לא אעשה זאת?" גיחך. האידיוט ניסה להתחכם.

"אני לא חושבת שיש לך ברירה, אתה מעדיף שאקפיא לך את הביצים ולאחר מכן ארסק כל ביצה לרסיסים?!" התעצבנתי.

הוא יעשה כל מה שאגיד!

הוא נכנס אל המכונית ואני מיד אחריו.

"עכשיו בזמן שאתה נוסע..קח את המכשיר ותחייג למשטרה, תזמין אותם בדיוק לאותו המקום בו חבריך נמצאים" דייקתי בכל מילה שאמרתי בכדי שישמע טוב, טוב.

"…ולא כדאי לך לעשות שטויות, כי אולי האקדח הזה קפוא, אבל אני תמיד יכולה להפתיע" חייכתי.

הוא עשה כדבריי, כמובן שהכול נעשה בהיסוס ומדי פעם הייתי צריכה ללחוץ עליו, אך לבסוף הוא הזמין אותם.

את המכונית עצר לא רחוק מהבניין הנטוש בו הייתי עם מקס להשגת נשק.

"הוא נמצא פה" אמר, "אני מקווה שהפרצוף השיכור שלך לא משקר לי" סיננתי. למרות הכול חשדתי בו.

"נשבע לך."

"יופי!" אמרתי והקפאתי לו את איבריו התחתונים, "זה בכדי שלא תנסה לרמות אותי" הסברתי ויצאתי מהמכונית, משאירה אותו שם להיאבק בכאב.

למרות שהשוטרים היו בדרך, לא יכולתי לחכות, הייתי צריכה לעשות משהו בכדי שלא יהיה מאוחר מדי.

אם עוד לא מאוחר מדי.

ליד הכניסה היו שניים מאנשיו של ג'וסף שהייתי צריכה להיפטר מהם לפני שיראו אותי.

אם לא הכוח המעצבן הזה, הייתי יורה בהם, אבל כל מה שיכולתי לעשות זה להיכנע.

ניגשתי אליהם והם שלפו את האקדחים.

"חכו! חכו! אני נכנעת….נכנעת !" צעקתי בעודי מרימה את הידיים. הם צחקקו ביניהם. לא הבנתי את הבדיחה.

"ג'וסף!" קראו לו. לקחתי נשימה עמוקה, לא יכולתי שלא לפחד באותו הזמן.

למרות כל הביטחון שניסיתי לרכוש או לגרום לעצמי להרגיש שיש לי, פחדתי.

"איזה פנים יפות, ואני כבר חשבתי שחיסלו אותך" גיחך ג'וסף בעודו מתקרב אליי.

"לאנשים שלך חסר קצת שכל בכדי לחסל אותי" אמרתי וכאן נפלתי.

הוא תפס בשיערי וגרר אותי אל הבניין הקטן, במורד המדרגות, עד שסוף, סוף נגעתי ברצפת החדר.

עדיין היה שם את הריח של הנבלה ופחדתי שזה עלול היה להיות ריח חדש.

"תראה מה מצאתי…העכבר לא ברח רחוק מהחתול!" הוא זרק אותי אל הרצפה.

"מקס!" פלטתי ברגע שראיתי אותו יושב שם על הרצפה המטונפת, חצי מת.

"מקס, אתה בסדר?" הוא התקשה להגיב, ואני פחדתי לגעת בו.

"נכשלנו" מלמל. למרות שזה היה מוזר, אך רק ברגע שאמר זאת, הרגשתי חשופה, מאוד חשופה למציאות המרה.

"חשבתי שאתה לא מוותר" לחשתי, אוחזת בפניו בין כפות ידי. הוא הביט בי, כולו חיוור. כל כך רציתי לחבק אותו.

"אז עכשיו כששניכם פה יחד….ממי היית רוצה שנתחיל, מקס?"

"ממני." סינן מקס.

"השוטרים בדרך, תחזיק מעמד…בבקשה אל תיתן לו להכניע אותך" לחשתי, כאילו שזה היה בבחירתו להימנע מלהיפגע.

"ואם אני רוצה להתחיל איתה?" גיחך ג'וסף.

"אתה יכול למצוץ לי! לא אכפת לי!" ירק מקס. ג'וסף השתעשע מהתגובות שלו, ואני רק התרגזתי.

"שיתחיל ממני!" התפרצתי. זה המחיר שהייתי מוכנה לקחת, אני לעולם לא אתן לו למות.

"תשתקי" סינן.

"אל תגיד לי לשתוק!" התעצבנתי, לא יודעת למה אפילו. הרי כרגע המצב היה במילא אבוד, אלא אם כן מקס רק ניסה למשוך זמן.

"שניכם מנסים להישאר גיבורים"

"אתה לא צריך אותה ג'וסף…..היא יכולה פשוט לחזור הביתה ולהישאר עם פה סגור עד סוף ימיה.

תן לה ללכת!" הוא ניסה לשכנע אותו. לא הייתי מוכנה לשמוע על זה אפילו.

"על מה אתה מדבר מקס?! אני לא מוכנה להשאיר אותך פה לבד! אני לא בזבזתי את הכוח שלי לשווא!" הרמתי את קולי, זה נשמע כאילו באתי אליו בטענות. הם סממו אותו כנראה יותר מדי.

"נהיה פה לוהט" גיחך ג'וסף, "פשוט תחליטו, במילא שניכם מתים בסוף" ג'וסף התיישב על הכיסא מולנו. חלאה, כל כך שנאתי אותו.

הנחתי את ראשי על כתפו של מקס.

"בבקשה תפסיק עם זה מקס…" מלמלתי. רק עכשיו הבחנתי בזה שהרגל שלו הייתה פצועה ודיממה.

"אני נשבע לך שאם את לא שותקת, אני הורג אותך עכשיו בעצמי!" סינן בין שיניו.

הרמתי את ראשי, הופתעתי מטון הדיבור שלו. לא התאים לו לדבר ככה, לא אחרי כל מה שעברנו.

"מקס-.."

"זיינת לי כבר במוח, מקס צריך ככה ומקס צריך ככה…" בקושי רב, הוא הצליח להתרומם על רגליו, התחלתי לבכות מטון הדיבור שלו. ג'וסף רק המשיך ליהנות.

"פוצצת לי כבר את הורידים…." , "חתיכת אידיוט, עשיתי הכול בשבילך! כפוי טובה!" התרוממתי גם אני, ונעמדתי מולו. הוא כל כך עצבן אותי. לא הגיע לי היחס הזה!

"ניצלתי אותך!" הוא גיחך.

"מה?!" פי נפער. הרגשתי כאילו ירו לתוכי מיליון חצים אל תוך הלב.

"אני נ-י-צ-ל-ת-י אותך" הוא דאג לאיית כל אות. מעולם לא הייתי מלאת אכזבה כפי שהייתי כרגע.

"אל תעצבן אותי עכשיו לא כדאי לך, אני לא יכולה לשלוט בעצמי!" איימתי, מנסה להחזיק בכל כוחי את הדמעות שניסו לפרוץ החוץ.

"אני לא מפחד ממך, עלובה!" פלט בעודו מתנדנד קלות. עיניו נהפכו לשחורות. נבהלתי, מה עובר עליו?!

הנפתי את ידי וסתרתי לו מכל הכוח.

"חתיכת-…" הוא תפס חזק בזרוע שלי ומשך אותי חזק אליו. מסביב הכול החל לעלות באש,

וכשאני אומרת הכול, אני מתכוונת לכך. הקיר, השולחן מעץ,המזרקים, אנשיו של ג'וסף ולבסוף, גם ג'וסף עצמו.

מעולם לא ראיתי אש כזו אדירה, היא התפזרה לכל הכיוונים, לוקחת לתוכה כל שארית של המבנה. הכול בער חוץ משנינו.

הוא חיבק אותי חזק, קובר את ראשו בצווארי ואת זרועותיו כלא בכבדות רבה סביב למותניי וכתפיי.

רק עכשיו הבנתי שהכול היה רק הצגה, הוא ניסה לעשות הסחה, לנצל את הרגע בו ג'וסף יהיה עסוק בויכוח שלנו, ולנפץ לו את הכול בפרצוף. התחלתי לבכות.

ידיי נחו על גבו, והופתעתי לגלות שגופו לא קפא.

"איך זה יכול להיות?" פלטתי.

"מה, לא ידעת שאש מנצחת קרח?" הוא גיחך ובאותה שנייה גם התמוטט.

הנחתי את זרועו סביב צווארי, שברתי את השרשראות וגררתי אותו אל מחוץ למבנה לפני שניחנק למוות מהעשן.

"מקס?" הושבתי אותו בעדינות על האדמה, משעינה את גבו על אחד העצים הבודדים בסביבה.

יצרתי קובייה קטנה של קרח והעברתי על פניו, קיוויתי שזה יגרום לו להרגיש יותר טוב.

"היית צריכה…לראות את..עצמך…כולך מפוחדת…" הוא ניסה לגחך למרות הכאב.

"חייבת להודות שכמעט חטפתי התקף לב בגללך, זה לא היה מצחיק!" נתתי לו אגרוף מאוד חלש בכתף.

"מצטערת שבסופו של דבר לא עזרתי בכלום….אני באמת עלובה!" מחיטי את הדמעות.

הוא גלגל את עיניו העייפות.

"את לא עלובה….את בסך הכול בכיינית" כיווצתי את פניי והוא חייך. זה ריכך אותי, לראות אותו מחייך באמת היה משהו נדיר.

'מה נעשה? עוד רגע יגיעו השוטרים.." מלמלתי בדאגה, מוטרדת מההשלכות העלולות להיגרם כתוצאה מכל מה שקרה.

"אני לא בורח יותר….נמאס, הספיק לי!" סינן.

"אתה תיכנס לכלא?" שאלתי בתמימותי. הוא רק הנהן בהסכמה.

"אני אכנס איתך" קבעתי.

"את לא!"

"למה לא? אני גנבתי נשק, החזקתי בו ,יריתי בו; הרגתי אנשים, הרגתי והרגשתי שלמה עם זה מדי פעם.

האם זה לא נחשב שאני פושעת? שאני רעה, מסוכנת?" שאלתי. הוא צחק.

"עשית את זה רק בגללי, אן שאני מכיר בכלל לא נוגעת בנשק, היא פחדנית ועדינה, קצת מציקה לפעמים" מלמל.

"ובכן מקס שאני מכירה לא כזה טוב! הצלחתי לשנות אותך בסופו של דבר" חייכתי ולא הפסקתי לבכות.

הוא צודק, אני בהחלט בכיינית.

"אני לא יכולה לשלוט בכוח שלי"

"זה כי את מפחדת, זה לא קשור בכלל לפשעים שלך" אמר. למה הוא כזה עקשן?!

ברקע ניתן כבר היה לשמעו את הסירנות.

"מה אני אמורה לעשות עכשיו?" שאלתי.

"לחזור הביתה" ענה בפשטות.

"אני לא רוצה להיפרד ממך!" פלטתי בעוד שסומק מכסה את לחיי.

"אנחנו עוד ניפגש" אמר, ולמרות זאת משהו לא נשמע לי אמין בדבריו. בטוחה שגם לו.

לא ידעתי מה לעשות, לכן רק חיבקתי חזק את ראשו ונשקתי לשפתיו. את נשיקתי האחרונה נכון לזמן זה.

כל השאר היה מיותר. השוטרים חקרו את הנושא עוד הרבה זמן, אני כמובן הייתי הקורבן,

לאחר הטיפולים הרבים, כבלו את מקס האמיתי שהיה בחיפושים כבר הרבה זמן.

"אל תדאגי נסיכה, אני לא אתן לך ליהנות מהמנוחה הזאת עוד הרבה" אמר מקס בעודו מחייך.

הסתכלתי באיך שהועבר אל הניידת. בהמה הוא הרשה לעצמו לכנות אותי 'נסיכה' , אומנם ידעתי שהפעם עשה זאת בכדי שלא אבכה, אבל זה לא היה קל.

למרות שהיה במרחק ממני, ידעתי שאחכה וקיוויתי שעוד נפגש.